על המדינה

Ethiopia

שטח: כ- 1,127,602 קמ"ר

גבולות: במערב סודאן, בדרום קניה וסומליה, במזרח ג'יבוטי וסומליה, בצפון אריתריאה.
אוכלוסייה: כ-  67,673,031 ׁ(אומדן 2002)
שיעור גידול אוכלוסין" 2.64% (אומדן 2002)
עיר בירה: אדיס אבבה
שפה: אמהרית היא השפה הרשמית, למרות שמדוברות גם יותר מ- 80 שפות מקומיות אחרות ובאזורים מסוימים אפשר לשמוע ערבית, איטלקית וצרפתית. אין בעיה להסתדר במדינה עם אנגלית בלבד.
מטבע: ביר
שעון: + 2 ביחס לגריניץ`
חשמל: 50Hz 220V
תושבים: אורומו 40%, אמהרים וטיגרים 32%, סומלים 6%, ג'וראג' 2%, סידאמו 9%, אחרים 11%
דתות: מוסלמים 45-50%, נוצרים אתיופים אורתודוכסים 35-40%, אנימיסטים  (מייחסים נשמה לצמחים ולעצמים)
 12% , אחרים 3-8%
ענפי כלכלה מרכזיים: קפה, בשר, זהב, טקסטיל, עור

אתיופיה ממוקמת בצפון יבשת אפריקה והיא העשירית בגודלה ביבשת. פנים המדינה הוא ברובו ערבות שאינן מיושבות, אלא בבעלי חיים שונים ומיני צמחייה. ככל שמדרימים באתיופיה הנוף שטוח יותר וירוק יותר.

אתיופיה היא ארץ הררית ברובה ומבותרת מאוד. עמק גדול, שהוא חלק מהבקע הסורי-אפריקני, חוצה אותה לרוחבה. מצפון לבקע שוכנים המחוזות טיגרה, אמהרה, גוג'ם ושואה; מצפון-מזרח להם שוכן מחוז דנאקיל הנמוך והשחון. מדרום לבקע משתרעים רמת אתיופיה הגבוהה ומחוז הראר. הרמה משתפעת מזרחה לעבר ערבת אפאר ומחוז אוגדן. גדול האגמים בצפון אתיופיה הוא טאנה, וממנו יוצא הנילוס הכחול.

יערות העד שכיסו בעבר את רוב שטחה של אתיופיה הושמדו, ומרבית הצמחייה בה עשבית וקוצנית. בסוף המאה ה-19 ניטעו בה יערות של עצי אקליפטוס, בניסיון לטפל בבעיה, אך אלה יצרו בעיה של סחף קרקע.

אקלימה של אתיופיה שונה ממקום למקום, עפ"י הגובה. האזורים הנמוכים חמים והמשקעים בהם מעטים. בגובה של 2,500-1,000 מ' הטמפרטורות נוחות יותר והמישקעם מרובים, ואילו בהרים שגובהם מעל 2,500 מ' שורר בחורף קור עז.

בירת המדינה, אדיס אבבה Addis ababa, שוכנת במרכז המדינה בגובה של 2440 מטר מעל פני הים. בין האטרקציות בעיר אפשר לראות את בניין האוניברסיטה המיוחד, קתדרלת St. George, מוזיאון האתנולוגיה לחקר תורת הגזע, קבר מנליק Menelik mausoleum, כנסיית טריניטי Trinty, ארמון גהיבי Ghibbi העתיק והשוק, שהוא אחד הגדולים ביותר באפריקה.

העיר אקסום Axum נמצאת בצפון המדינה והיא הייתה בעבר בירתה של ממלכת אתיופיה הקדומה. העיר מפורסמת בשל קברים קדומים, רבי קומות , החצובים בסלעי גרניט. בעיר נמצאים אתרים ארכיאולוגיים חשובים וכנסיה, שטוענת להיות מקום משכנו בעבר של ארון הברית.

מפלי הנילוס הכחול Blue Nile, נמצאים 35 ק"מ מ בהר-דהר Bahar Dar והם בין המפלים המרשימים ביותר בצפון אפריקה.

בעיר גונדר Gondar, שהייתה בירתה של אתיופיה בין השנים 1632 ו- 1855, אפשר לראות אתרים רבים של שרידי טירות.

הרר Harar היא עיר מוסלמית, מוקפת חומה והמרכז למסחר בקפה במדינה. לא רחוק נמצאת
דיר דווה Dire Dawa, שהיא תחנה חשובה בדרך המסחר בין אדיס אבבה וג`בוטי.

באתיופיה יש רשימה ארוכה של פארקים לאומיים:
הפארק הלאומי Simien, בצפון הגוש הררי של המדינה.
הרי סימיאן הם ההרים הגבוהים ביותר באתיופיה, והם ממוקמים בחלקה הצפוני של המדינה באזור שנקרא ``הגג של אפריקה``. לא קל לטייל בשמורת הרי הסימיאן, אם כי מובטח לכל מבקר שהמאמץ משתלם ביותר.

