בארץ
קורים פיגועים ואסונות, שמפחידים ומלחיצים את הילדים, וגם אותי מן הסתם. אני מפחדת
מכל פיגוע שקורה, גם אם זה פיגוע קטן או פיגוע רחוק. זה מפחיד, כי זה יכול לקרות
פה אצלנו בקרית ים.
גם
לי או לקרובים לי יכול לקרות משהו.
הדבר
הזה עם הודיה קדם ז''ל, שאבא שלה הטביע אותה באמבטיה וקבר אותה באדמה. זה היה
סיפור מפחיד. קשה לחשוב על מה שקרה לה. כל יום ישבתי מול הטלוויזיה, והסתכלתי איך
העניין מתקדם וזה הפחיד אותי.
היו
מלא סיפורים דומים לזה, וכל סיפור כזה מפחיד מחדש. ככה קורה לי כשדברים נוספים
קורים ומדווחים עליהם בחדשות.
עם
הפחד הזה אני לא מתמודדת לבדי. זה עוזר לי לשתף חברות שמעודדות אותי, ולפעמים
מספרות שהן חשות כך גם. אמא שלי מרגיעה אותי ואני משתפת אותה בהכל. בביה"ס
מדברים איתנו, ולפעמים אני משוחחת על כך עם היועצת, וחושבת ביחד איתה על דרכים
להתמודד עם המצב והמציאות הלא פשוטה שלנו בארץ.