שוויון בין המינים בחינוך

מחוז דרום

תשנ"ט

מנחה: לאה שקדיאל

 

תחילת העבודה במחוז כוונה באופן מודע לכניסה מיידית במגזרים השונים.

 

נבחרו שני בתי ספר תיכוניים ממלכתיים, אחד בעיר גדולה ואחד בעיר פיתוח; בית ספר תיכון מקיף דתי אחד; ובית ספר תיכון בדואי אחד.

לצערי לא מצאתי בית ספר תיכון מן המגזר ההתיישבותי, בגלל עומס פרוייקטים בבתי ספר אלה.

 

משרד החינוך שריין לכל בית ספר המשתתף בפרוייקט 56 שעות גמול השתלמות + ציון, וכן תשלום של 2 ש"ש לרכז/ת הפרוייקט בבית הספר.

 

כדי לאפשר לכל בית ספר לפתח את השיח המקצועי שלו בנפרד, ועם זאת ליצור שפה משותפת בין המגזרים השונים, חילקתי את ההשתלמות לשני חצאים:

מחצית אחת - קורס משותף, בבאר שבע.

מחצית שניה - פגישות נפרדות בכל בית ספר.

 

רצ"ב, בדפים הבאים:

פירוט הרציונל לדיפרנציאציה בין בתי הספר והמגזרים השונים.

תיאור הקורס המשותף בבאר שבע.

 

להלן סיכום דפוסי העבודה שהתפתחו השנה בארבעת בתי הספר:

 

בתיכון המקיף ע"ש רבין בבאר שבע השתתפו בפרוייקט שמונה המחנכות של שכבה י', כולל רכזת השכבה, וכן היועצת שליוותה את השכבה. בבית הספר מוקדשים שיעורי החינוך השבועיים להתמודדות עם דילמות אקטואליות, אותן לומדים התלמידים לתרגם לשאלות חקר ספציפיות. התוצר המצופה הוא עבודה בכתב. בשכבה זו השנה הוצע הנושא "שוויון בין המינים" יחד עם "גיל ההתבגרות" כנושא שנתי. המורות ניצלו את הקורס המשותף להתמודדות אישית שלהן עם הנושא, ואילו הפגישות בבית הספר היו מכוונות לכל אורך הדרך להשתלמות בהנחיית תלמידים, בעזרתי.

 

בתיכון המקיף ע"ש זינמן בדימונה ניצלו שמונה המורות שבחרו להשתתף בפרוייקט את ההזדמנות הזו להקמה בפועל של "קבוצת נשים להעלאת המודעות", ברוח התנועה הפמיניסטית. הפגישות התקיימו בבתים פרטיים ולא בבית הספר, בעיקרון, ונוצלו לבדיקה מעמיקה של תכנים אישיים - מן החיים הפרטיים, ומן העבודה בבית הספר - לאור החומר העיוני שהובא בפניהן. בגלל אילוצים השתתפה בקורס המשותף רק רכזת הפרוייקט, אשר דאגה "ללמד את החומר" ליתר חברות הצוות.

 

בתיכון המקיף הדתי "אמית" בבאר שבע קשרו שמונה המשתתפות, כולל סגנית המנהל, את הסוגיה למטרות החינוכיות של בית הספר, המתאמץ לחנך ליהדות משתלבת בעולם המודרני (לימודים ועבודה) מתוך מחוייבות לשמירת מצוות, ומתמודד עם אוכלוסיות קשות ומגוונות. בשלב מוקדם התפתחה אוריינטציה לכיוון פיתוח חומרי למידה בשני מוקדים - אחד לחטיבת הביניים, ואחד לחטיבה העליונה - מתוך תקווה לגבש שני נושאים אלה לניסוי בבית הספר.

 

בתיכון א-נור ברהט התמקד הדיון בשני צירים. ציר אחד - היחס בין שאלת השוויון בין המינים לבעיות אחרות של שוויון וחוסר-שוויון, כלומר - בעיית אי-השוויון של הערבים בישראל, ובעיקר של הבדווים. ציר שני - מקומו של חינוך לשוויון בין המינים בקהילה שסועה בין חילוניים הדוגלים בשוויון כזה (גם בין המשתתפים והמשתתפות בצוות שלנו), לבין מסורתיים (גם הם מיוצגים בצוות שלנו) הנזהרים לא לכפות על הקהילה ערכים הזרים לה, ומעדיפים לקדם את רעיון "שוויון ערך של בנות ונשים", יחד עם הבדלים ברורים בתפקידים, בלבוש, וכו'. צוות זה היה היחידי שרוכז ע"י גבר (גם סגן מנהל) ובו השתתף בנוסף עוד גבר. שסע נוסף בבית הספר ובצוות עצמו - בין מורים בדווים לבין מורים ערבים מן הצפון המלמדים בבית הספר ומרגישים זרות תרבותית רבה כלפי אוכלוסיית התלמידים, ההורים, והמורים האחרים בצוות.


 

הרציונל לפיתוח הפרוייקט במחוז דרום, תשנ"ט

 

לאחרונה התפתחה בתוך המחשבה הפמיניסטית אסכולה, הממקמת את המאבק לשוויון בין המינים במסגרת קונצפטואלית של כבוד לשונות (diversity) בין בני אדם בכלל. לכאן שייכת הספרות על הקשר בין פמיניזם לרב-תרבותיות, למשל. כן שייך לכאן המאמץ של קבוצות פמיניסטיות רבות - דתיות, אפרו-אמריקאיות, היספניות, מזרחיות, לסביות, וכו’ - להרגיל אותנו לחשוב במונחים של השקפות פמיניסטיות מגוונות, וצרכים מגוונים של נשים שונות ברחבי העולם, במקום נוסחה אולטימטיבית אחידה של standpoint feminism, המשקף את זווית הראיה של האישה המערבית הלבנה והמשכילה באיצטלה של תפישה אוניברסלית כבייכול.

 

את הטענה הכללית המסורתית של הפמיניזם הליברלי הקלאסי ניתן לנסח כך: "כולנו שווים - גברים ונשים - למרות ההבדלים (הפיסיולוגיים, ההסטוריים, וכו') בינינו". כדי לאמץ ראייה של שוויון בסיסי בין בני אדם, נדרשים אנו, לפי תפישה קלאסית זו, להתעלם מן הייחוד האישי של כל פרט, ומן הייחוד הקולקטיבי של כל קבוצה, ולראות לנגד עינינו רק את היסוד האנושי המשותף לכולנו. זוהי פעולה של הפשטת כל יחיד וכל יחידה מכל מיני מאפיינים קונקרטיים, פעולה של אבסטרקטיזציה; ויש הטוענים, פעולה של רדוקציה של הפרט לכלל מושג מופשט ולא אנושי, פעולה שיש בה ייתרון עצום לאלה מאיתנו שדמותם הממשית קרובה מאד למושג המופשט (בהיותם מערביים, לבנים, ומשכילים), שהרי המושג המופשט עצמו נגזר מתוך אורחות חייהם ואורחות המחשבה שלהם, ובה בעת יש בפעולה רדוקטיבית זו פגיעה ממשית באנשים אחרים. שוויון, אם כן, אין כאן, למרות הסיסמה, אלא רק העמקת הפערים. השקפה זו נוחה לנשים לבנות משכילות, כי הפער שעליהן לצמצם ביניהן לבין הגברים הלבנים המשכילים הוא קטן יחסית.

 

השקפות פמיניסטיות אחרות ינסחו את הטענה הבאה: "כולנו שווים - גברים ונשים - דווקא משום שכולנו שונים זה מזו בכל כך הרבה היבטים - גזע, עדה, מעמד כלכלי, מצב פיסיולוגי, אינטליגנציה, גיל, וכו'." על פי השקפה זו, המאמץ העיקרי צריך להיות - לחנך לכבוד לזולת כמו שהוא, לא לחלק מסויים של הזולת אותו אני מכבדת משום שהוא "שווה” לאותו חלק אצלי (כגון כושר ההפשטה, או הצלחה מקצועית), כי אם לכוליות של הזולת הבלתי ניתן לחלוקה (indivisible). רק יחס כזה של כבוד יכול להבטיח שוויון אמיתי - שוויון ערך אנושי.

 

ההשקפה הראשונה מחפשת את השוויון בתחום המעשי: איך לראות את בני האדם כשווים כדי שנוכל לנהוג בהם באופן שווה, למשל, לא להפלות ביניהם בעבודה או בפוליטיקה. עלינו, אם כן להביא אותם לשוויון (למשל: להשקיע בקידום חינוך הבנות), שאם לא כן לא נוכל לנהוג בהם באופן שווה (למשל, אם אליס מילר נכשלה בקורס טייס, לא נוכל להחזיק אותה בקורס).

 

ההשקפה השנייה מחפשת את השוויון בתחום המוסרי: איך לראות את בני האדם כשווים מבחינת הערך והכבוד שאנו מייחסים להם ולמעשיהם, גם אם אין סיכוי להביא אותם לשוויון מעשי (למשל, להביא את הילדות הנמכרות לזנות בתאילנד לתפקידי שליטה בחברה שם), וגם אם אין ברצונם להגיע לשוויון מעשי (למשל: נשים מסורתיות שאינן מעוניינות להתחרות בגברים על שליטה בחברה). רק מתוך ראיית השונות, קבלתה, כבוד לה, נוכל לספק לכל זולת את צרכיו האמיתיים, להעצים אותו ולשחרר אותו במקום בו הוא נמצא באמת. הסכנה כמובן בהשקפה כזאת היא הרלטיביזם המוחלט - קבלת כל דבר כמו שהוא, ואפילו אובדן היכולת לתקשורת בין בני אדם שמציאות חייהם שונה ביותר.

 

הנחת העבודה שלי כמנחה היא: יצירת מרחב-זמן בו צוותי מורות ומורים יכולים לדון על משמעות מימד הג'נדר בעבודתם החינוכית, בקהילות הספציפיות שלהם, עשויה לתרום לצמיחת דפוסי התערבות מגוונים, אותם ניתן יהיה ליישם בעתיד בקהילות חינוכיות אחרות. אפילו הכותרת של הפרוייקט במשרד החינוך - "שוויון בין המינים" או "שוויון הזדמנויות לבני שני המינים" - הוצגה כאפשרות לא מחייבת, תוך עידוד מפורש לכל צוות להגדיר את הנושא לפי תפיסתו.

 


 

תאריכי סדנאות

(מנחה: לאה, בתיאום עם רכזי/ות הנושא בבתי הספר)

נושא

מרצה

תאריכי השתלמות

20.12.98

היכרות, תיאום ציפיות, בירור עמדות, היערכות בית ספרית לשנה זו

פתיחה - בירור עמדות ודימויים דרך דמויות נשים וגברים

לאה שקדיאל,

רכזת הקורס

6.12.98 (3 שעות)

בי"ס אמית

24.1.99

הדרכה מתודולוגית: המורה כחוקר/ת וכמשתתף/ת פעיל/ה בהבניית הידע ובמעשה החינוכי

רפלקציה ותהליכי העצמה בחדר המורים: מיגדר ואוטונומיה של המורה, התלמיד/ה, ובית הספר

ד"ר שושנה קיני,

המחלקה לחינוך, אוניברסיטת בן-גוריון

10.1.99 (3 שעות)

בי"ס אמי"ת

21.2.99

היערכות לקראת יום האשה הבינלאומי + יום האֵם/המשפחה:

התמודדות אישית וחינוכית עם האתגר של שוויון בין המינים

זהות אישית ודימוי עצמי כמפתח לגיבוש עמדה חינוכית בנושא מין (sex) ומיגדר (gender)

מרים שכטר, הממונה על שוויון בין המינים בחינוך, המינהל לחינוך ערכי, משרד החינוך והתרבות

7.2.99 (3 שעות)

בי"ס אמי"ת

21.3.99

הצגת תוכניות של מורים וצוותים: ניסיון התמודדות ראשון עם יישום

סטיריאוטיפיים, מיננות, שוויון, ושוויון הזדמנויות בחינוך - בעקבות ספרה

"היא והוא בכיתה" (מודן, 1989),

הטוב בסוגו בעברית

ד"ר יהודית אברהמי-עינת, מכון מופ"ת (בי"ס למחקר ופיתוח תוכניות בהכשרת עובדי חינוך והוראה במכללות), תל אביב

7.3.99 (3 שעות)

בי"ס אמי"ת

2.5.99

מיפוי בית ספרי וקביעת סדרי עדיפויות

להתערבות חינוכית

הצגת תוכנת מולטימדיה אינטראקטיבית על ההסטוריה של דיכוי נשים והמאבק לשחרור ולזכויות

צביה גרינפילד ושולמית שמש, מכון "מפנה" להפקת תוכנות חינוכיות, ירושלים

25.4.99 (3 שעות)

בי"ס אמי"ת

23.5.99

מן הכיתה שלי אל חקר ההקשר החברתי

ג'נדר וזהות

ד"ר הנרייט דהן-כלב, ביה"ס לניהול, אוניברסיטת בן גוריון

9.5.99 (3 שעות)

בי"ס אמי"ת

13.6.99

גיבוש זהות אישית ומקצועית לנוכח ערכים מתנגשים

פמיניזם וחינוך בחברה דמוקרטית: ההקשר התרבותי-קהילתי של עבודתנו

עליא אבו-שמיס, ביה"ס למנהיגות חינוכית

6.6.99 (3 שעות)

מלון הילטון, ב"ש

 

דמות האשה בקולנוע

9:00-12:00

ג'נדר - וחינוך לערכים

12:00-14:00

סיכום, משוב, הצגת הפורטפוליו של כל בי"ס 14:00-16:00

ענת שרגאי, מדרשת שדה בוקר

ד"ר נתן ברגשטיין - מכללת קיי

לאה שקדיאל

6.7.99 (7 שעות)

מלון הילטון, ב"ש

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתבה: לאה שקדיאל

 

הערה שכתבתי תוך כדי העיבוד הסופי של הפרוייקט האישי שלי בביה"ס למנהיגות, חנוכה תשנ"ז:

ליוזמה של שדולת הנשים לתוכנית התערבות הוליסטית בבתי ספר הייתי שותפה באופן חלקי בלבד. המסמך שצירפתי כאן מדגים את התוספת שלי: עיגון הפרוייקט - שכותרתו, לא במקרה, היא "שוויון 2000" - בתוך שיח רחב יותר אודות מימד הג'נדר בחברה ובחינוך בישראל. מסמך זה הוכן לקראת פגישה עם שר החינוך, פרופ' אמנון רובינשטיין, ב- 11.3.96, ובו אושר התקציב לפרוייקט; גם השר הנוכחי, זבולון המר, אישר אותו לבסוף.

