חג  שבועות    /    אריה חורשי

 

פורסם בפורום "מורים" "תפוז

הובא לידיעתנו ע"י אלישע בביוף

 

אנו חוגגים את חג השבועות בו' סיון והוא נקרא כך, כי הוא בא בתום שבעה שבועות, שהיו סופרים מיום קציר ביכורי השעורים בראשית פסח.

"שבעה שבועות תספר לך, מהחל חרמש  בקמה תחל לספר שבעת שבועות, ועשית חג שבועות לה' אלהיך..וזכרת כי עבד היית במצרים, ושמרת ועשית את החוקים האלה."                                                                    (דברים ט"ז, ט'- י"ב)

לחג השבועות עוד שמות אחרים:

ב. חג החמישים הנוהגים לספור לא  בשבועוות, אלא בימים  חוגגים את החג בספירה החמישים לספירת העומר, ומכאן  שם החג.

ג. חג הקציר אבותינו שעלו בחג השבועות לירושלים, קיימו בבית המקדש טכס מיוחד של הקרבת שתי חלות מסולת חיטים, שנאכלו על-ידי הכהנים.  בטכס זה ציינו אבותינו את חג השבועות כ "חג הקציר". כזכר ל"שתי הלחם", שהיו מקריבים בבית המקדש בחג השבועות, נהגו בקהילות שונות בגולה (פולין, אשכנז) לאפות בחג השבועות לחמים ארוכים, בעלי ארבעה ראשים.

ד. חג העצרת-  פירוש המילה "עצרת" הוא בדרך כלל אסיפה חגיגית, חגיגה וכדו' בדרך כלל מכנים בשם "עצרת" את יום השביעי של פסח, ככתוב:ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך, לא תעשה מלאכה", (דברים טז, ח). אף ליום השמיני של חג-הסוכות קוראים "עצרת" והוא נקרא "שמיני בעצרת".

במשנה (מסכת שקלים, פרק ג') נקרא חג השבועות בשם "עצרת" וכדי להבדיל אותו משמיני עצרת של סוכות, נקרא חג השבועות לפעמים "עצרת של פסח". ביום זה חוגגים את קציר החיטים וזאת היא מעין חגיגת סיום לחגיגות הפסח, שבהן חגגו את קציר השעורים.

ה. חג מתן תורה.

 

                            חג הביכורים

שלוש רגלים היו לישראל. שלוש פעמים (רגל = פעם) בשנה בפסח, שבועות וסוכות היו עולים לרגל לבית המקדש, אשר היה בירושלים, ומביאים מנחה לה'.

שלושת  החגים קשורים בעבודת האדמה:

בפסח היו מביאים עומר, ראשית קציר שעורה.

בשבועות ביכורי קציר חטים, מביכורי פרי האדמה.

בסוכות -  אסיף הפירות.

 וזאת למדים אנו מהפסוקים בתורה:

 

פסח: "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן"

                                                                                       (ויקרא כ"ג, 10)

שבועות: "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה"

                                                                                       (ויקרא כ"ג ,16)

סוכות: "וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה"

                                                                                        (שם, שם)

מועד החג לא נקבע בדיוק בתורה, אולם על יסוד הפסוק בדברים ט"ז,9-11:

"שבעת שבועות תספר לך", קבעו החכמים את זמנו לשישה (ו) בסיוון.

החג היה מטבעו עממי. כולם בלי יוצא מן הכלל השתתפו בשמחת החג:

" ושמחת לפני ה' אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך במקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם"

                                                                                          (דברים ט"ז, י"א)

עתה כשהתבואה נקצרה והוכנסה לגורן, מותר קצת לאיכר, התלוי כל ימי חייו ביבול אדמתו והחרד יומם ולילה להצלחת היבול לשמוח. בימים אלה הביע העם תודתו לאלוהיו, על שהוציא את אבותיו ממצרים, וגאל אותם מעבדות ועל תנובת אדמתו בארצו.