הפארק הלאומי Awash, מזרחית לבירה.
הפארק הלאומי Shalla Abijatta Lakes, דרומית לבירה.
הפארק הבוטני Gambella, במחוז Ilubabor.
הפארק הלאומי Yangudi Rassa, במחוז Harerge.
הפארק הלאומי Bale Mountain, הממוקם על עיר מורית דרומית גבוהה ויש בו עולם החי ועולם הצומח מקבלים משמעות אחרת.
הפארק הלאומי Omo and Mago דרום מזרחית לבירה.

היסטוריה:

בתקופה הפרהיסטורית הגיעו לרמת אתיופיה ולעמקים שמסביב לה שבטים מסודן, מחלקיה הדרומיים יותר של אפריקה המזרחית ומאוחר יותר גם מדרום חצי האי ערב. משום כך, רבות מהשפות המדוברות כיום בארץ, ובראשן השפה הרשמית אמהרית ושפת הקודש געז. עד למאה הראשונה לספירה היתה אתיופיה דהיום מפוצלת בין שבטים רבים, אך כבר במאה ה-7 לפנה"ס היתה בהרי טיגרה ממלכה גדולה, דעמת שמה, ששלטה על אזורים נרחבים וניהלה סחר בינלאומי מפותח.
במאה ה-1 לספירה קמה ברמת אתיופיה ממלכת אקסום, שעמדה בקשרים הדוקים עם דרום ערב ועם מצרים ההלניסטית. לפי המסורת ייסד את הממלכה הראשונה מנילק ה-1, בנם של שלמה המלך ומלכת שבא. שפת המדינה היתה געז, שאימצה את הכתב שהיה נהוג בדרום ערב באותה עת.

במאה ה-4 לספירה הונהגה באתיופיה הדת הנוצרית המונופיסטית. ממלכת אקסום הלכה והתרחבה, ובשיאה שלטה אף בחלקים של תימן דהיום. שושלת אקסום הודחה במאה ה-9, אך שבה לשלוט במאה ה-13 והרחיבה עוד יותר את תחום השפעתה. שפת געז נותרה שפת הכנסייה, אך האמהרית והטיגריניה הקרובה לה נעשו שפות הדיבור.

במשך כל אותה תקופה נאבקה הממלכה הנוצרית במוסלמים שהקיפו אותה מצפון וממזרח (מעבר לים האדום), ונעשתה יותר ויותר מסוגרת ומנותקת מהעולם החיצוני. הנצרות האתיופית המשיכה להתפתח בכוחות עצמה, בלי כל מגע כמעט עם אירופה.

בתחילת המאה ה-17 הגיעו לאתיופיה מיסיונרים ישועים בני פורטוגל, שביקשו להשליט בה את הנצרות הקתולית. באמצע המאה ה-17 היתה גונדר לבירת אתיופיה, ונעשתה מרכז תרבותי וכלכלי חשוב. אך עוצמתה דעכה במהרה, ומתחילת המאה ה-18 שרר באתיופיה תוהו ובוהו פוליטי: השלטון המרכזי היה נטול כל כוח של ממש, ונסיכים שלטו בבחבלי הארץ השונים ונאבקו ביניהם בלי הפוגה.
ב-1855 עלה לשלטון בגונדר מנהיג צבאי רב-יכולת, שהכתיר את עצמו כקיסר תיאודרוס ה-2 וחידש השלטון המרכזי באתיופיה. ב-1861 הציע תאודרוס ברית אנטי-אסלאמית למלכת בריטניה ויקטוריה, ונענה בזלזול. בתגובה על העלבון אסר הקיסר את הנציג הבריטי ועוד כמה אירופים, ובריטניה שיגרה מהודו כוח צבאי שההביס את צבא הקיסר ב-1868. תיאודרוס התאבד ואת מקומו תפס נסיך טיגריני, שהכתיר את עצמו כקיסר יוהנס ה-4. הוא ניהל מסעות מלחמה רבים, ובסופו של דבר השתלט על חלקים גדולים משטח אתיופיה דהיום. יוהנס נהרג בקרב עם כוחות המהדי בסודן, שאליה פלש כדי לנקום במהדיים על פשיטותיהם לשטח אתיופיה. את מקומו תפס מנילק ה-2, נסיך טיגריני שהרחיב עוד יותר את שטח אתיופיה וניהל לסירוגין מלחמות ושיחות דיפלומטיות עם מעצמות אירופה, שביקשו לקנות דריסת רגל באריתראה ובסומליה. הוא קבע את בירת אתיופיה באדיס אבבה, וביסס היטב את השלטון המרכזי. נכדו של מנילק, לג' יסו (Lij Yasu), עלה לשלטון אחרי מות סבו ב-1913. הוא היה מלך חלש, והודח ב-1917 לטובת זאודיתו, בתו של מנילק. ראס טפרי, מצביא בולט מבני המשפחה המלכותית, התמנה כעוצר לידה, והוא שניהל את הממלכה למעשה והביא לה שגשוג. עם מותה של זאודיתו, ב-1930 הוכתר ראס טפרי כקיסר ונטל את השם היילה סלסיה ה-1. הוא נאלץ לגלות מארצו לאחר שאיטליה פלשה אליה (6/ 1935), ושהה זמן-מה בירושלים. במלחמת העולם השנייה כבשו הבריטים בפיקודו של צ'רלס אורד וינגייט את אתיופיה, וב-1941 החזירו את הקיסר לשלטון. שלטון הקיסר היה אבסולוטי - הוא מינה את כל אישי הממשל והציבור ופיקח על הצבא והכנסייה – למרות החוקה שאישר ב-1955, ושהיו בה מרכיבים דמוקרטיים רבים (פרלמנט בעל סמכות לבטל את צווי הקיסר, רשות משפטית עצמאית וכו'). החוקה נותרה בבחינת "הלכה ואין מורים כן".