 

חינוך לשוויון בין המינים: המצב בבתי הספר בישראל                         9.3.96

 

1) חינוך לשוויון הוא אחד התפקידים המרכזיים של חברה דמוקרטית, ונובע ממנו הצורך לבנות הסדרים חינוכיים (regularities, בלשונו של Sarason ) למימוש השוויון. זוהי משימה מורכבת לגבי כל תחומי השוויון - בין עולים לוותיקים, בין מבוססים לטעוני טיפוח, בין יהודים לערבים, בין נשים לגברים.

הבעייה: מכל הרשימה הזאת, רק הסוגייה של שוויון בין המינים לא הצמיחה מחוייבות של המשרד להסדרים חינוכיים הולמים לצורך השגת המטרה. עם קום המדינה הונהג חינוך חובה לבנים ולבנות, בהנחה כי שיתוף הבנות בחינוך חובה הוא הסדר מספיק.

רק ב- 1978, עם הגשת הדו"ח של ועדת נמיר על מעמד האישה, הודתה מערכת החינוך לראשונה בצורך בהסדר מיוחד להשגת שוויון בין המינים, אולם מאז ועד היום מסתפקת המערכת בהסדר רופף ביותר: לתפקיד הממונה על השוויון בין המינים במשרד החינוך אין תקן קבוע, נאוה סגן מועסקת בו בחלק של משרתה בלבד, ולתקציב שהועמד לרשותה אין תקנה תקציבית קבועה.

עיקר הפעילות מתרכזת ביצירת קבוצה של נשות חינוך בארץ סביב הממונה, ובפעולות ליצירת מודעות לחשיבות הנושא במערכת החינוך (השתלמויות לאנשי חינוך כסוכני שינוי, מקראה בסיסית, התחלות של הצעות לתוכניות לימודים).

 

2) במקביל להתחלות אלו, קיימת התעוררות בחברה הישראלית - הכרה בצורך לתשומת לב מיוחדת במערכת החינוך כדי שהבנות לא תקופחנה, ותוכניות לימודים שפותחו ואף נוסו בפועל ע"י מורות/ים במקומות שונים בארץ (בבתי ספר, במכללות למורות/ים, ואף בארגונים שונים הפועלים בתחום החינוך) . ברשותנו רשימה של כ- 20 פיתוחים כאלה, לגילאים שונים, בתחומי דעת שונים, מתוך תפישות חינוכיות מגוונות.

תוכניות לימודים אלו התפתחו כיוזמות מקומיות של אנשי חינוך המסורים לנושא, ללא תמיכה תקציבית ומערכתית. לרוב אין קשר בין האנשים השונים העוסקים במלאכה, אין קשר ביניהם לבין היוזמות של הממונה על השוויון במשרד החינוך, אין תיעוד מרוכז של היוזמות הללו, ואין הסדרים המאפשרים לעשייה המפוזרת הזאת להצטרף לכלל מסה קריטית ולהשפיע על כלל המערכת.

 

3) והעיקר: כל ההסדרים הפועלים היום בתחום השוויון בין המינים - הן מטעם משרד החינוך, והן כיוזמות בשטח - הם חלקיים בלבד: השתלמות למורים,  או תוכנית לימודים בתחום מסויים. עד כה לא נעשה כל ניסיון להחיל על יחידה חינוכית שלמה - קרי, בית ספר - הסדרים של שוויון בין המינים הנוגעים לכלל המערכות הפועלות בה (כולל ניהול, ארגון לימודים, שיטות הוראה, יחסי מורים ותלמידים, חינוך חברתי, וכיו"ב).

תוכנית "שוויון 2000" תאפשר ליצור את החיבורים החסרים בין החוליות הרופפות השונות, למקד את העשייה בתחום וללכד אותה.

החלטה של המשרד על ניסוי בכיוון זה נראית לנו כצעד ראשון לגילוי מחוייבות להסדרים מערכתיים לקראת שוויון בין המינים בחינוך בישראל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

טבלה המסכמת מסלולים שונים בפמיניזם. פיתחה: לאה שקדיאל

 

מסלול מס' 3:

תרומה לכלל כתוצאה ממודעות לעושר ג'נדריאלי:

פמיניזם כהומניזם

מסלול מס' 2:

לנשים "קול" שונה אך הן שוות ערך:

פמיניזם

כהעצמת נשים

מסלול מס' 1:

שוויון בין המינים; קידום נשים;

פמיניזם ליברלי

או סוציאליסטי

נקודת מוצא:

חברה מיננית-

פטריארכלית -

נשים שוות פחות

      השקפה

            בנושא

                  ג'נדר

 

(regularity)

ההיבט שנבחר לבדיקה

שיקום מקום האם בחינוך אחרי הניתוק ממנה שמדגיש פרויד

שוויון עם השוני - תהליך סינרגטי;  סובלנות לשונות; למידה מן השונה; ויתור על היומרה לאמת מידה אחת אובייקטיבית ואוניברסלית

שוויון למרות השוני -

תהליך רדוקטיבי;

שוויון הזדמנויות; מאבק נגד סטריאוטיפים, דעות קדומות, אפליה; מריטוקרטיה

לכל מין תפקיד משלו; הערכים המרכזיים גבריים, לערכים הנשיים תפקיד משני

העמדה הערכית הננקטת

צירוף גמיש של מימדי אישיות "נשיים" ו"גבריים"

caring; חום אנושי, אהבה; אמפתיה; רפלקטיביות; נוכחות רגש בתהליכי חשיבה; דגש על נרטיב אישי

אסרטיביות, אמביציה,

חשיבה אנליטית, אוטונומיה

בנים מתורבתים (enculturated), בנות מבוייתות (domesticated)

דמות הבוגר/ת, מימדי אישיות שצריך לפתח בחינוך

הכללת הסטוריה חברתית, גם של נשים וילדים, ואז המושג הכללי "הסטוריה" מתרחב

מחוייבות קהילתית, התנדבות; אומנויות

פתיחת אופציות חסומות, הדגשת  מה שחסר; אצל בנות - הדגשת מתמטיקה, טכנולוגיה, ספורט

קבלת

תוכנית לימודים אנדרוצנטרית כמובנת מאליה

תוכניות לימודים

שיתופיות, דו-שיח

דיפרנציאלית; לבנות - דגש על relational

אימון בתחרות הוגנת

היררכית

אינטראקציה מורים - תלמידים; דגשים

בהכשרת מורים ובהשתלמויות מורים

שילוב גמיש

של מעורב ונפרד

חינוך נפרד,

לטובת הבנות

חינוך מעורב, לפעמים נפרד כאפליה מתקנת (נעל"ה)

הסללה,

או חינוך נפרד לטובת הבנים

ארגון הלימודים

נשים במקור,

אך חיוני לכלול גם גברים ולוודא החשיבות לכולם

נשים בעיקר, גברים נקראים להקשיב ולשנות דימוי עצמי

גברים במקור,

אך חיוני לכלול גם נשים ולוודא חשיבות לכולם

גברים בעיקר, נשים אובייקט לידע, מדברים וכותבים עליהן ובשמן

מי מקור הידע

הרעיון של

זהבה מלכיאל לחגוג

את יום המשפחה במקום יום האם

הרעיון המקורי של יום האם בישראל - יום הולדתה של הנרייטה  סאלד - ראש חודש אדר

יום האישה

הבין-לאומי - 8.3

יום האם האמריקאי - 10.5:

אימהות

ועקרות בית, צרכנות מתנות, תעשיית היופי

ציוני דרך סמליים

 

 

 

 

 

בנות: האתגר

 

מתוך: Social Education, Nov./Dec. 1994.  תרגום חופשי מאנגלית: לאה שקדיאל, 1998

 

 

מגילת זכויות האדם של האו"ם קוראת לכבד זכויות יסוד וחירויות של כל בני האדם, ללא הבדל גזע, דת ומין. הפרת זכויות האדם בתחומים אלה נפוצה מאד, לצערנו. קיפוח בנות ברחבי העולם הוא הנושא של השיעור המוצע כאן, מתוך פרסום של האו"ם. קטעי הקריאה מלווים בהצעות לדיון: דילמות העומדות בפני בנות בחלקים שונים של העולם.

 

 

מטרות

 

1) לפתח רגישות לשונוּת במצבן של בנות בחברות שונות, בתרבויות שונות, במדינות שונות. גם הבעיות שונות, וגם הפתרונות האפשריים בכל מצב שונים זה מזה.

 

2) לנסות לעמוד על המשותף במצבן של בנות, למרות השונות.

 

3) לפתח רגישות למצבן הקשה של בנות הסובלות מדיכוי מסוגים שונים, בעוד חלק מן האנושות (אולי אנחנו) נהנה מזכויות, מחירויות, ומנגישות למשאבים. לפתח סולידריות כלפי בנות מדוכאות באשר הן.

 

4) לזהות מצבים דומים בסביבתנו הקרובה, באמצעות דיון בתכנים על מקומות אחרים. הרחקת העדות מאפשרת ניטרול זמני של הריגושים, ודיון רציונלי על הבעיות.

 

5) להתאמן בהתמודדות עם דילמות, דהיינו - מצבים הדורשים לא רק איסוף מידע נוסף כדי להגיע להכרעה, אלא גם זיהוי הערכים השונים (והסותרים) המעורבים במקרה הנדון, ובחירה ביניהם, מתוך מודעות לויתור או לפשרה על ערכים אחרים.

 

שאלות לדיון כללי

 

עצרת האו"ם קיבלה את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד ביום 20.11.89. ישראל אישררה אותה ביום 4.8.91, ומאז 2.11.91 האמנה בתוקף לגבי ישראל.

אלו נושאים העולים מקטעי קריאה אלה מתאימים לסעיפים שונים באמנה?

אלו מן הסעיפים נשמרים בישראל, ואלו לא, לדעתכם?

מה יכולים אתם וחבריכם לעשות למען ילדים באיזור שלכם?
למה נשרה וונג'יקו מלימודים?

 

כשהורידה נִיאַמְבּוּרָה את הדלי שלה אל הפלג ממנו שאבה מים עבור משפחתה כל בוקר, היא שמעה קול צלול שר את השיר העתיק אודות פרחי התירס המכסים את קניה. זו היתה ווַנְגִ'יקוּ, אי אפשר היה לטעות בכך. התגעגעו אליה מאד בכיתה, מאז שהוריה הוציאו אותה מבית הספר כדי שתעזור לאימה בבית אחרי לידת האח האחרון. ניאמבורה לא לגמרי הבינה מדוע הם עשו זאת: לאמא שלה היתה גם כן הרבה עבודה, ממש כמו לאמא של וונג'יקו. והיא הרגישה מבוכה עכשיו כשהיא עדיין בבית הספר, וונג'יקו כבר לא. היא הניחה את הדלי שלה ורצה במעלה השביל לקראת בת כיתתה: היא לא רצתה שוונג'יקו תחשוב כי הן אינן חברות קרובות עוד, רק משום שהן אינן נפגשות עוד מדי יום.

“יש לנו גדי חדש, יחד עם האח החדש שלי", אמרה וונג'יקו כשנטלה ניאמבורה את ידה.

“מי משניהם מעצבן יותר?" שאלה ניאמבורה בחיוך.

“קשה לומר. הגדי, אני חושבת. אתמול הוא אכל את השרוול של החולצה האדומה שלי”.

הן צחקו, ועל שפת הפלג בעטו מעליהן את סנדליהן כדי לצנן את כפות רגליהן במים.

“אחותי הקטנה היא הכֵּיף האמיתי", אמרה וונג'יקו. "היא מתחילה לדבר. היא עדיין נופלת הרבה כשהיא הולכת, אבל היא מפטפטת הרבה. כמו שעשיתי אני בגילה, אמא שלי אומרת."

נמבורה שאלה את עצמה אם אחותה הקטנה של וונג'יקו תלך אי פעם לבית הספר. היא ניסתה להיזכר בפיתגם שהביאה אימה מהמרכז לתפירה בו למדה קרוא וכתוב לפני כמה שנים. אבל הילדה בת השמונה הצליחה רק להיזכר כי כאשר היא שאלה אם עליה להישאר בבית כמו וונג'יקו כדי לעזור בטיפול באחיה הקטנים וביתר עבודות הבית, אימה משכה באזניה בעדינות ואמרה: "לא את, חמודה. עם ראש כמו שלך, את עוד תכתבי ספרים כמו אלה מהם למדתי לקרוא".

“ואבא שלך גם כן חושב כך", נשמע פתאום קולו מן הדלת, "אז אל תנסי אפילו לשאול אותו שאלות טפשיות כאלו". הוא נכנס הביתה בחיוך, ואיים לדגדג אותה עד מוות אם היא תשאל על כך שוב אי-פעם. זה היה סוף העניין - לגביה, לפחות....