 

                        פרשת הבאת הבכורים

והיה כי תבוא אל-הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה: ולקחת מראשית כל-פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אךהיך נותן לך ושמת  בטנא והלכת אל-המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שםף ובאת אל-הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו היגדתי היום לה' אלהיך כי-באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותנו לתת לנו:

ולקח הכהן הטנא מידך  והיניחהו לפני מזבח ה' אלהיך: וענית ואמרת לפני ה' אלהיך: ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר  במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב: וירען אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה: ונצעק אל ה' אלהי אבותנו וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו: ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים: ויביאנו אל-המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש: ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' והנחתי לפני ה' אלהיך  והשתחוית לפני ה' אלהיך: ושמחת בכל-הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשרר בקרבך:

בשנת תשכ"ז (1967) חודשה בחג השבועות מסורת עתיקה של עליה לרגל לכותל המערבי, השריד המקודש של החומה, אשר הקיפה את הר הבית, שעליו התנוסס בית המקדש.

חג הביכורים לבש את צורתו העממית בעיקר בימי הבית השני. ימים רבים לפני חגיגת הביכורים היה כל אדם בישראל מכין עצמו להבאת הביכורים.  בבוא הזמן היו מתארגנים לשיירה אחת גדולה, שהייתה יוצאת ברגל  בדרכה לירושלים. את תאור הטכס מוסרת לנו בצורה ציורית ומפורטת המשנה (מסכת בכורים,פרק ג')

 

                                   כיצד מביאין

א.   כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר,

       רימון שביכר, קושרו בגמי ואומר: "הרי אלו ביכורים".

ב.   כיצד מעלין את הביכורין? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובה

       של עיר, ולא היו נכנסין לבתים, ולמשכים היה הממונה אומר: "קומו ונעלה ציון אל  

       בית ה' אלהינו".

ג.       הקרובים מביאים התאנים והענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים. והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו, החליל מכה לפניהם, עד שהגיעו קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם ועיטרו את ביכוריהם. הפחות והסגנים והגיזברים יוצאים לקראתם:  לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים. וכל בעלי אומנויות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלים בשלומם:" אחינו אנשי מקום פלוני, באתם לשלום."

ד.      החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה ודיברו הלוויים בשיר:"ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי."

ה.     העשירים מביאין ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה, והסלים והביכורים ניתנין לכהן.

 

שבעת המינים-  את הביכורים היו מביאים משבעת המינים, שבהם נתברכה ארצנו: החיטה, השעורה, הגפן, התאנה והרימון, הזית והתמר.שבעה מינים אלה מתפתחים יםה באיזור הארץ, מניבים פרי ובחלקם אף בלי טיפולו של האדם.שבעת המינים מייצגים את המזון הצמחוני של האדם ואת המשק החקלאי המפותח של עובד  האדמה בימים אלה. החיטה והשעורה , הכלולה בהשם דגן, ייצגו את יסוד הלחם, הגפן, התאנה והרימון-פרי מאכל. נוסף על כך סיפקה הגפן את היין, והזית את השמן והתמר את הדבש.שבעת המינים הללו היוו את עושרה של הארץ. יין הארץ ושמנה מפורסמים היו בארצות נכר רבות.

לשם הבעת תודה על הברכה שה' העניק לעובד האדמה העמל, הועלו שבעת המינים בחג הביכורים לירושלים. סדר מיוחד נקבע לאופן אריזתם של שבעת המינים בטנא, והמהדרין היו מעלים כל מין בטנא מיוחד.

במשך הזמן נתגבשה אמונה, שכל הניזון על שבעת המינים בלבד, זוכה לבריאות טובה ולאריכות ימים.

"כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים ענות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש, ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר  כל בה."

                                                                            דברים ח', ז- ט)

 

"רבי שמעון בן ננס אומר: מעטרין את הביכורים, חוץ משבעת המינים. רבי עקיבא אומר: אין מעטרין את הביכורים, אלא משבעת המינים".

