בהכרזה העצמאות נאמר :
1. מדינת ישראל היא מדינה יהודית.
2. יהודים בכל העולם
הם אזרחים בכוח של מדינת ישראל וזכאים לעלות אליה.
מבטא זכות טבעית של כל יהודי לחיות במדינתו.
בשנת תש"י [1950] קיבלה הכנסת חוק המבטא את שני עקרונות אלה: חוק השבות. האומר כי כל יהודי זכאי לעלות לארץ ישראל. החוק התקבל ללא התנגדות. הזכויות מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי. להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון.
יהודי - מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר והוא לא בן דת אחרת
בג"צ רופאיזן - יהודי מומר ביקש הכרה כיהודי מכוח חוק השבות. בגלל שהוא
חש כיהודי וגם על פי ההלכה הוא יהודי כי נולד יהודי / עתירתו
נדחתה - בגלל שהתנצר. [בן דת אחרת]
בג"צ שליט [69] רב סרן שליט, קצין בצה"ל עתר בשנת 1968
לבג"צ נגד שר הפנים, על שסרב לרשום את ילדיו כבני הלאום היהודי וכחסרי דת, משום
שאמם אינה יהודיה והצהירה על עצמה כחסרת דת.
שליט נימק את עתירתו בכך שהוא מתכוון לחיות בארץ עם משפחתו ולחנך את ילדיו כיהודים.
בג"צ קיבל את העתירה ברוב של חמישה שופטים לעומת
ארבעה, וקבע שעל משרד הפנים לרשום את הילדים כיהודים.
הנימוק לפסיקה היה שאין לתת פרשנות דתית למושג "יהודי" בסעיף הלאום בחוק
שהוא במהותו חילוני. מי שמצהיר שהוא יהודי ואינו בן דת אחרת ירשם כיהודי. [בתנאי שההצהרה נאמרה בתום לב].
העתירה הביאה לתיקון חוק השבות 1970, פסיקת בג"צ עוררה סערה בקרב הציבור היהודי בארץ, ובעקבותיו הוכנס בשנת 1970 התיקון לחוק השבות, הנותן לראשונה הגדרה דתית הלכתית למושג מי הוא יהודי: "יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה, או נתגייר ואינו בן דת אחרת"
* בעיית הגיור בישראל לא נפתרה.
בחו"ל קיים גיור לפי כל הזרמים ומי שהתגייר בכל אחד מהזרמים מוכר בישראל ללא קשר לסוג הגיור.