הבעיה היא שהראש של וונג'יקו טוב בדיוק כמו הראש שלה, חשבה ניאמבורה בעודה מתבוננת בפני חברתה המשתקפים במים - אולי שונה, אבל טוב כמוהו. אחת הסיבות שהיא התגעגעה כל כך לחברתה היא שהתשובות של וונג'יקו לשאלות של המורה הציתו בראשה שלה מחשבות חדשות. האמנם כל אחת מהן עזרה לחברתה?

ועכשיו שאלה וונג'יקו את השאלה ממנה חששה ניאמבורה: "מה חדש בבית הספר?"

“אנחנו לומדים חילוק", היא ענתה. "זה קל", הוסיפה, כשהיא זוכרת כמה הצטיינה וונג'יקו בחשבון, "אני יכולה ללמד אותך, אם תרצי". פתאום היא הבינה כי אמרה משהו לא מתאים.

“בודאי שזה קל", ענתה וונג'יקו, "זה רק ההפך של לוח הכפל שלמדנו כשעזבתי. אם חמש כפול שתים זה עשר, עשר לחלק לשתים זה חמש." היא קמה ומילאה את הדלי שלה. "את יודעת, בטח אני יכולה לסדר שאחי הגדול ילמד אותי כל מה שהוא למד. אני לא צריכה ללכת  בעצמי לבית הספר."

ניאמבורה לא היתה בטוחה בזה, אבל לא אמרה כלום. האח הגדול של וונג'יקו לא גילה עניין בבית הספר, ומלבד זאת נראה כי לא היה לא זמן לאיש פרט לחבריו. ואז היא נזכרה בפיתגם של אמא שלה: "ללמד בן פירושו ללמד אדם אחד; ללמד בת פירושו ללמד עַם”.

 

שאלות לדיון

 

עד כמה חמורה בעיית הבערות באיזור שלך? האם ידוע לך על מישהו או מישהי שנשרו מהלימודים? האם ידוע לך מדוע? מה הם עושים עכשיו?

אלו תוכניות קיימות לסייע לנושרים ולנושרות? לסייע לאנשים שאינם יודעים קרוא וכתוב? אלו הזדמנויות קיימות בסביבתך הקרובה לסיוע לתוכניות לביעור הבערות בארצות כמו קניה? האם שקלת להתנדב לסייע לפרוייקטים כאלה?

מהם החלומות שלך בקשר לבת שלך? בקשר לבן שלך? האם החלומות שונים? האם לדעתך יש יחס שונה לבנים ולבנות באיזור שלך? לגברים ולנשים?


האם נאליני צריכה להתחתן בגיל 14?

 

נָאלִינִי ערכה את הקרי, האורז והצ'אפאטי לאביה ולאחיה הגדול, גָאוּטָאם, בחנות השמלות המשפחתית הדחוסה. לאחר מכן נכנסה פנימה כדי להרתיח עבורם את התה המתוק, וגם לקנח את האבק מרגליה. גשמי המונסון לא יכלו להגיע מוקדם מדי בצפון מערב הודו; כל גני הירקות בכפר היו יבשים ונבולים להחריד. רָאגִ'יב, בעלה לעתיד, אותו פגשה בדרך עם אחת מאחיותיו, אמר שהוא מודאג בקשר ליבול שלו. הוא שמר על פנים קפוצות לאורך כל הפגישה הקצרה; הוא נראה מכוער. לא שהוא היה אי פעם נאה כמו אחיה גאוטאם... היא ניסתה לחבב את ראג'יב, אך זה היה קשה. למרות שהוא ואחותו היו במשאית החדשה שלהם, הוא לא הציע לקחת אותה לחנות של אביה, למרות החום האיום. מלבד זאת, ראג'יב היה בן 29, יותר מכפלים מגילה של נאליני, וכאשר דיבר איתה - כמובן, כל עוד לא היו נשואים הוא יכול היה לעשות זאת רק בנוכחות בני משפחה שלו או שלה - הוא התייחס אליה כמו אל ילדה. אבל היה עליה להודות כי היו לו עיניים נאות, אפילו יפות, שהוארו כאשר ראה אותה.

היא הצטרפה לאביה ולגאוטאם. משלוח חדש של סארי הגיע קודם: בדי המשי, הכותנה, והסיבים הסינתטיים נערמו על הדוכן. "פגשתי את ראג'יב ואת אחותו בדרך הנה", סיפרה.

“איש טוב", אמר גאוטאם, "הוא ידאג לך כמו שצריך. הוא יתייחס אליך כמו אל נסיכה, כמו שמגיע לך".

אביה הנהן בהסכמה, והסיט הצידה את צלחתו.

נאליני אהבה את גאוטאם אפילו יותר מאשר את  אביה. היא נהנתה מהעידוד שקיבלה ממנו, גם אם לעיתים הוא התייחס אליה כאילו היתה עדיין תינוקת. אימה אמרה כי כל האחים הגדולים הם כאלה, גם שנים רבות אחרי שאחיותיהם הצעירות הופכות לאימהות לחמישה. אבל נאליני חשבה כי למרות הפער הגדול בגיל, ראג'יב צריך להתייחס אליה כמו שאביה התייחס לאימה - בכבוד. אולי היא לא תהיה אף פעם חכמה כמו אימה, אבל אם ראג'יב יחשוב שכדאי לשמוע את דעתה - כפי שהוריה וגאוטאם חשבו לעיתים קרובות - אולי יצוצו בראשה רעיונות שימצאו חן בעיניו. "או, גאוטאם," נאנחה, "לו רק היה ראג'יב יותר דומה לך ולאבא..."

“נאליני, את יודעת שאבא לא אוהב את זה. את עדיין לא יכולה להכיר את ראג'יב," אמר אחיה. "כאשר תיכנסי לביתו בעוד שלושה חודשים..."

“הוא יכלא אותי בבית ההוא, הוא ואימו!" שמעה את עצמה אומרת, להפתעתה. בנסיבות רגילות היא מעולם לא היתה אומרת משהו כזה לאף אחד מהוריה - בודאי לא לאביה. שקט השתרר בחנות. היא ניצלה את רגע התדהמה. "הם יכלאו אותי ולא יתנו לי לצאת אף פעם. הם יכריחו אותי להתחיל ללדת יום אחרי החתונה. ואם לא אלד בנים, אימו תהפוך את חיי לגיהנום. גיהינום מושלם..."

“שטויות", אמר גאוטאם, "היא אישה נחמדה. היא עדיין נותנת לי סוכריות מדי פעם - כשאני מביא לביתה את הבגדים שהיא מזמינה."

“אתה לא בת", ענתה נאליני. "היא אף פעם לא מחייכת אלי - או אל בנותיה אפילו."

“באמת!"  אמר אביהם בחיוך קל, "רק משום שלא רג'יב ולא אימו אינם פטפטנים כמוכם..."

נאליני חשה כי לפניה הזדמנות בלתי חוזרת לשאול את השאלה שהציקה לה בחודשים האחרונים.  “אבא, האם אני חייבת להתחתן עכשיו?"

היא השפילה את עיניה לנוכח מבטו הקשה  של אביה. ראג'יב היה האיכר העשיר ביותר בכפר. העובדה שהוא ביקש את ידה כדי להינשא לה הסבה כבוד גדול לה ולמשפחתה. ואביה וגאוטאם ואחיהם הגדולים יותר שחיו בבומביי עם משפחות משלהם - כולם עבדו קשה כדי לחסוך עבור נדוניה בשבילה, כסף ובגדים ומצעים וכלי בית שכל כלה מביאה לחתנה כאשר היא נישאת. "אבא, אם החתונה שלי תידחה, לא תצטרכו לעבוד כל כך קשה כדי לשלם עבור הנדוניה שלי. יהיה לכם הרבה יותר זמן..."

אביה הושיט את ידו וליטף אותה בעודו מניע את ראשו.

“אם ראג'יב באמת רוצה אותי", המשיכה נאליני בפזיזות, "הוא יחכה." היא ניגשה לדוכן והחלה למיין את הסארי לפי הצבעים והדוגמאות. לאחר מכן תלתה אחדים ליד אלה שכבר היו מוצגים על ווים בקיר בצורת קשת בענן. לבסוף חיטטה בתוך חבילות הצמידים, בחרה כמה בזהירות, וחיברה אותם לבדי התחרה שהבליטו אותם. איש לא עצר בעדה. כשהסתובבה מצאה את עיניו של גאוטאם פעורות בפליאה. גם אביהם נראה מרוצה: עם תצוגה כזו, הרבה מלקוחותיו יתפתו לפחות לקנות יותר משהתכוונו. היא בודאי יכולה היתה גם להראות לנשים מה מתאים להן ביותר - לעיתים הבד הזול יותר, אך אולי גם היקר יותר. היה לה הכישרון של אימה לאמוד מה מחמיא ביותר לגזרתה של כל אישה.

“אתה רואה, אבא", אמרה, "אתה באמת צריך אותי הרבה יותר מאשר ראג'יב. ואני יכולה לנהל את החשבונות ממש כמו גאוטאם - מפני שהוא לימד אותי."

“או?" שאל אביהם.

“כן," הודה גאוטאם. "חשבתי שנאליני יכולה להיות אישה טובה יותר אם תוכל לעזור עם חשבונות הבית."

“ובכן," אמר אביהם אחרי שתיקה ארוכה, "אני אדבר עם ראג'יב. אולי הוא יסכים לדחות קצת את החתונה, אבל אני לא מבטיח כלום, נאליני." אפילו שנה אחת או שתים, חשב. ארבע עשרה, היא צעירה; אימה היתה בת 16 בעת נישואיהם. אם מישהו אחר מלבד ראג'יב היה מבקש את ידה, הוא בודאי היה עונה שהילדה צעירה מכדי להינשא, ביחוד בזמנים מודרניים אלה, כאשר יש נערות, בנות עיר, אשר אפילו בוחרות את בעליהן. ועכשיו כשנאליני מראה כשרונות כאלה - היא עשויה להעלות את נפח העסקים בחנות במידה רבה. זה כשלעצמו יפחית את נטל הנדוניה - זה, וגם הזמן שנרוויח...

מחשבותיו של גאוטאם היו שונות. בעוד ארבע שנים, נאליני תהיה בת 18, כמוהו. אישה אמיתית שיכולה להיות בת לווייה לבעלה. ואם ראג'יב לא ירצה אותה אז, היא אולי תפגוש גברים יותר חכמים ויותר עשירים מבומביי שירצו אישה כמוה לעזור להם בעסק שלהם. אולי זה יספיק במקום נדוניה. ואולי היא תחבב אחד מהם...

                                                                                                             

 

שאלות לדיון:

 

מדוע חוששת נאליני כי חייה יהיו אומללים אם יהיו לה בנות ולא בנים? האם יש לך עדיפות באשר לילד/תך הראשון/ה? מדוע?

איפה קיים מנהג הנדוניה? באיזה אופן? איזו משפחה משלמת עבור החתונה - משפחת החתן או משפחת הכלה? מה ההבדל בין נדוניה לבין מוהר? איפה קיים מנהג המוהר? מה דעתך על מנהגים אלה? מה ההבדל ביניהם לבין מנהגים המוכרים לך?

האם מוכרים לך הורים המשדכים את ילדיהם? איפה קיים המנהג בו ההורים מסדירים את השידוך? מה דעתך על מנהג זה?

מה גיל המינימום לנישואין באיזור שלך? האם הוא שווה לבנים ולבנות? אם לא, מדוע? מה השינויים העוברים על מנהגי נישואין באיזור שלך?

 

 

 

מה תעשה ג'ני עם התינוק שלה?                  

                          

“אז את אפילו לא רוצה לשקול את האפשרות למסור את התינוק לאימוץ?"

גֶ'נִי ניסתה לעצור בכוח את דמעותיה. לא די שהערפיח בלוס אנג'לס מקשה על הנשימה, השאלה הזו מביאה דמעות לעיניה. למה אסור לרצות שיהיה לך תינוק, רק משום שאת צעירה ולא נשואה?! היא הסכימה לפגוש את לוּסִי במרכז ייעוץ לנוער רק כדי לרצות את דודתה. אז מה אם לוּסִי ויתרה על התינוק שלה וחזרה ללמוד בבית הספר? הן שונות זו מזו. מאד שונות. אז מה אם היא רק בת 16? אמא שלה היתה אפילו יותר צעירה כשילדה בפעם הראשונה.

“פגשתי את גב' אליוט לא מזמן. היא אמרה שאת התלמידה הטובה ביותר בביולוגיה," אמרה לוסי.

ג'ני הבינה את המזימה. תחניפי לה, ואז היא תסכים לעשות בדיוק את מה שהיא לא רצתה מלכתחילה. לא שהיא לא חיבבה את לוסי - גם אם היועצת היתה כזאת חסודה. רק בת 17 וכבר חסודה כל כך. “את לא מבינה", אמרה לבסוף.

“תנסי אותי."

“התינוק הזה הוא הדבר הנפלא ביותר שאני אעשה אי פעם. את צריכה לראות את אבא שלו. והילד הזה יאהב אותי. הוא באמת יאהב אותי." כמו שאף אחד אף פעם לא אהב אותי, חשבה, מלבד אולי דודתה וסבתה. אימה של ג'ני עזבה אותה אצלן בגיל שלוש, ונהרגה בתאונה זמן קצר לאחר מכן. אבל לדודתה היו ארבעה ילדים אחרים. ויחד איתה, היו לסבתה חמישה באותו בית... לכן היא היתה זקוקה למישהו שיהיה רק שלה.