                                                                           (ביכורים ג', ט)

 

"אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינים. לא מתמרים שבהרים, ולא מפירות שבעמקים, ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר"

                                                                           (ביכורים א', ג)

 

 

                                    חג זיכרון הביכורים בימינו

 בימי קדם בעת העלו  ביכורים לבית המקדש הייתה השמחה רבה מאוד.בימינו כשאין עוד כהנים, שיקבלו את מנחת הביכורים, לא לוויים המנגנים על דוכנם והעיקר  אין לנו בית המקדש, המרכז בו את כל עדות ישראל.

כשחרב המקדש הפסיקו להעלות עוד ביכורים לירושלים.אך כאשר התחילו היהודים להיקבץ שוב בארץ,חרשו וזרעו את אדמתם, נטעו עצי פרי,  שוב היו לנו ביכורים מפרי עמלנו. ועל כן מקיימים אנו עכשיו חג זיכרון הביכורים.

חג הביכורים בבתי-הספר ובגנים הןא  טקס סמלי, אך הוא חוויה בלתי נשכחת לילדים קטנים. מאות ילדים וילדות לבושי לבן, כשזרי פרחים לראשיהם מתרכזים מעגלים מעגלים על מגרש בית-הספר, שרים שירי החג ורוקדים לצלילי אקורדיון:

פרי גני הנה הבאתי,

מלא הטנא  רוב פאר,

ביכורים  פה העליתי,

וראשי  עטרתי זר.."

 

אחר כך צועדים דרך שערים, המסמלים את שבעת המינים, אל בימת החג, כשבידיהם סלסלות מקושטות. על הבמה המעוטרת עומדים תלמידי כיתות גבוהות, לבושים בסדינים ומצנפות לבנות. אלה הם "הכהנים" המקבלים את הביכורים.

אחר כך עולה הכרוז ומוכר את הסלסלה במכירה פומבית. באין מקדש נמסר פדיון הביכורים לקרן הקיימת ובכסף שנמסר לה נוטעים יערות על הרים, סוללים דרכים ומקימים ישובים.

בבית-ספר "כצנלסון" בחולון נהגו שנים למסור ביום הביכורים את ביכורי הילדים או את תרומתם לאחת היחידות של צה"ל, המאומצת על ידי העירייה. נוסף לכך אספו תלמידים ספרים, ממתקים, סיגריות וכל דבר החביב על החייל, וכיתות כיתות העמידו את שי שלהם לרגלי הבימה שעליה  ישבו נציגי צה"ל.

במושבים ובקיבוצים החגיגה מרשימה יותר.כאן אין רק טקס סמלי. כל תוצרת המשק:פרי האדמה, חטים ושעורים, פירות ותוצרת הלול ואפילו עגלים רכים הכל עובר בתהלוכה ססגונית על גבי עגלות מקושטות, טרקטורים ועוד מכונות לפני חברי המשקים.

לאחר שהולכי רגל מתיישבים על יד העגלות, יוצאים מביאי הביכורים מכל ענף ומגישים אותם באלונקה, במוט נישא בשניים או בטנא. עם סיום הגשת הביכורים עולות משני צידי המדרגות נערות, לבושות לבן ויוצאות במחול. עם תום המחול מקיפים את במת-הביכורים מעגלי ילדים. בידי כל ילד יונה לבנה-חבוייה באלומת  שיבלים. היונים משולחות. שילוח היונים מהווה מעבר מן הטקס לשמחת-החג העממית. על הבמה עולים באי כוח הקרן הקיימת ובידיהם שק מקושט ומעוטר ציורים מתנובת-המשק. קבוצות ילדים עוברות בסך ומכניסות לתוך השק את פדיון ביכורי- הענפים.

