בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, כתב בשנת 1895 על חשיבותו של הדגל:

" דגל, מה זה ? כלונס (מקל) ומטלית אריג ?
- לא אדוני.
דגל הוא למעלה מזה? בדגל אפשר להוליך בני-אדם לכל מקום. למען הדגל בני-אדם חיים, ועליו הם נהרגים. יתר על-כן: הדגל הוא הדבר היחיד שלמענו מוכנים בני אדם למות, אם אך חונכו לכך."
 


הרצל לא רק הכיר הצורך בדגל, אלא אף חשב על צורתו.
בספרו "מדינת היהודים" הוא מתאר את הדגל העברי:
"דגל לבן עם שבעה כוכבי זהב. היריעה הלבנה מסמלת את
החיים החדשים, הטהורים.
הכוכבים הם שבע שעות הזהב של יום העבודה שלנו.
שכן בסימן עבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה."
הצעתו של הרצל לא התקבלה.


הצעה אחרת שלו לדגל לא התקבלה גם היא,
אך הפכה לבסוף לסמלו של הקונגרס הציוני.
כדגל שני הציע הרצל מגן דויד שבכל אחד
מששת המשולשים הקטנים שבקצותיו ישכון כוכב.
כוכב שביעי יתנוסס מעל המשולש העליון.

אם כך, מי קבע איך יראה הדגל שלנו?

צבעי הדגל:

בקונגרס הציוני הראשון, שהתכנס בבאזל בשנת 1897, העלה דוד וולפסון את רעיון הדגל העברי הראשון. בהתאם להצעתו יהיו צבעי הדגל זהים לצבעי הטלית כחול ולבן. ואכן, דגל זה היה דגלה של התנועה הציונית.

מגן הדוד היה מאות בשנים סמלם של היהודים. היה זה הסמל שאיחד את היהודים בארצות השונות. לכן הוחלט לשלבו בדגל.

התומכים ברעיון זה טענו, כי כאשר יהיה בסמל מגן דוד אחד, יהיה זה סמל ברור ובולט, בעוד שבעה כוכבים אינם מסמלים את היהדות לאורך הדורות, ולא יסמלו את הקשר בין המדינה המתחדשת לבין ההיסטוריה היהודית.

לאחר הקמת המדינה הועלה שוב הצורך בקביעת דגלה של המדינה החדשה, ומועצת המדינה הזמנית אישרה את הדגל הציוני כדגל הרשמי של מדינת ישראל בכ"ה בתשרי תש"ט (28 באוקטובר 1948).


 

המשך