“הלכת לרופא?" שאלה לוסי.

“בטח, בהתחלה."

“אבל מאז לא הלכת?"

ג’ני נענעה בראשה. "סבתא יותר טובה מכל רופא שבעולם."

“יכול להיות," אמרה לוסי, "אבל יכולת לעזור אילו היית מקפידה על בדיקות כל חודש. לטובת התינוק וגם לטובתך - כדי שהתינוק הזה יהיה בריא ולא רק נפלא."

אה, כן, נזכרה ג'ני. ההריון יכול לגרום לאנמיה גם לך וגם לתינוק. זאת אומרת מחסור בברזל. או אולי יוד? לא, יוד חשוב למערכת העצבים של התינוק ולמוח שלו. היא היתה יכולה ממש לשמוע את גב' אליוט מדגישה את זה כאשר הם למדו על גוף האדם. "אני אוכלת פחות חטיפים," ענתה, וקולה מסגיר כמה היא גאה בהיותה כה מאורגנת. "וגם הישגתי כמה כדורים לתוספת מינרלים. ואני חוזרת לטיפת חלב אחרי הבדיקות הסופיות בחודש הבא... וכשראיתי שאני בהריון, עשיתי בדיקת איידס, זה היה בסדר. ויש לי גם הרבה חומר על מין בטוח."

מעל שולחן היועצת היתה תלויה כרזה, ובה תרנגול בנעלי ספורט וגרביים מרושלות. מעל ראשו היתה שאלה: "איך קוראים לבחור שנעלם מהלול כשתינוק מופיע?" ג'ני צחקה. זה מה שקרה ללוסי. החבר שלה לעומת זאת, בּוֹב, היה פרחח, אבל הוא יישאר בסביבה למען הילד שלו.

“האם בוב יודע על התינוק?" שאלה לוסי.

בעצם, לא. עוד לא ראו עליה - וג'ני החליטה לא להגיד לו עד אחרי המבחנים שלו בחודש הבא.

“ג'ני, האם את יודעת כמה עולה תינוק כל חודש - בייחוד בעיר כזו?"

“אני מרוויחה יופי במניקור, בעיקר מהטיפים." היא גלשה לטון הסקסי ביותר שלה ולחיוך הזוהר שכולם דיברו עליו. "כל הלקוחות רוצות אותי - והן יודעות שאני מטפלת רק באלה שנותנות לי טיפ רציני... והבוס של בוב אומר שהוא מכונאי מצויין, הכי טוב שהיה לו אי פעם. אז אחרי הבחינות שלו, כשהוא יוכל לעבוד במשרה מלאה וללמוד בערב כמו שהוא מתכנן..."

“ג'ני", לוסי הפסיקה אותה ברוך, "תינוק עולה מאות דולרים בחודש. אני יודעת שאת יכולה לגור אצל דודתך, אבל רק מחיר החיתולים... האם בוב יוציא את הכסף שלו על תינוק? והאם הוא יהיה אבא טוב - ישחק עם התינוק, ישיר לו, יחליף לו חיתול, יוציא אותו לטיול בעגלה...?"

מי יודע? ג'ני השפילה מבטה לעבר הלינוליאום המרופט שעל הרצפה. בוב אהב בגדים אופנתיים. ומכוניות מרשימות. ומי יודע איך הוא ינהג עם תינוק? היא מעולם לא חשבה על משהו מעין זה. פתאום עלה בדעתה שאולי יהיה עליה לעזוב את הלימודים כדי לעבוד במשרה מלאה. אבל היא מוכשרת. היא תמיד תוכל לחזור ללימודים. היא תוכל גם להרשם לבית ספר ערב. היא תוכל לעבוד במניקור ביום וללמוד בערב. וסבתה ודודתה ובני הדודה יטפלו בתינוק וישחקו איתו. אבל אז... של מי יהיה התינוק הזה?

 

שאלות לדיון

 

האם מוכרים לך הורים בגיל העשרה? מה קרה לתינוק שלהם?

מה הייתְ עושָה אילו היית בהריון? מה הייתָ עושֶה אילו החברה שלך היתה בהריון?

איך למדת על מין, על אמצעי מניעה, ועל הגנה מפני איידס?

עד כמה נפוצה התופעה של הריון בגיל הנעורים באיזור שלך? עד כמה נפוץ המידע על מין בטוח?

איך לדעתך מתייחסים אנשים בסביבה שלך להריון בגיל הנעורים? מה היחס שלך לנושא?

 

 

 

איפה תמצא מריה את המשפחה לה היא זקוקה?

 

 

מריה הביטה בדאגה לאורך הרחוב המואר והמבושם בשוק הפרחים של בּוֹגוֹטָה בירת קולומביה. הנהג של המשפחה ממנה ברחה זה עתה בודאי לא יעלה בדעתו  לחפש אותה כאן - היא היתה בשוק עם הגברת והנהג רק פעם  אחת, לבחור מרגניות ליום ההולדת השנים עשר של הבת. אף על פי שהיו כמעט באותו גיל, הגברת הצעירה כמעט אף פעם לא דיברה עם מריה - למעט פקודות - במשך השנה בה עבדה בבית.

הוריה של מריה שלחו אותה אל העיר מן הכפר הקטן שלהם, כי הכובסת בבית הגברת, קרובת משפחה שלהם, אמרה שהגברת רוצה ילדה נבונה כמשרתת. אם מריה תעבוד קשה, הבטיחה, הגברת תשלח אותה לבית ספר בו תוכל לרכוש מקצוע. הוריה האמינו בזה, וגם מריה. אבל גם אם הגברת היתה לעיתים מרוצה מעבודתה של מריה בניקיון ובעזרה לטבחית, לא הרשו לילדה בת האחת עשרה לצאת  אף פעם מן הבית והגן הקטן שלו, חוץ מאשר לקניות עם הטבחית או עם הגברת. היא ישנה בתוך ארון, וקמה כל בוקר עם שחר, פרט לימי א', ליום עבודה של 12 או אף 15 שעות. יתר על כן, היא לא הלכה לבית הספר אף פעם, ורק הטבחית עזרה לה מדי פעם לקרוא בעיתונים שהשליכה המשפחה.

למריה היה אומץ לברוח מן הגברת כי כאן, בשוק הפרחים, היא ראתה את טֶרֶזָה, חברה מהכפר. טרזה ברחה לפני שנתיים מהמכות של אביה השיכור. כאן פניה וזרועותיה כבר לא היו חבולות, והיא נראתה מאושרת. היא היתה בחברת קבוצה של ילדים אותם כינתה "המשפחה שלי", ואיתם התפרנסה איכשהו בשוק. מריה לא הספיקה לשמוע עוד כי הגברת משכה אותה משם. היא ידעה שהרבה ילדים חיים ברחובות ומוכרים את גופם תמורת כמה פֶּסוֹ כדי לקנות אוכל. אבל טרזה לא נראתה כאחת מהם.

אבל היום לא היה סימן לטרזה או "המשפחה שלה". הרעב החל להציק למריה. היא לא אכלה דבר מאז הלילה הקודם, וכשנטתה השמש לשקוע החלו מוכרי הפרחים לסגור את דוכניהם. שתי ילדות ליקטו פרחים שהושלכו ארצה, והפנו אליה מבטים מרוכזים מזה מספר דקות. הגדולה אפילו נראתה מחייכת. היא תהתה שמא תוכל לגשת אליהן ולברר איפה תמצא אוכל ומקום לינה. היא היססה: הן נראו עניות בדיוק כמוה. איזו סיבה אחרת יכולה להיות לליקוט פרחים נובלים? בכל אופן, הן פנו משם.

“את נראית עייפה, סניוריטה", נשמע קול מאחוריה.

היא הסתובבה וראתה גבר נאה לבוש כמו האדון הצעיר, אבל עונד טבעת על כל אצבע וסיכת זהב ויהלום צמודה לעניבה הכתומה שלו.  היא ניסתה להתחמק מהאדון הצעיר. רק בשבוע שעבר הוא ניסה לנשק אותה, היא חמקה מאחיזתו ונפלה מן המדרגות. הוא צחק למראה השתטחותה על הרצפה, ולמחרת היכה אותה בחוזקה על ישבנה.

“את בטח גם רעבה", המשיך הבחור הגנדרן, "ובודאי תיראי יפהפיה אחרי ארוחה טובה ושינת לילה. ואולי גם שמלה חדשה. למה שלא תרשי לי לקחת אותך לארוחת ערב?"

למרות מילים מתוקות אלו, היתה לה תחושה כי האיש הזה דומה לאדון הצעיר - אולי יותר גרוע. אבל היא נתקפה סחרחורת וידעה כי היא זקוקה לאוכל. אחרי הכל, היה לה הכוח להדוף את האדון הצעיר... עם אוכל ושינה טובה שוב תהיה חזקה...

“בואי", הוא אמר, "אקח אותך למקום בו תכירי ילדות שהן חברות שלי ותפגשי אישה שתטפל בך."

היא עמדה להסכים כאשר הילדה הגבוהה שחייכה אליה קודם ניגשה וכמעט נבחה עליו, "חואנצ'ו, 'סתלק!"

הוא נסוג במקצת, ואף נראה מפוחד.

“את החברה של טרזה, נכון?" שאלה הילדה הגבוהה. "זאת מהבית של הקולונל?"

מריה הנהנה בפחד.

“וברחת מהם?"

בפחד גובר והולך מלמלה הילדה בת האחת עשרה, "כן." היא היתה בטוחה כי יחזירו אותה לגברת, ואז - מי יודע מה יקרה?

“זה היה מעשה אמיץ," אמרה הילדה הגבוהה. "אבל..." היא הביטה לעבר הסרסור שהפנה את גבו. "הבחור הזה לא יותר טוב. הוא זבל."

מריה הרגישה כי דמעות מציפות את עיניה.

הילדה הושיטה את ידה. "אני קלרה, ואני יכולה לקחת אותך אל טרזה. אין לי מושג מה נוכל לעשות למענך, אבל אולי לה יהיה רעיון כלשהו."

מריה נטלה את היד המושטת והניחה לדמעות לזרום.

קלרה צחקה והובילה אותה דרך השוק. "כדאי לך לדעת שטרזה ואני וכל היתר - גם אנחנו בזבל. אבל מסוג אחר. אשפה.”

מריה נרתעה. הטבחית סיפרה לה על ילדים - וגם נשים - שחיטטו בערמות במזבלות העירוניות, ואחר כך חלו, מתו...

“אל תדאגי", אמרה קלרה, "אנחנו לא עכברושים... זה עסק. אנחנו ממחזרים את מה שאנשים זורקים."

מריה נבוכה.

“אנחנו ממיינים את האשפה", הסבירה קלרה, "ושומרים כל מה שניתן לשימוש חוזר. ומשלמים לנו עבור זה." בעוד הן עוזבות את השוק הנסגר, היא סיפרה למריה על עסקי המיחזור, ועל בית הספר בו לומדים הילדים בקבוצה שלוש שעות ביום.

 

שאלות לדיון

 

האם את/ה עובד/ת? למה? מה את/ה עושה? מה את/ה עושה בכסף שאת/ה מרויח/ה?

האם מוכרים לך ילדים חסרי בית? האם ידוע לך איך הם חיים?

למה ילדים מסויימים הם חסרי בית? מי לדעתך צריך לטפל בהם?

 

 

 

 

יום האישה הבינלאומי? יום האם האמריקאי? יום האם שלנו? יום המשפחה?????

 

מי בדיוק חוגג/ת אצלנו את יום האישה הבינלאומי ב- 8 במרץ? אלה מאיתנו שכבר הפנימו את שוויון הנשים כאחד מערכי היסוד של החברה. כמה אנו מונות/ים? לא כל כך הרבה... כי את התאריך הזה לקחו מתולדות הפמיניזם הסוציאליסטי (שביתת פועלות בניו יורק, 1907, שהפכה לציון שנתי בינלאומי החל מהשנה שלאחריה), אל הפמיניזם הליברלי (שוויון זכויות והזדמנויות לכל הפרטים בחברה). וכך, יחד עם שאיפות אחרות של הליברליזם המערבי, חדר גם החג הזה אל התקשורת שלנו. ולפעמים גם קצת מעבר לזה: בכביש הראשי באשקלון ראיתי שלט גדול עם ברכת ראש העיר, בני וקנין, לכבוד היום הזה.

 

אבל לא כולנו מבססות/ים את חיינו על זכויות הפרט כערך עליון. עבור א/נשים רבים/ות כרוכה הזהות האישית באופן אורגני בשייכות לקבוצה, בקשרים בין-אישיים חזקים: הזוגיות, המשפחה, השבט, העדה, הקהילה, הלאום. הפולחן השנתי הזה של נפנוף נמרץ בשוויון זכויות לנשים נראה לרבות/ים כחורג מכל פרופורציה, בגלל הדגש המוגזם על מה שנתפש כצד אחד בלבד של המשוואה - היינו, היחיד/ה. ואיפה האחריות לכלל, הם/ן שואלים/ות. שוויון זכויות ללא חובות אינו אלא אגואיזם.

 

אי-נחת שכזו לנוכח ההצגה הקשוחה של האישה המשוחררת, המונה את העוולות החברתיים ונאבקת למען שוויון, גורמת לרבים וגם לרבות לברוח אל הטריטוריה הבטוחה של דמות האישה המוכרת להם/ן: בושם, פרחים, יום כיף מטעם ועד העובדים... כן, זהו, "יום האֵם" החביב והבלתי מזיק. "אֵם” ולא "אישה", למען יידעו כולם כי ערכה לא נמדד בפני עצמה, כי אם בתוקף החיבור שלה אל המשפחה, השבט, העם.