תם הפדיון ומתחילים המחולות העממיים החופשיים. מחולות בעלי אופי כפרי. אף חברים ותיקים מצטרפים למחול וכל הכיכר הומה מאנשים, אשר הפכו יום חול  ליום חגיגי. יום שמחה, על שניתן להם לחיות חופשיים על אדמתם ולשמוח ביבול עמלם.

                            

                               חג מתן תורה

בחודש השלישי לצאת בני-ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני.. ויחן שם ישראל נגד ההר. ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמור: כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ..ויאמר ה' אל משה: לך אל העם וקדשתם היום ומחר  וכבסו שמלותם. והיו נכונים ליום השלישי, כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל-העם על הר סיני.

וויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כהד על ההר וקול שופר חזק מאד  ויחרד כל העם אשר במחנה. ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן-המחנה  ויתיצבו בתחתית ההר.  והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן  ויחרד כל ההר מאד. ויהי קולל השופר הולך וחזק מאד. משה ידבר והאלהים יעננו בקול.

                                                                                            (שמות י"ט)

קבלת התורה על ידי ישראל והפיכתו לעם סגולת ה' קשורות במאורע אחד חשוב, שקדם להן, מאורע שהשפיע בעתיד על התפתחות עם ישראל יציאת מצרים.במשך מאות בשנים התגוללה האומה בטיט של עבדות שפלה. פריצים מושחתים ועובדי אלילים שלטו בהם, והטמיעו בתוך אבני טיט ובלבנים כל זיק של מרד, כל חלום על חרות של נוער, המתמרד מטבעו, אך יותר מהשוט אכלה אותם הגלות, שאליה התרגלו ואותה קיבלו  כטבעית.

אך החשכה זאת נשמע לפתע קול, שפעל כלפיד בוער בליל יאוש:

"ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו  וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ  זבת חלב ודבש."

והנה יצאו לחרות. למדבר, חופשיים, כמו הרוח במדבר. עת ה התעוררה  סכנה, שאיש כטוב בעיניו יעשה, כי הרי חופשיים הם. ומי יגיד להם משהו, להם, שרק השוט יכול היה לשכנע  ולאלף ולומר, איך  ומה לעשות?

זאת ידע המנהיג. רק שבעה שבועות עברו מיום, בו  יצאו חיות כלואות מתוך הכלוב. הארץ שאליה נשא את נפשו עדיין  רחוקה, ומי יודע כמה זמן עוד יהיה עליהם לנדוד במדבר פראי זה, בטרם יגיעו לנחלה?

היה צורך דחוף להכניס בתוך ההמון סדר, וללכד אותו לעם אחד, ממושמע ומלוכד סביב לאלוהיו, שהוציא אותם ממצרים. היה צורך דחוף להשכיח את אלילי מצרים, להשריש את כל המנהגים הזרים, לנקות אותם מרפש הגלות שדבקה בהם חזק, עד שחדרה לתוכם, לתוך  נשמתם.

רק אלוהים בעצמו יכול היה לבצע מעשה גדול זה, רק קולו של אלוהים יכול היה  לחדור ללב האומה, שרק לפני זמן קצר הייתה אומה של עבדים, ובצאתם ממצרים משכה אחריה אספסוף, ערב רב, שאף הוא ניצל את ההזדמנות ונס יחד אתם מעבדות למדבר רחב ידיים.

 

                       בשעה שעלה משה אל ראש ההר

"וירד ה' אל הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה"

                                                                                               ( שמות יט, כ )

ביום בו סער כל המדבר, ברקים ורעמים פילחו את לב השמים, ההר עטוף כולו עשן רעד ואתו המוני העם, שנתקבצו לרגלי ההר עלה משה אל ראש ההר. מה אירע שם לא מפרשת התורה, אך האגדה המעיזה יותר מהתורה, מגלה לנו מה אירע מאחורי הפרגוד. היא מתארת לנו את  אלוהים היושב על כסא כבוד ומשה עומד לפניו. וסביבו עומדים מל5אכים רבים, הפמלייה של הקדוש ברוך הוא ובפיהם שאלת תמיהה, מדוע דווקא תינתן התורה, שהיא חמדה גנוזה במשך קרוב לאלף דורות בטרם נברא העולם לפני ישראל..                                                           

אמר ר' יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת  לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של העולם, מה לילוד אשה בינינו?