אתיופיה נהנתה באותה תקופה מיוקרה רבה באפריקה ובקרב מיעוטים שחורים ברחבי העולם, כמדינה האפריקנית היחידה שהיתה עצמאית במשך כל תולדותיה. הארגון לאחדות אפריקה קבע את מרכזו באדיס אבבה, צבעי הדגל האתיופי (אדום, ירוק וזהוב) אומצו ע"י מדינות אפריקניות רבות בעת שקיבלו את עצמאותן, והיילה סלסיה אף הפך לדמות המרכזית בדת חדשה שקמה באיים הקריביים, הדת הראסטפרית.

בשנות ה-60 החל מעמדו של הקיסר להתערער. תושבי אריתריאה (שסופחה לאתיופיה ב-1952) פתחו במלחמת גרילה שנמשכה 30 שנה, והמיעוט הסומלי במחוז אוגדן התמרד אף הוא בשאיפה להסתפח לסומליה העצמאית. ההתמרמרות על המצב הפנימי בחוגי המשכילים והצבא גרמה לנסיון הפיכה ב-1960, שדוכא במהירות. המצב המשיך להידרדר בתחילת שנות ה-70, שאז פרץ משבר כלכלי חמור במדינה שהוביל לרעב. השחיתות, חלקה בעידודו של היילה סלסיה, פשתה בארץ, וההתמרמרות בקרב הפועלים, הסטודנטים, האיכרים וקציני הצבא גברה והביאה להתמרדויות בחלקים שונים של הארץ. ב-1974 הודח היילה סלסיה בהפיכה צבאית בראשות מנגיסטו היילה מרים והושם במעצר בית בארמונו.

בראשית שלטונו נאלץ מנגיסטו להתמודד עם המורדים שלחמו למען עצמאותו של חבל אריתריאה, עם אנשי צבא שנותרו נאמנים להיילה סלסיה, עם התגרויותיה של סומליה השכנה ועם לוחמי גרילה בחבל טיגרה. במלחמתה נגד סומליה נעזרה אתיופיה בקובה ובברה"מ, וב-1978 הצליחה להדוף את הסומלים, אך לא עלה בידה לדכא את קיני המורדים שנשארו. הכוחות הזרים סייעו לה גם בנסיונותיה לדכא את המורדים באריתריאה, אך הצלחתם היתה מעטה.
מנגיסטו נקט צעדים קיצוניים להפיכת אתיופיה לרפובליקה עממית. הוא דיכא את האיגודים המקצועיים, כפף את הכנסייה למפלגת הפועלים של אתיופיה שבראשותו (שאר המפלגות הוצאו אל מחוץ לחוק), הנהיג גיוס חובה למלחמה ופתח במבצע של העברת אוכלוסיות ממקום למקום בנסיון למנוע רעב. למרות כל אלה, לא הצליח מנגיסטו לדכא את האריתראים, או לשפר את המצב הכלכלי. במאי 1991 נמלט מנגיסטו מאתיופיה, כשהוא משאיר אחריו מצב מדיני מעורער ורעב כבד בכל רחבי המדינה.

את מקומו תפסה קואליציה של מורדים, ובראשה מלס זנאווי שמוצאו טיגרי, שהחליטו להביא לדמוקרטיזציה של אתיופיה. ב-1994 אושרה חוקה חדשה, ובה סעיף המאפשר למחוזות להכריז על עצמאות (אריתראה היתה היחידה שניצלה זכות זו וקיבלה את הכרת אתיופיה). ב-1995 התקיימו בחירות לפרלמנט האתיופי, שבהן זכתה החזית הדמוקרטית המהפכנית העממית של אתיופיה בראשות מלס.

לאחר מספר שנים של שקט, הורעו שוב היחסים עם אריתריאה, וב-1998 פרץ עימות צבאי בין שתי המדינות. העימות נמשך שנתיים, וב-2000 נחתם הסכם שלום.


 

חזרה