 

חגיגת הצרכנות הגדולה המתלווה אצלנו ליום-האישה-שמתבלבל-עם-יום-האֵם  לקוחה הישר מיום האֵם האמריקאי, החג הבורגני שנוסד ב- 10.5.1908. לחג זה אין ולא כלום עם יום האֵם העברי, שנוסד ב- 1945 ע"י ההסתדרות הציונית, ונקבע בראש חודש אדר (אויה! תאריך עברי!), יום הולדתה (בבולטימור שבארה"ב)  של הנרייטה סאלד, לכבודה. היא נפטרה אז בגיל 85, וכמו רבות מבנות דורה ש"עשו קריירה", לא הקימה משפחה מעולם. עם זאת היא היתה האֵם האולטימטיבית: עד היום היא מזוהה עם מפעל עליית הנוער, בראשו עמדה מאז 1933[1]. בדמותה התמזגו סתירות נוספות: היא היתה בתו של רב שלימדה יהדות, שפות, בוטניקה ומתמטיקה; כתבה, תרגמה וערכה כתבים יהודיים שונים; והיתה האישה הראשונה שלמדה בבית המדרש לרבנים קונסרבטיביים בניו-יורק, מוסד אליו התקבלה בתנאי שלא תדרוש סמיכה לרבנות... ב- 1910 מונתה למזכירת ההסתדרות הציונית בארה"ב, ב- 1912 יסדה את ארגון  הנשים הציוניות "הדסה" שהתמחה בפילנתרופיה נשית טיפוסית (בריאות ורווחה), ואף ניהלה את הארגון בארץ מאז עלייתה ב- 1920. "אשת חיל" זו היתה האישה הראשונה שנבחרה לועד הפועל הציוני, וגם דגלה, יחד עם ידידיה בארגון "ברית שלום", בכינון מדינה דו-לאומית בארץ ישראל.

 

אישה יהודיה דתית אחרת, זהבה מלכיאל, שהיתה היועצת הראשונה לשר החינוך לענייני מעמד האישה, התאמצה להפוך את יום האֵם העברי הזה ליום המשפחה. הרעיון אינו רחוק כל כך מהמקור: הנרייטה סאלד, אישה חזקה ומופלאה, הנחילה לכולנו, גברים וגם נשים, צירוף של עוצמה "שוויונית" יחד עם עוצמה נשית-מסורתית. לצירוף הזה יש להערכתי יותר סיכוי אצלנו מאשר למסר המצומצם יותר של הפמיניזם הליברלי[2].

 

במדינה שלנו כמעט חמישית מהאזרחים ומהאזרחיות אינם/ן יהודים/ות. יש אם כן היגיון בהתמקדות בתאריך לועזי, ביום האישה הבינלאומי. אבל הנה האתגר שלנו: למלא את החג הזה בתכנים שיאפשרו העצמת נשים שונות. פמיניזם של עקרות בית ופמיניזם של נשות קריירה, פמיניזם של שוויון ופמיניזם של הבדל, פמיניזם ליברלי ופמיניזם סוציאליסטי, פמיניזם רדיקלי ופמיניזם דתי, פמיניזם רב-תרבותי ופמיניזם פוסט-מודרניסטי. אל תאמרי "אני לא פמיניסטית, אבל." במקום זאת, שאלי את עצמך: "איזה פמיניזם מתאים לי?"

 

לאה שקדיאל

הערה: גרסה קודמת של רשימה זו התפרסמה במוסף מיוחד של "הארץ" שערך חגי חיטרון לרגל יום האישה הבינלאומי, 1997.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הברחת נשים לישראל

וזנות בכפייה

דו"ח של שדולת הנשים בישראל

נובמבר 1997

 

מאת: מרטינה ונדנברג

 

דו"ח זה נכתב בידי מרטינה ונדנברג, חוקרת של שדולת הנשים בירושלים, ישראל. הראיונות והמחקרים לדו"ח נערכו בידי מרטינה ונדנברג ונגה אפלבום, רכזת מרכז המידע של שדולת הנשים בישראל. המחקר בוצע בישראל בין יוני לאוקטובר 1997.

 

שדולת הנשים בישראל

שדולת הנשים בישראל (ע"ר), הוקמה ב 1984, והיא גוף עצמאי ובלתי מפלגתיהפועל לקידום מעמד האשה בישראל באמצעות חינוך, חקיקה, ופעילות משפטית. חברותיה ופעילותיה הן בעלות דיעות והשקפות פוליטיות ודתיות מגוונות. מאחדת אותן השאיפה לקדם את מעמד האישה ובדרך זו להפוך את ישראל למדינה שוויונית בה זוכים כל אזרחיה, ללא הבדל מין, למעמד שווה ולזכויות שוות.

פעילות שדולת הנשים בישראל מתאפשרת תודות לתמיכת הקרן החדשה לישראל, הסוכנות היהודית, ותרומות נדיבות מקרנות ובודדים.

המימון למחקר זה נתקבל מתכנית ההתמחות בזכויות אנוש של בית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה. למידע נוסף, ראה/י http://www/jwn.org/index.html

 

הפקה ועריכה: נגה אפלבום

Óכל הזכויות שמורות 1997

לשדולת הנשים בישראל

ת.ד 53186, ירושלים 91531

טל': 02-6718885, פקס: 02-6718887

email: iwn@netvision.net.il

URL: http://www.iwn.org

 

 

 

תוכן העניינים

 

תקציר

 

מבוא

 

שיטה

 

חלק ראשון: לוגיסטיקה

היקף ההברחות לישראל

שיטות ונתיבים

אשרות תיירים

חטיפת תיירות

נישואין פיקטיביים

בנות פיקטיביות ומסמכים בלתי חוקיים

חציית הגבול באופן בלתי חוקי

כניסה לארץ תחת מסווה

התנקמות בנשים

שיטות גיוס

גיל הנשים

 

חלק שני: כיצד פועלת ההברחה לישראל

מסמכים מזויפים

נשים למכירה

תנאי עבודה

שעבוד חובות

שיטות ניצול נוספות

פחד ושתיקה

 

חלק שלישי: הכסף

רווחי הסרסורים

מעורבות המאפיה

 

חלק רביעי: נושאים משפטיים

רקע משפטי

תביעות נגד סרסורים

מס הכנסה

שיתוף הפעולה של המשטרה

מאסר וגירוש

שיתוף פעולה בין לאומי

 

חלק חמישי: מסקנות והמלצות

מסקנות

המלצות

 

נספח1 : ראיון עם בטי להט, מפקדת כלא נווה תרצה

נספח 2: ראיונות עם נשים המחכות לגירוש בכלא נווה תרצה

 

 

 

תקציר

 

מדי שנה מאות נשים מובאות ממדינות חבר העמים לישראל כדי לעבוד כאן באופן בלתי חוקי. רבות מועברות בידי רשתות מאפיה מאורגנות היטב המעסיקות עובדים בישראל ובמדינות חבר העמים. ארגונים אלו מפרסמים מודעות דרושים לנשים צעירות ומושכות. לאחר שמציעים להן עבודות מכניסות כמלצריות, מטפלות, רקדניות או בנות לוויה, רבות מנשים אלו מגיעות לכאן רק כדי למצוא עצמן קורבנות של סחר עבדים מודרני.

 

הברחת נשים לשם זנות היא תעשייה המגלגלת מיליוני דולרים בישראל. הזנות נמצאת בפיקוח הדוק וסדיר של המאפיה, הגורפת רווחים עצומים. הנשים הופכות ל"רכושו" של סרסור זה או אחר. נשים זרות בישראל נרכשות ונמכרות בידי הסרסורים וסוחרי הזונות במחירים המגיעים אף ל20,000- דולר. אין כיום חוק בישראל האוסר את מכירתם של בני אדם.

 

בעוד אחדות מהנשים המוברחות לישראל יודעות שיעבדו שם כזונות, אין הן מצפות לפגיעות הקשות בזכויות האזרח הנופלות בחלקן עם הגיען. מסמכיהן נלקחים מהן כמעט מידית. הנשים נאלצות לעבוד בתנאים מחרידים ומעט מאוד מהכסף שהן מרוויחות בעבור מעבידיהן מגיע לידיהן. הנשים המתנגדות להסדרים אלו מוכות ונאנסות עד שהן משתפות פעולה. הנשים מוחזקות בדירות ובמכוני עיסוי, לעתים קרובות תחת פיקוח מתמיד. לנשים יש מעט מאוד שליטה, אם בכלל, על זמני עבודתן או האופן בו יעבדו. הן מבודדות, מוחזקות בשיעבוד חובות, ונאסר עליהן לחדול עד להשלמת החוזה. מאחר שאינן דוברות עברית, רבות מהנשים תלויות בסרסוריהן באופן מוחלט למילוי כל צורכיהן.

 

הנשים חוששות לברוח ולהיעצר על ידי המשטרה. נאמר להן שאם תברחנה, יתחקו על עקבותיהן, והן יענשו. מעמדן הבלתי חוקי הופך אותן לפגיעות בפני המניפולציות והאיומים של הסרסורים. האיומים נגדן  ונגד משפחותיהן שנותרו מאחור במדינות חבר העמים, מונעים מהנשים לדווח למשטרה או להעיד נגד הסוחרים והסרסורים.

 

המדיניות  הנוכחית בישראל היא להעניש רק את הנשים; הן נעצרות, מוחזקות בכלא, ומגורשות. רק לעתים נדירות תובעים את הסרסורים. העובדה שאין תובעים את הסרסורים ואין מטילים את האחריות על הסוחרים בעבור כל הפגיעות שפוגעים בנשים אלו, מהווה הפרה של זכויות האדם של הנשים. יש בכך אף כשל מצד ממשלת ישראל לעמוד בהתחייבויותיה על פי האמנה לחיסול כל סוגי האפליה נגד נשים (CEDAW).

 

שדולת הנשים בישראל השלימה מחקר של חמישה חודשים על הברחת נשים לישראל. המחקר כלל יותר מחמישים ראיונות עם קציני משטרה, פקידים ממשלתיים, עובדות בתעשייה המינית, אקדמאים ומנהיגי ארגוני התנדבות שונים ברחבי הארץ.  בנספח מופיעים ראיונות שנערכו עם נשים המחכות לגירוש בכלא הנשים "נווה תרצה". הדו"ח מציג בפני ממשלת ישראל המלצות מעשיות לשיפור המצב. המלצות אלו כוללות:

 

   ·   חקיקת חוק חדש המגדיר את הרכישה והמכירה של בני אדם בישראל כפשע;

   ·   חקיקת חוק חדש המגדיל את העונשים המוטלים על סרסרות ועל סחר בנשים;

   ·   חקיקת חוק חדש המאפשר להחרים את נכסיהם של סוחרים וסרסורים;

   ·   אכיפת החוקים הקיימים הקשורים לסרסרות ולהעסקת אדם בזנות בכפייה;

   ·   מעצר הסרסורים והבבאתם לדין;

   ·   שיתוף פעולה עם ממשלת רוסיה כדי לעצור ולהביא לדין סוחרי נשים העובדים בישראל ואת שותפיהם במדינות חבר העמים לשעבר;

   ·   תידרוך שופטים, אנשי משטרה ותובעים בנושא הסחר בנשים ועבודת כפייה;

   ·   מתן האפשרות ועידוד הנשים להגיש תביעות נזיקין אזרחיות נגד סרסורים;

   ·   הבטחת  ביטחונן של הנשים בעת התביעה הפלילית של סרסורים בעוון אלימות והתעללות;

   ·   מימון ארגוני מתנדבים העוסקים בנושא של  הברחת נשים ועידוד שיתוף פעולה בינלאומי בין ארגוני מתנדבים מקומיים.

   ·   מימון ומתן גישה לייצוג משפטי לנשים  שהוברחו לארץ.

   ·   שיתוף פעולה עם ארגוני מתנדבים בשיקומן של נשים שנפלו קרבן להברחת נשים;

   ·   מתן שירותים סוציאליים וסיוע לנשים שהוברחו, על מנת לעודדן להעיד נגד סרסוריהן;

   ·   הפסקת המדיניות הנוכחית של כליאת הנשים משך חודשים עד לגירושן;

   ·   איסוף נתונים על תביעות כנגד סרסורים; מספר הנשים שהוברחו ממדינות ספציפיות בכל שנה, והעונשים שנגזרו על סרסורים;

   ·   מתן אפשרות לנציגי ארגוני מתנדבים לבקר נשים לפני גירושן כדי לדון בתכניות שיקום במדינות האם שלהן.

   ·   מימון מחקרים על הברחת הנשים לישראל.

 

 

 

 

 

 

הברחת נשים לישראל וזנות בכפייה

 

 

מבוא

 

לדבריו של השופט חנן אפרתי, ששפט מקרים של הברחת נשים לישראל: "אנו מדברים כאן על תעשייה ועל מבצע עסקי מתוחכם."[3] מבצע מתוחכם זה מעסיק עובדים בישראל ובמדינות חבר העמים כאחד. הנשים מגויסות ברובן באמצעות מודעות דרושים בעיתונים. המודעות מבטיחות הזדמנויות עבודה מרתקות בחו"ל כמלצריות, רקדניות, מעסות, אומנות או בנות לוויה. הנסיעות והמסמכים של הנשים (לעתים קרובות מזויפים) מוסדרים בידי כנופיות מקומיות במדינות המוצא. בני כנופיות אלו נפגשים בדרך כלל עם הנשים בנמל הכניסה, מחרימים מיד את דרכוניהן ומשתלטים באופן מוחלט וברוטלי על חייהן.