אמרו לפניו: חמדה גנוזה, שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה  דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש  לתנה לבשר-ודם?

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזר להם תשובה.

אמר לפניו: רבונו של עולם,מתירא אני שמא ישרפוני בהבל  שבפיהם.

אמר לו: אחוז בכסא-כבודי והחזר להם תשובה.

אמר לפניו:  רבונו של עולם, תורה, שאתה נותן לי, מה כתוב בה:-

"אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אמר להם (=למלאכים): למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתוב בה: "לא יהיה לך אלוהים אחרים"- בין הגויים אתם שרויים, שעובדים עבודה זרה?- שוב מה כתוב בה: "זכור את יום השבת לקדשו"- כלום אתם עושים מלאכה, שאתם צריכים לשבות? שוב מה כתוב בה: "כבד את אביך ואת   אמך" אב ואם יש לכם ? שוב מה כתוב בה: "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב" קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו לקדוש ברוך הואמיד כל אחד ואחד נעשה אוהב למשה.

אכן מעמד הר סיני  לא נשכח ולא יישכח על ידי אלה, שנוכחו בו ואלה ששמעו ולמדו על מעמד זה מפי אלה שעמדו לרגלי ההר, ושמעו את קולו של אלוהים הרועם ומחדיר בהם תורת חיים ומוסר, תורה שעל פיה חיים טובים וצודקים. לא למ לאכי השמיים, הטהורים מכל חטא נחוצה הייתה התורה. בני ישראל שיצאו משעבוד לגאולה וזה עתה צעדו את צעדיהם הראשונים לקראת חיים בארצם החופשית, זקוקים היו למדריך, שיפקח את עיניהם ויראה להם את הדרך בה ילכו. אכן אף אחרי אלפי שנים בגלות ושוב בארצם החופשית הייתה להם התורה ליסוד חייהם. היא טיהרה אותם, כמו מים זכים, היא שיחררה אותם מכל פריצות והפקרות והבדילה הבדל ברור מיתר העמים. רק מי שפעל וחי על פי חוקי התורה יכול היה אף תוך עינויים איומים להרים בגאווה את הראש, כבן השייך לעם סגולה, עם שרק לו אלוהים מסר את התורה.

 

 

 

אקדמות

לכבוד מתן התורה נתקדש ונתקבל ביחוד בעדות אשכנז הפיוט הארמי "אקדמות". זהו שיר בן תשעים שורות, שכולן מסתיימות בחרוז "תא". הוא כתוב ארמית על פי סדר אלף-בית. תוכנו- ויכוח דתי בין העמים ובני ישראל. כמו כן מדובר על הטוה הרב הצפוי לצדיקים בעולם הבא: טכילה מבשר הלויתן ושור הבר, שתייה מן היין המשומר מששת ימי בראשית.

השיר נתחבר במאה האחת עשרה על ידי  רבי מאיר בן רבי יצחק ש"ץ, שהיה חזן בוורמייזה. אכן האותיות הראשונות של 44 הטורים האחרונים מצטרפות למשפט: "מאיר ברבי יצחק  יגדל בתורה ובמעשים טובים אמן חזק ואמץ".

 

תיקון ליל שבועות-

בתוניסיה שימש ליל השבועות ליל שמורים והוא נקרא בפי יהודי תוניס בשם "מביתה" (=ליל שמורים).בלילה זה לומדים פרקי משנה, גמרא וזוהר, שרים פזמונים שונים ובפרט את השיר "בר-יוחאי".

במרוקו היו לומדים תורה כל הלילה. בתפילות שחרית, בשעת הוצאת ספרי התורה, היו קוראים את  "הכתובה" בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, שכתב רבי ישראל נג'ארה.

בבבל היו מתכנסים בליל חג השבועות כל בני המשפחות הנכבדות בבתי ראשי המשפחה או בבתי הרבנים המפורסמים או בבתי הכנסת ונשארים שם ערים במשך כל הלילה. בלילה זה קוראים קטעים מהתורה, המדרש ואדרא רבא (=חלק מספר הזוהר).התכנסות כזאת נקראה בשם "משמרה".

בבתי הרבנים מלוות ה"משמרות" דרשות, קושיות וחידודי רעיונות.מדי פעם בםעם היו מכבדים את המסובים בקפה, תה ו"מגלי". סדר הקריאה ב"משמרות" היהלפי התור. גם הילדים משתתפים בקריאה והם אף מתחרים ביניהם מי יקרא יותר יפה ומי יקרא יותר קטעים. ליד חדר הגברים מתאספות הנשים, אשר אף הן ערות כל הלילה ומאזינות לקריאת הגברים. עם עלות השחר היו מתפללים "תפילת התיקון" ומיד ממהרים הביתה לישון.

 

מגילת רות

אחרי תפילת שחרית נוהגים לקרוא בחג השבועות את  "מגילת רות". זהו סיפור עתיק ימים המתאר את חיי אבותינו, עובדי אדמה, הזורעים באדמתם,מביטים בדאגה ובתחינה אל השמים במשך ימים ארוכים וכאשר בא היום המיוחל, יום הקציר נשמעת רינת הקוצרים בשדות. על ימים כאלה, ימי קציר חטים, כשקול רינת הקוצרים נישא למרחקים מספרת לנו המגילה.

אכן קשר רב בין המגילה לבין חג השבועות. הקשר הוא בין העלילה במגילת רות "בתחילת קציר שעורים" ובין זמן הקציר, החל בחג השבועות. אך יותר מכל אנו קוראים את המגילה, כדי ללמדנו, שאין פרי עבודתו של האדם מתברך, אלא בזכות העניים, כשכר מצוות לקט, שכחה ופיאה ועוד  מתנות לעניים.

אנו קוראים מגילה זאת ביום מתן תורה, כדי לרמוז על כך לכל אדם, שתורה בלבד בלי גמילות חסדים, אין בה די.                                                

ל"מגילת רות" קשר רב עם דוד המלך, אשר לפי המסורת נולד בעצרת ואף נפטר בעצרת (חג השבועות).

במרכז המגילה עומדת רות, בת מואב שדבקה בעם ישראל ובאמונת ישראל, גיורת צדק, אשר תמכה בלי הרף בנעמי לאחר מות בעלה ובניה.וכיון שעזבה את ארצה ועמה ותבחר לש'בת בארץ ישראל, זכתה לעמוד בראש  מלכות בית דוד.

"ועובד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד".   (רות ד, כב).

 

ירק לחג-

במשך אלפי שנות הגלות, כשעם ישראל הורחק יותר ויותר מאדמתו ומעבודת האדמה בכלל, נדחק האופי החקלאי של חג השבועות הצידה. חג הקציר וחגיגת הביכורים היו רק זכר לימים המפוארים, כשהעם  החופשי חי היה על אדמתו. במרכז החג הועמ ד עתה מעמד מתן התורה. התורה הקדושה, שהבדילה את עם ישראל מכל העמים.

אף על פי כן לא שכחה המסורת את הנוף היקר של הארץ הטובלת בירק, ארץ זבת חלב ודבש. זאת הסיבה שהרבה קהילות בפולין, אשכנז ועוד נהגו בבוא החג לשטוח עשבים בבית הכנסת. "זכר לשמחת מתן תורה" או זכר למתן תורה שהיה בהר ירוק.במקומות שבהם שלטה החסידות נהגו לקשט את הבתים בירק ובענפי עצים. אחרים קישטו את בתיהם בפרחי שדה, המצויים במקום או בקנה-סוף, זכר למשה הקטן שהוצפן בסוף על שפת היאור.