 

אחדות מהנשים באות לכאן בידיעה שהן תעבודנה כזונות. אחרות מאמינות שהן תעבודנה כמלצריות או מטפלות, ומגלות שרימו אותן רק כאשר מעבירים אותן לבתי הזונות או מציגים אותן ללקוחות הראשונים שלהן. היו אפילו כמה מקרים מתועדים של נשים שנחטפו במהלך ביקור בישראל ואולצו לעבוד בזנות.

 

יש המבקשים לטעון שהנשים ברובן עובדות כזונות מרצונן. אולם המחלוקת על שאלת הרצון מסתירה את העובדה שמאחרי נשים אלו עומדת רשת אדירה של מבריחים וקבוצות מאפיה המייבאות נשים לישראל בכוונה ושולטות בפעילויותיהן ברחבי הארץ. קבוצות אלו כמעט תמיד מתעללות בנשים ופוגעות בזכויות האדם שלהן. רבות מהנשים נאנסות, מוכות, נשדדות, נקנות ונמכרות, ומוחזקות בשעבוד חובות. הברחת הנשים לישראל אינה רק סיפור של הגירה כלכלית; מדובר בסחר עבדים מודרני.

 

אחת מתופעות הלוואי של סחר זה היא הנזק למוניטין של 750,000 עולות חדשות ממדינות חבר העמים. אזרחיות ישראליות שמוצאן ממדינות חבר העמים מתלוננות על כך שרבים מתייחסים אליהן כאל זונות. למעשה, במשאל שנערך בידי שדולת הנשים והפורום הציוני, 44 אחוזים מהמשיבים הישראלים הודו שהאמינו שכל העולות מרוסיה מספקות שירותים מיניים תמורת תשלום.[4] למרבה הצער, התמקד עיקר הדיון על הברחת נשים לישראל, בנשים עצמן - בעיקר בשאלת יהדותן. הפושעים האמיתיים - הסרסורים והסוחרים - זכו להתעלמות והניחו להם לשגשג.

 

דו"ח זו מנסה להסביר את תופעת הברחת הנשים לישראל. החלק הראשון מסביר את הלוגיסטיקה הכרוכה בהבאתן לישראל. החלק השני מתמקד בתנאי העבודה בהם נתקלות הנשים כאשר הן מגיעות. החלק השלישי מתאר את הרווחים העצומים שמפיקים הסוחרים. החלק הרביעי דן בנושאים המשפטיים הכרוכים בסחר בנשים. ולבסוף, הדו"ח מציע מסקנות והמלצות. המטרה הכללית של הדו"ח היא להפנות את תשומת הלב לפגיעה בזכויות האדם של נשים אלו וכישלונה של ממשלת ישראל לנקוט בצעדים מתאימים לתיקון המצב.

 

שיטה

דו"ח זה הוא פרי של יותר מחמישים ראיונות שנערכו עם קציני משטרה, פקידים ממשלתיים, עובדות מין, עובדות מקלטים לנשים, פקידים קונסולריים של מדינות חבר העמים, מומחים מקומיים, ועם הנשים עצמן. הראיונות נערכו ברחבי ישראל בתקופה שבין יוני 1997 ואוקטובר 1997. יש לציין כי פקידים ישראלים רבים היו גלויים מאוד.

 

1. היקף ההברחה לישראל

 

ממשלת ישראל הודתה בגלוי בגידול בהיקף הברחות הנשים. על פי דו"ח רשמי שהגישה ממשלת ישראל לוועידת סטוקהולם 1996:

 

         "... בעקבות גלי ההגירה ממזרח אירופה לישראל בשנים האחרונות, מצא נושא ההברחה הבלתי חוקית של נשים, לאו דווקא קטינות, את דרכו ליומני המשטרה. נשים צעירות מובאות לישראל בידי גורמים פליליים תחת מסווה של עולות חדשות ושימוש במסמכי זיהוי מזויפים. נשים צעירות אלו מועסקות ב"מכוני עיסוי" ובבתי זונות. קשה מאוד לזהות נשים אלו בגלל מסמכיהן המזויפים. היחידות המרכזיות של משטרת ישראל (היחידות המטפלות בפשעים חמורים) מבצעות חקירות מודיעיניות במגמה לחשוף את המעורבים בההברחות אלה ואת אתרי הפעילות שלהם. יחידות אלו פושטות על מכוני העיסוי ובתי הזונות כדי לשים קץ לפעולותיהם באמצעות העמדת המעורבים לדין או גירושם."[5]

 

אין מספרים רשמיים על היקף הזנות בישראל.[6] אסתר עילם, סוציולוגית ומומחית בנושא של זנות, מעריכה שמספרן הכולל של הנשים העוסקות כרגע בזנות בישראל נע בין 8,000 ל10,000-.[7] על פי הערכות שמרניות, מספר הנשים המיובאות לישראל בתעשיית המין הוא כרבע מהסך הזה[8], או יותר מ2,000-. אפשר שהמספר האמיתי גבוה בהרבה. פרופסור מנחם אמיר מהאוניברסיטה העברית, מומחה בנושא הפשע המאורגן בישראל, מעריך ש70- אחוזים מהנשים העובדות בזנות בתל-אביב הגיעו מרוסיה ומדינות אחרות של חבר העמים. הוא מאמין שכ1,000- נשים מובאות לארץ באופן בלתי חוקי מדי שנה.[9] מעטות מביניהן מגורשות חזרה לארצות מוצאן.

 

משרד הפנים, האחראי לגירושים, לא סיפק לחוקרי שדולת הנשים את מספרי הגירוש הכלל-ארציים, למרות הבטחתו לספק נתונים אלו. אך יש בידינו מספרים בעבור כמה מהערים הגדולות. על פי דיווחי המשטרה, כ800- עד 1,000 זונות עובדות בתל-אביב.[10] בשנת 1996, גורשו 360 נשים זרות מתל-אביב בעוון עיסוק בלתי חוקי בזנות.[11] בעיר חיפה, המשטרה יודעת על 58 דירות המשמשות כבתי זונות קטנים, כשבכל אחד מהם כארבע או חמש זונות, ועוד שישה או שבעה מכונים גדולים שבכל אחד מהם 12 עד 15 נשים. אולם בשנת 1996, רק חמישים נשים זרות נאסרו בעוון עיסוק בלתי חוקי בזנות בחיפה. בשנת 1997, העידו הנתונים הסטטיסטיים של חודש אוגוסט על גידול של 58 אחוזים, עת נעצרו בחיפה[12] 79 נשים בעוון זנות.

 

עשרות נשים מוחזקות משך חודשים בנווה תרצה או בבית המעצר באבו כביר, בגלל עיכובים בירוקרטיים בטיפול בגירושן. למעשה, נעצרו בשנת 1995 נשים כה רבות שבתי הכלא לא יכלו להכילן. באבו כביר, המסוגל לאכלס רק 48 נשים, הוחזקו במעצר חמישים נשים, 39 מהן ממתינות לגירוש.[13] חמישים נשים נוספות המואשמות בזנות הועברו לכלא נווה-תרצה מחוסר מקום בבית המעצר.[14] משך הזמן הממוצע שמבלות נשים אלו בכלא הוא חמישים יום.[15]

 

בדרך כלל הנשים מובאות מרוסיה, אוקראינה, המדינות הבלטיות, דרום אפריקה והרפובליקה הדומיניקנית. על פי דו"ח CEDAW הישראלי, מעל 95 אחוז מהנשים שגורשו מישראל בעוון עיסוק בלתי חוקי בזנות, מוחזרות למדינות חבר העמים.[16]

 

 

שיטות ונתיבים

הנשים מגיעות לישראל בכמה דרכים. יש המגיעות כתיירות, כמה מהן מגיעות לאחר שנישאו פיקטיבית לאזרחי המדינה, ואחרות מגיעות עם דרכונים מזויפים כבנות משפחה יהודיות העולות לארץ. קבוצה קטנה יותר מתגנבת מעבר לגבול, בהגיעה על גב גמל או ברגל. ולבסוף, מספר נשים מגיעות בתחפושת.

 

אשרות תיירות

יש נשים המגיעות לנתב"ג ולנמלים ישראליים אחרים. אולם על פי בתיה כרמון, מנהלת מחלקת האשרות לזרים במשרד הפנים: "מרבית הנשים מגיעות כתיירות בדרך הים, מפני שקשה יותר לבצע חקירות באניות בגבול זה. האניות גדולות - הן נושאות 500 נוסעים ויותר, ויש עליהן מעט מדי קצינים מכדי לבדוק את כולם."[17]

 

הנשים מגיעות בדרך כלל באניות שיט חד-יומי מקפריסין ואודסה, ואינן זקוקות לאשרה כדי לעלות לחוף לפחות מ24- שעות. עם זאת, העולים לחוף מתבקשים להשאיר את דרכוניהם כעירבון לכך שאכן ישובו לאנייה. בנמל חיפה בלבד, ננטשים עשרות דרכונים מדי חודש, בידי נשים העוזבות את האנייה על מנת שלא לשוב. פקידים במשרד הפנים סבורים שמרבית הנשים הצעירות הללו מוצאות את דרכן לבתי זונות ולמכוני עיסוי ברחבי הארץ.[18]

 

בתגובה לזרם התיירות מהאזור המגיע בסופו של דבר למכוני העיסוי ובתי הזונות, החל משרד הפנים להעניק לחברי קבוצות תיור ממדינות חבר העמים אשרות ל14- יום בלבד, במקום אשרות התיירות התקניות לשלושה חודשים.

 

חטיפת תיירות

כמה נשים המגיעות לישראל באופן לגיטימי כתיירות נחטפות עם הגיען למדינה. על פי דיווחי התקשורת והמשטרה, שתי צעירות רוסיות שהגיעו לארץ לביקור מסנט פיטרסבורג בקיץ 1997, קיבלו שיחת טלפון למלונן בנתניה מאדם שטען שהוא ידידו של מכר שלהן מרוסיה. המטלפן, איש עסקים עולה מרוסיה שזוהה בשמו בעיתונות, הציע לקחת את הנשים לסיור בצפון הארץ. הם נפגשו בבוקר המחרת ובילו את היום בטיול בטבריה ובגליל. בערב, עצר איש העסקים באתר נופש ולקח את דרכוניהן, כספן וכרטיסי הטיסה של הנשים. הוא הודיע להן שלמחרת הן תימכרנה לזנות.

 

הנשים הופרדו: אחת הושארה באתר הנופש עם אדם אחר, בעוד המארח הרוסי נסע עם "אלנה", מורה במקצועה, לדירתו מחוץ לתל-אביב. שם היא פגשה שש נשים המתגוררות בדירה ועובדות כזונות. על כולן נאסר לשוחח עמה.

 

היא קיבלה מזרן על הרצפה כדי לישון. בבוקר למחרת, הגיעו נהגים כדי לקחת את הבנות ל"משימות השונות" שלהן. היא שקלה לקפוץ מהחלון, בתקווה שייקחו אותה לבית חולים ומשם תוכל לברוח, אך הדירה הייתה גבוהה מדי. כאשר יצא לבסוף איש העסקים הרוסי מהדירה לזמן קצר באותו בוקר, נשארה "אלנה" לרגע קצר לבדה עם צעירה רוסייה בת 19 שעבדה בזנות בכפייה בישראל זה שנתיים. היא אמרה ל"אלנה" לשכוח מכל אפשרות של בריחה. כאשר "אלנה" התחננה בפני האישה הצעירה לברוח עמה מהדירה, ענתה האישה הצעירה: "את  לא יודעת שהוא מכה אותנו? לעולם לא תצליחי לברוח." "אלנה" חמקה מהדירה ורצה דרך השכונה, תוך חיפוש אחר מישהו דובר רוסית. היא מצאה לבסוף אישה דוברת רוסית שטלפנה למשטרה והעלתה אותה על מונית כדי להגיע לתחנת המשטרה.[19]

 

איש העסקים הרוסי הסגיר עצמו למשטרה אך טען שהוא פשוט הציע לה את דירתו לשם שהות. הוא הסביר שמדובר בחוסר הבנה: הוא הציע לה להחזיק את מסמכיה ואת כספה מפני שהיא שכחה להביא ארנק לטיול. "אלנה" התגוררה במקלט לנשים מוכות בהרצליה במהלך החקירה. היא שבה לרוסיה מספר ימים לאחר מכן. ידידתה טרם נמצאה.[20]

 

אותו איש עסקים רוסי נעצר בעבר על כך שהשליך גופה של תיירת רוסייה בחוף צפון תל-אביב, לאחר שזו לקחה מנת יתר של סמים בדירתו. האישה עבדה בזנות בישראל.[21] באף אחד מהמקרים לא הוגשה נגדו תביעה.