באיטליה ובספרד  נקרא החג בשם "חג הוורדים". גם בפרס נקרא  חג השבועות  "מודה גול" (שיבוש מ"מועד גול") שפירושו חג הפרחים.

בלוב היו נוהגים להביא בחג השבועות עלים קטנטנים של שיח קוצני (= רמז לסנה שבו נתגלה ה' למשה) וכל ילד היה בולע שבעה עלים עם מים הנשאבים מתוך הבאר סגולה ללימוד תורה.

 

התזת מים-

התורה נמשלת למים ומכיוון שכך נהגו עדות רבות בחג השבועות לשפוך מים זה על זה. מבוגרים וילדים מצטיידים בכלים שונים ושופכים על כל עובר ושב מים ואיש אינו מערער על המנהג, שהוא מימי קדם.

באלג'יר נהגו יהודי העיר לעבור בחוצות העיר רכובים על פרדות וחמורים ולשפוך מים איש על רעהו תוך שירה. שפיכת מים היא סגולה להצלחת יבולי הפירות שגידלו.

בטריפולי (=לוב) יוצאים היהודים ביום השני של החג לגנים או פרדסים ושופכים אף הם מים איש על רעהו. ההסבר שלהם הוא כי זאת סגולה להרבה ילדים.

במרוקו מסבירים, שהמים הם סמל הברכה, כמוה כתורה.

 

מאכלי החג-

כרגיל בכל חג עדה ועדה ומאכלים האהובים עליה, העוברים במסורת מדור לדור. בעדות רבות נהוג לאכול בחג השבועות ל ב י ב ו ת.

בבבל נהגו לאכול "לביבות של שבועות", הנקראות "כאהי"- עוגה עגולה עשויה בצק דק מקופל קיפולים אחדים. היו מטגנים אותה בחמאה וטובלים ב"סילאן" (=דבש תמרים) או בסוכר.היו אוכלים גם עוגה ממותקת, עשוייה שקדים וסוכר, הנקראת "בקלאוה".

בתימן היו מלבבים לביבות והמהדרין היו מלבבים אותן מקמח שנשאר מפסח.

בפולין ואשכנז- היו מלבבים "קרפלאך", לביבות בעלות שלוש צלעות. הלביבות המשולשות הן זכר למתן תורה בחודש השלישי לצאת  ישראל ממצרים. יש מבארים את המנהג על פי מאמר של חז"ל:

"ברוך הרחמן, שנתן תורה משולשת (=תורה, כתובים ונביאים), לעם משולש (=כהנים, לויים וישראלים) על ידי המשולש (משה שהיה שלישי להוריו) ביום המשולש (= ביום השלישי לשלושת ימי ההגבלה), בחודש המשולש (בסיוון, שהוא החודש השלישי מניסן).

כך נהגו לאפות עוגות העשויות שבע שכבות (=כנגד שבעת הרקיעים שעבר משה בעלותו השמימה). אחרים אפו עוגות גבינה מבצק מתוק, ממולא צימוקים ושקדים.

גם בתוניסיה שבדרך כלל לא נהגו להכין מאכלי גבינה וחמאה היו נוהגים לאכול בחג השבועות מאכלי חלב.

בלוב נהגו האמהות להכין בשביל ילדיהן כעכים,בעלי צורות שונות: כעכים בצורת סולם, לזכר עליתו של משה להר סיני, כעכים בצורת שני לוחות הברית וכדו".

כל ילד היה מקבל סידרה שלמה שלו, המחשה טעימה של השיעור על משה רבנו והתורה שניתנה לבני ישראל.

              (מתוך הספר "חגים וימי זיכרון" / אריה חורשי )

 

חזור לתחילת העמוד

 

ממשפחת

 מומלץ לצפייה ברזולוציה 600/800 ומעלה