 

חטיפה נוספת נתגלתה ביולי 1997 כתוצאה מסכסוך בין שתי כנופיות מאפיה. שתי תיירות נחטפו בעת ביקור בישראל והוחזקו במכון עיסוי סמוך לחיפה. ארבעה גברים חמושים מכנופיה אחרת נכנסו לבית הזונות, תקפו את השומר וחטפו את הנשים שוב, כדי לעבוד במוסד יריב. בעל בית הבושת הראשון דיווח למשטרה על התקרית והראה למשטרה את דרכוני הנשים. המשטרה מצאה את אחת הנשים בירושלים; השנייה מעולם לא נמצאה אך מניחים שהיא עובדת במכון עיסוי במקום כלשהו בישראל.[22]

 

נישואין פיקטיביים

על פי המשטרה בחיפה, השיטה החדשנית ביותר ליבוא נשים היא באמצעות נישואין פיקטיביים. יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית, חיפה, סיפר למראיינות שדולת הנשים שגברים מקבלים סכום מינימלי של 500$ כדי לשאת נשים זרות. כאשר מגיעה האישה לישראל, סוחרי הנשים דואגים לעורכי דין שיטפלו במסמכי העלייה שלהן.[23] משרד הפנים אחראי על הטיפול בעולים החדשים ורישום דרכונים חדשים. פקידת המשרד, בתיה כרמון, מאשרת שנשים המובאות לארץ כדי לעבוד בזנות "נישאות עתה לבחורים ישראלים ומבקשות אזרחות."[24] על פי חוק השבות, אם אישה נשואה ליהודי, מותר לה להישאר בישראל.[25] אפרים ארליך, מפקד מחלק המוסר של תל-אביב, מדווח ששיטה זו נתגלתה גם בתל-אביב.[26] במקרה אחד, עלתה משפחה לארץ, וכל אח נשא אישה רוסית. הנשים הוכנסו למכונים שונים וכל אחד מהאחים קיבל 4,000$ לשבוע. על פי ארליך, ניצלו האחים את הרווחים כדי להביא נשים נוספות.[27]

 

בנות פיקטיביות ומסמכים בלתי חוקיים

על פי טיילר ממשטרת חיפה, קיים במדינות חבר העמים שוק למסמכיהם של יהודים. "מישהו ניגש ליהודים ורוכש את מסמכיהם כדי לנצל את החוק שכל יהודי יכול להיכנס לארץ ולהפוך בה מיד לאזרח."[28] אפרים ארליך ממחלק המוסר בתל-אביב קורא לשיטה זו שיטת ה"זהות השאולה".[29] במקרה אחד, עלתה משפחה לישראל פעמים אחדות. בכל פעם שעלו קיבלו "סל קליטה" - סיוע כספי שממשלת ישראל מעניקה לעולים חדשים ממדינות חבר העמים. בכל פעם הביאה המשפחה עמה "בת פיקטיבית."[30] נערה צעירה אחת נעצרה בתחנה המרכזית בתל-אביב ובידה תעודת הזהות של הבת הבוגרת (החוקית) של המשפחה. תעודת הזהות האישית שלה ציינה שהיא קטינה, ולכן נאסר עליה לעבוד.[31]

 

פקידת משרד הפנים, כרמון, ראתה אף היא מקרים דומים רבים: "נשים מגיעות לישראל תחת זהות של מישהי אחרת. המעבידים של נשים אלו קונים את המסמכים של נערות יהודיות או של נשותיהן של אחרים, או כותבים במסמכים שזוהי בת משפחה."[32] לעתים אף משיגים את מסמכיהם של אנשים ברמאות, מספרת כרמון. "אנשים יוצאים לרוסיה ואומרים ליהודים שם שיסייעו להם להגר לגרמניה. הם לוקחים את מסמכיהם. לעתים מסייעים להם אפילו אנשים במשרדי הפנים של מדינות זרות. היה מקרה כזה ברומניה."[33]

 

 

במקרה אחד שזכה לפרסום רב, הוחזקו שתי נשים אוקראיניות בנתב"ג במשך חמישה ימים בחשד למסמכים מזויפים. המסמכים היו שייכים למשפחה יהודית בקייב, ששיתפה פעולה בכך שהוציאה את מסמכי העלייה שלה בקייב. הנשים הודו שכרטיסיהן ואשרותיהן הושגו בעבורן בידי מעסיקיהן לעתיד, וגורשו מן הארץ.[34] המשטרה ציינה שהנשים היו חלק מ"שיטת פשיעה מאורגנת המביאה נשים צעירות לארץ."[35]

 

חציית הגבול באופן בלתי חוקי

סרסורים החלו להבריח נשים דרך הגבול. מקורות ביון של המשטרה טוענים שנשים אפילו "מגיעות על גב גמלים."[36] במקרה אחד, ניסו תחילה סרסורים להבריח  נשים לטביות  לישראל דרך מעבר הגבול בטאבה, סמוך לאילת. כאשר משטרת הגבולות סירבה לאשר את כניסתן של שש הנשים, הסתירו הסרסורים את הנשים על גבי סירת מירוץ בה נהג בעל מלון באילת. המשטרה ומשמר החופים מצאו את הנשים מסתתרות תחת שמיכה על גבי הסירה. ששת סרסוריהן, שהמתינו להגעתן על החוף, נעצרו אף הם.[37]

 

כרמון ממשרד הפנים מדווחת שבמקרים מסוימים, סייעו בדואים לסוחרי הנשים להבריח נשים אל מעבר לגבול הישראלי.[38] כרמון אף מציינת:

 

               "זונות אינן מגיעות דרך הגבולות החוקיים, אלא על גבי אניות דרך סיני ואילת... לפני שנתיים, הביא לי מישהו מעטפה מלאה בדרכונים שהועברו מאילת. עוד לפני שבחנתי אותם ידעתי על דרכונים אלו כמה דברים. ידעתי שכולם דרכונים השייכים לנערות שטרם מלאו להם 18 שנים, שאף אחד מהדרכונים אינו נושא חותמת  ישראלית, ושהדרכונים נמצאו כשהם צפים בים. צדקתי. המשטרה באילת דיווחה שהדרכונים נמצאו בים, יחד עם בגדיהן של נערות צעירות. הקונסול של אוקראינה טלפן בדאגה, כי חשב שהנערות מתו. בהמשך נמצאו הנערות עובדות במכון עיסוי."[39]

 

כניסה במסווה

ככל שמשטרת הגבולות הישראלית נעשתה חשדנית יותר, כך החלו מבריחי הנשים לפעול בדרך יותר יצירתית. באפריל 1996, ניסו סוחרי הנשים להבריח 45 נשים אסטוניות דרך ביקורת הדרכונים בנתב"ג.[40] כל הנשים היו לבושות כנזירות.[41] קבוצה אחרת באה בתחפושת של אמניות קרקס. סרסור רוסי אחד סיפר לעיתונאים מהמערב שהצליח להבריח עשר נשים לישראל, כשהן מחופשות לשחקניות קברט.[42]

 

תגובת נגד כלפי נשים

החמרת הצעדים הננקטים נגד נשים הנכנסות לישראל כתיירות וכמבקרות, גרמה למספר טעויות בלתי נעימות ולהטרדה של מבקרות תמימות ממדינות חבר העמים. אינה ציטמן, סטודנטית לרפואה בת 24 מסנט-פטרסבורג, גורשה שעות ספורות בלבד אחרי שבאה לבקר את משפחתה בישראל. השערורייה שהתעוררה לאחר מכן אילצה את משרד הקליטה להתנצל פומבית בפני האישה הצעירה. לפני שחזרה לישראל כדי לקבל את ההתנצלות, צבעה העלמה ציטמן את שערה הבלונדי לשחור. "כנראה שהפקידים בנתב"ג סבורים שכל בלונדינית המגיעה לישראל מרוסיה היא זונה," אמרה.[43] חשד זה אושר באופן חלקי עם מעצרה והחזקתה של לנה דמינובה, שדרנית טלוויזיה רוסית בכירה שהגיעה לישראל לבקר חברים. העלמה דמינובה מצאה עצמה מוקפת כוחות משטרה אחרי שהגישה את דרכונה לביקורת הגבולות בנתב"ג. היא הוחזקה ונחקרה משך שש שעות לפני שעורך הדין שטיפל בעניינה הצליח להסדיר את שחרורה. היא סיפרה לעיתונאים: "זה היה סיוט. לא קיבלתי שום הסבר על המעצר. זה היה משפיל ביותר."[44]

 

 כפי שכתב מבקר בעיתון היומי המכובד מעריב: "מלבד היותם אכזריים, המחסומים הקיצוניים המיושמים בשדה התעופה אינם יעילים ופוגעים בכל המקרים הלא נכונים."[45]

 

שיטות הגיוס

את הנשים מגייסים בארצות האם שלהן באמצעות מודעות דרושים בעיתונות המבטיחות הזדמנויות תעסוקה מכניסות בישראל ובמזרח התיכון. על פי המשטרה בחיפה, "קיימים סוכנויות גיוס ברוסיה - הם בוחרים שם את הנשים ומחליטים כבר שם היכן תעבודנה."[46]

המשטרה מאמינה שמדובר ברשת מאורגנת היטב. במקרה אחד גויסו הנשים ברוסיה לעבודה כ"תופרות". פגשו אותן בשדה התעופה, דרכוניהן הוחרמו והן נשלחו לעבוד בזנות.[47] ארליך ממחלק המוסר של תל-אביב מציין שהסרסורים נוסעים מדי פעם לרוסיה ובדרך כלל "אוספים עשר נערות. הם מביאים אותן לכאן ושוכרים מקום מחוץ לתל-אביב, ולאחר מכן מפזרים אותן במכוני עיסוי אחרים."[48]

 

במקרה אחד, נענתה צעירה בת 19 מאחת המדינות הבלטיות למודעת דרושים שהציעה עבודה בחו"ל. בראיון העבודה, נאמר לה שתעבוד בישראל כמלצרית. מתוך זהירות בדקה את העניין עם נשים שחזרו לישראל כעובדות של סוכנות זו; כל הנשים דיווחו שהעבודה נפלאה והמעסיקים הוגנים. אולם כאשר הגיעה, אנסו אותה, היכו אותה וכפו עליה לעבוד במכון עיסוי. המעבידים לקחו את מסמכיה כבר בנמל התעופה. בגלל שבכתה ללא הפסק, היא הועברה מממכון אחד למשנהו במשך חודשים, לפני שעלה בידה לברוח.[49]

 

במקרים מסוימים, הסרסורים וסוחרי הנשים מתנפלים על נשים שכבר נמצאות בישראל. במקרה אחד, ענתה מוזיקאית רוסיה צעירה למודעה שחיפשה "נשים מושכות לליווי אנשי עסקים רציניים," בעיתון ישראלי בשפה הרוסית. כאשר הגיעה לריאיון, הכריחו אותה לחתום על המחאה ריקה ואחד הגברים אנס אותה בניסיון להכריח אותה לעסוק בזנות. אולם היא מרדה ודיווחה על התקרית למשטרה. בעקבות איומיהם של הפושעים, היא נאלצה להסתתר בקיבוץ.[50]

 

 

 

 

גילי הנשים

על פי מקור ממיחלק המודיעין של המשטרה, הנשים המוברחות לישראל הן ברובן כבנות עשרים.[51] על פי הדו"ח הישראלי שהוגש בסטוקהולם, "נתגלו גם כמה קטינות בין הנשים [שהוברחו לישראל]."[52] במהלך פשיטה של המשטרה על מכון עיסוי בתל-אביב בשנת 1996, נמצאה נערה בת חמש עשרה שהוברחה לארץ ממולדובה.[53] במקרה אחר, שאושר בידי המודיעין המשטרתי, נאנסה נערה מקומית דוברת רוסית בת 12 והורדה לזנות בידי שני עולים חדשים ממדינות חבר העמים.[54]

 

בישראל מוטרדים בעיקר מנושא הילדים המועסקים בתעשיית המין. המפקח הראשי של מחוז הירקון בתל-אביב, מולי כהן, אמר בשנת 1995: "אם נניח לגברים לקנות נשים - אפילו אם הנשים אינן מתלוננות - איני חושב שנהיה רחוקים מהנקודה בה יימכרו גם ילדים."[55]

 

II. כיצד פועלות ההברחות בישראל

 

מסמכים מזויפים

מרגע שהן מגיעות לישראל, המבריחים בדרך כלל לוקחים את דרכוני הנשים. הנשים מקבלות תעודות מזויפות המעידות על כך שהן עולות חדשות. לעתים קרובות מסתמכים הזייפנים הישראלים על תעודות הזהות של עולים חדשים מרוסיה ומשכפלים את המסמכים תוך החלפת התצלומים. במקרה אחד שזכה לפרסום רב, נדהמה מהנדסת מקצועית בת 51, עולה חדשה מרוסיה, כאשר האשימו אותה בזנות. בהמשך התברר שתעודת הזהות שלה שימשה כדי לזייף כמה תעודות זהות.[56]

 

נשים למכירה

מרגע שהנשים מגיעות לישראל, המבריחים מוכרים אותן בדרך כלל לבית זונות או מכון עיסוי.[57] בתל-אביב הסרסורים גובים סכום של 5,000$ עד 10,000$ לאישה.[58] כמה מהנשים ניתנות לבתי הבושת השונים תמורת אחוז מרווחיהן. אחרות נמכרות לרוכשים עשירים כ"רכוש" פרטי. ביולי 1995, עצרה המשטרה את חנוך מזרחי, "איש עסקים", בעוון הפרעה לעבודת המשטרה, תקיפת קצין משטרה ובעלות על רכוש גנוב (רדיו).[59] בת זוגו שדיברה רק ליטאית ורוסית, נעצרה אף היא, כנתינה זרה. החקירה שלאחר מכן חשפה עדות לכך שלמעשה האישה היא "רכושו". מזרחי רכש את האישה ממועדון טרופיקנה בתל-אביב תמורת 15,000$.[60] במקרה אחר, עובדת מין רוסייה שעבדה באופן עצמאי בחיפה נחטפה בידי שלושה גברים ואישה. היא הוחזקה באיומי אקדח, נאסרה באזיקים ונמכרה לבעל מכון תמורת 20,000$ בתוך שעה אחת מהחטיפה.[61]

 

במהלך ריאיון עם רוסייה צעירה לפני גירושה, למדה כרמון ממשרד הפנים על מסעדה בתל-אביב המשמשת כבית מכירה פומבית של נשים. האישה דיווחה כי נמכרה לבעל מכון באותה מסעדה, וכי המבריח השתמש בכספים שקיבל תמורת מכירתה כדי לרכוש לעצמו מכונית חדשה.[62]

 

תנאי העבודה

ישנן עדויות שונות לכך שרבות מהנשים הרוסיות מוחזקות במכוני העיסוי נגד רצונן. מקרה בולט אחד בתל-אביב נחשף בשנת 1996. האישה חיה כב"כלא", על פי חוקרי המשטרה.[63] הנשים שהוחזקו בשעבוד חובות, נקנסו על ידי בעל מכון העיסוי בכמה מאות שקלים בכל פעם שניסו לברוח. עדות אחת מספרת שכאשר אישה אחת עמדה מול החלון, כיבו שומרי המכון את הסיגריות שלהם על גופה. עורכי הדין של שני הסרסורים המואשמים טענו שהנשים משקרות כדי להכפיש את שם לקוחותיהם.[64] במקרה אחר סיפרה זונה רוסייה לעיתונאי מהמערב: "הם מכים את הבנות באופן סדיר כדי לשמור על צייתנותן. רבות מתמכרות לסמים. נשים שממשיכות לעשות בעיות נמכרות לעבדות ממש למדינות ערביות.[65]

 

פשיטה שערכה משטרת ירושלים בשנת 1996 חשפה תנאים דומים. עשרים הנשים, בנות מדינות חבר העמים, שנעצרו בפשיטה של ה12- באוגוסט, סיפרו למשטרה שהוכו והוחזקו במלונות זולים ודירות שכורות.[66]

 

מפקד משטרת חיפה טיילר, סיפר למראיינות שדולת הנשים שנשים המסרבות לעבוד "מוכות, ומביאים להן כנופיות כדי לאנוס אותן ולהוכיח להן שאין להן בררה. בסופו של דבר הן מסכימות ונמכרות. נשים אלו חייבות לעבוד יומם ולילה תחת פיקוח מתמיד ותחת איומים מתמידים. הבנות עושות מה שאומרים להן, שכן הן יודעות מה עלול לקרות להן ברוסיה."[67]

 

קרוב לוודאי שאף מסממים את הנשים שאינן רוצות לעבוד. טיילר סיפר למראיינות משדולת הנשים: "בנות שאינן רוצות לעבוד מקבלות סמים מסרסוריהן. הסרסורים מספקים אמפטמינים וספידים כאשר הם רוצים שהבנות תעבודנה קשה יותר. הם נותנים לנשים תרופות נגד-דיכאון. חלקן מתמכרות.[68]

 

כרמון ממשרד הפנים, חולקת על הטענות שכל הנשים הן קורבנות להתעללות:

 

 "מעולם לא שמעתי סיפור בו התלוננה אחת הנשים על תנאי העבודה שלה. בחורה אחת שראיינתי הייתה מכורה לסמים. היא ברחה ממכון העיסוי והלכה לחבר הערבי שלה. המעבידים רצו כסף ודרשו שהערבי ישלם. אף אחד אינו אומר שהיא הוכתה. אנו רואים זאת רק בעיתונים."[69]

 

הנשים מבודדות לחלוטין. עובדת מין אחת שרואיינה בתל-אביב דיווחה שבמכון העיסוי בו עבדה במשך זמן קצר:

 

 "היו שתי בנות רוסיות במכון. השתים היו מבודדות מאתנו. נאסר עליי לדבר עמן. הם נכנסו בכל יום עם "משגיח" - אדם שישב בכניסה למכון במשך שעות בזמן שהנשים עבדו. המשגיח דאג שהן תעבודנה ולא תעזובנה את המקום."[70]

 

שעבוד חובות

לעתים קרובות מוחזקות הנשים תחת משטר חמור של שעבוד חובות. על פי דיווחי המשטרה בחיפה, לכמה מהנשים נאמר שעליהן להחזיר חוב של 20,000$ כאשר הן מגיעות, כביכול בכדי לכסות את עלות הנסיעה והמסמכים המזויפים.[71] מרגע שהן מתחילות לעבוד, הן כמעט לא מקבלות שכר, שכן יש להשתמש ברווחיהן כדי ל"החזיר את החוב." בחיפה למשל, נשים עובדות במשך שנה אחת ללא תשלום כדי להרוויח את חירותן. על פי טיילר, מפקד היחידה המרכזית: "נותנים להם מזון ומגורים במשך שנה אחת ו20-15- ש"ח [6-5 דולר] ליום בעבור מזון. לא נותנים להם בגדים - כלום. לפעמים הן מקבלות סיגריות."[72]

 

על פי ארליך ממחלק המוסר בתל-אביב:

 

"יש להם הסכמים. הבחורה משלמת לסרסור כסף על כך שהביא אותה (לישראל). בהתאם לסרסור, זה יכול לקחת חודש, חודשיים. הבחורה נותנת את כל הכסף לסרסור או שהיא מקבלת עשרה ש"ח (3 דולר) ללקוח. לפעמים כותבים הסכם מראש והאישה מקבלת 1,000$ בחודש, אך היא חייבת לעבוד כמו מכונה."[73]

 

לחלק מהנשים מציעים מסמכים המעידים על אזרחות ישראלית, כתמריץ לעבוד קשה מאוד במשך שנה. על פי טיילר, הסרסורים מסדירים את תעודות הזהות המזויפות ואת מסמכי האזרחות.[74]

 

החוב מלווה את הנשים גם אם הן מצליחות לברוח. רבות מהנשים פשוט רוצות לשלם את חובן ולחזור הביתה. אולם החזרה הביתה אינה תמיד סוף הסיפור. על פי איגור אלקסייב, סגן הקונסול בשגרירות הפדרציה הרוסית בתל-אביב, אישה אחת הממתינה כרגע לגירוש בנווה תרצה, כבר גורשה פעם מישראל. היא סיפרה לפקידי הקונסוליה ששבה לישראל מפני שסרסוריה דרשו שהיא תגמור לשלם את החוב.[75]

 

שיטות נוספות של ניצול

בין אם מתכוונות הנשים לעבוד כזונות, הן באות רובן לישראל כדי להרוויח כסף ולשלוח כסף הביתה. אך לסרסורים יש שיטות נוספות לנצל באופן כלכלי את הנשים. ללא מסמכי תושב חוקיים, אין שום דרך אמינה להעביר כסף חזרה לרוסיה או למדינות חבר העמים. עקב מעמדן הבלתי חוקי, אין ביכולתן של הנשים לפתוח חשבון בנק או להעביר כסף בקלות הביתה. במקום זאת, הן נאלצות למצוא מישהו שיעביר את כספן לרוסיה באופן אישי. הסרסורים מארגנים שליחים כאלה, אך הנשים נאלצות לשלם בעבור כרטיסי הטיסה. למעשה, כל אישה צריכה לשלם -- טבין ותקילין -- בעבור כרטיס טיסה בשווי 500$ כדי לשלוח את השליח לרוסיה. על פי טיילר בחיפה, "הסרסורים עושים רווח עצום" בכך שהם גובים כמה פעמים בעבור אותו כרטיס טיסה.[76]

 

הסרסורים אף סוחטים כספים מהנשים. במקרה אחד, סרסור במועדון טרופיקנה בתל-אביב כפה על הנשים העובדות במוסד שלו לרכוש קונדומים רק ממנו. הוא שילם 2 ש"ח (0.60$) בעבור כל קונדום וגבה מהנשים מחיר מופרז ביותר. המשטרה זימנה אותו לחקירה ונזפה בו, אך בית הבושת לא נסגר.[77]  כמה מומחים בלתי-תלויים כמו פרופסור מנחם אמיר מהאוניברסיטה העברית בירושלים מאמינים שהמשטרה מאפשרת למכונים לפעול בתמורה למידע שהמפעילים מספקים על פעילויות פליליות אחרות. למעשה, המפעילים והסרסורים עובדים כמודיעים משטרתיים. על פי אמיר, "טרופיקנה, בית הבושת הגדול בישראל, לא ייסגר מפני שהוא מהווה מקור למודיעין משטרתי."[78]

 

פחד ושתיקה

פרט לכמה יוצאות מהכלל, הנשים המוברחות לישראל שרויות בפחד. רובן אינן מדברות עברית. כאשר עוצרים אותן, הן מסרבות לדבר עם המשטרה או להעיד בבית משפט. כפי שהסביר ארליך, מפקד מחלק המוסר של תל-אביב, "לזונות ישראליות אין בעיה להתלונן. אך התיירות הזונות  לא מדברות כיון שהן רגילות ליחס המזלזל ולשחיתות המאפיינת את המשטרה  הרוסית. הניצול הכי גרוע הוא של תיירות העובדות כזונות."[79] על פי טיילר ממשטרת חיפה: "אפילו כאשר המשטרה פושטת על המוסדות הללו, הנשים כה מפחדות [מסרסוריהן] שהן אפילו לא מבקשות מהמשטרה להצילן."[80] המעמד שלהן כזרות בלתי חוקיות בשילוב עם פעילויותיהן כזונות, רק מחריף את פחדן. כמה מהנשים מודות למשטרה אחרי שהן נעצרות, אך הן עדיין מפחדות שיהרגו אותן כאשר תגענה הביתה.[81]

 

כרמון ממשרד הפנים מבטיחה לנשים חיסיון כדי לעודד אותן לדבר. היא מספרת: "לכל הנשים נאמר שתיהרגנה כאשר תחזורנה לרוסיה [אם תדברנה]. ברוסיה, יש לסרסורים ידידים. הם מוכיחים להן שבחורות אחרות שדיברו - נהרגו."[82]

 

לדעת כמה קציני משטרה, העובדה שנשים כמו "אלנה" בחטיפה שתוארה לעיל, מצליחות לברוח, מצביעה על כך שיש נשים אחרות שהיו יכולות לברוח. על פי דבריו של ארליך: "היא יכלה לעזוב. היא ברחה, ולכן נשים אחרות יכלו אף הן לעשות מאמץ כדי לברוח."[83] הוא ממשיך ומסביר: "לעתים החסימה הנפשית חזקה יותר מאשר החסימה הפיזית... דווקא מקרה החטיפה מוכיח שנשים יכולות לברוח."[84]

 

לפעמים נשים אכן מצליחות לברוח. אך על פי טיילר, הפחד שלהן מפני מעצר וגירוש הוא לעתים כה גדול עד שהן מנסות לברוח ממכון אחד למשנהו," בחיפוש אחר תנאי עבודה טובים יותר.[85] עדויות הנשים אף מצביעות על כך שגם כאשר הן מצליחות לברוח, לוכדים אותן וכופים עליהן לחזור לעבודה.[86] כאשר אישה שהבטיחו לה עבודה כרקדנית ברחה ממכון בתל-אביב, המבריח שלה איתר אותה, "נעל אותה בהסגר במשך זמן ארוך, תוך שהוא אונס ומענה אותה פעם אחר פעם."[87]

 

III. הכסף

 

רווחים לסרסורים

מדובר בסכומי עתק. יש הערכות שונות, אולם מומחים מספר מאמינים שהמאפיה של הזנות בישראל מגלגלת מחזור העולה על 450 מיליון דולרים לשנה.[88] על פי המפקח הראשי מולי כהן ממחוז הירקון בתל-אביב, אישה יכולה להרוויח בין 50,000$ ל100,000-$ בשנה בעבור הסרסור שלה.[89] יצחק טיילר ממשטרת חיפה מסביר:

 

                "אם נדבר על כסף, ניקח למשל בחורה המקבלת עשרים לקוחות ליום, שכל אחד משלם 150 ש"ח (כ40-$]. הבחורות מרוויחות כ3,000- ש"ח (בערך 850$ ליום) אם הן אינן עובדות קשה במיוחד. ישנם מקומות כאן המעסיקים עשר בחורות. עשרים וחמישה ימי עבודה עם חמש בחורות נותנים 375,000 ש"ח [מעל 100,000$] לחודש - זה מה שהסרסור מרוויח כל חודש. הוא נותן לבנות 300 ש"ח [85$] ליום, במקרה הטוב."[90]

 

המבריחים המייבאים את הנשים מתחלקים לעתים קרובות ברווחיהן שווה בשווה עם בעלי בית הבושת.[91] פירוש הדבר שהמבריחים יכולים להגיע לרווחים של יותר מ60,000-$ לשנה בעבור כל אישה שהם מביאים לישראל לעבוד כאן בזנות.

 

כאשר פקידי מס הכנסה פשטו על מכונים בתל-אביב, הודו הבעלים בהכנסות של 600,000 ש"ח [כ170,000- $]. בעלת מכון אחת הודתה על רווחים בלתי מוצהרים העולים על 200,000 ש"ח [כ57,000-$].[92] הנשים מקבלות חלק קטן ביותר מרווחים אלו, אם בכלל. בתל-אביב, מרוויחות הבנות 170 ש"ח [כ50-$] ללקוח. שבעים שקלים מועברים לבית הבושת ומתוך מאה השקלים הנותרים [30$], עשרה עד עשרים ש"ח [3$ - 6$] ניתנים לאישה, והשאר לסרסורים."[93]

 

על פי עלון שפורסם בידי קבוצה של עובדות מין ישראליות: "כמה בנות רוסיות שעבדו במכון עיסוי מסוים ברחוב בן יהודה בתל-אביב התלוננו בפנינו על תנאיהן. המחיר שנקבע לעיסוי הוא 160 ש"ח [45 דולר], אך הבנות מקבלות רק חמישים ש"ח [14 דולר]. זה לא שוד?"[94] אחרי פרסום דברים אלו איימו על חיי המחברת, דבריה עוררו מן הסתם כעס בחוגים מסוימים.[95]

 

מקורות אחרים מצביעים על כך שהנשים מקבלות  סכומים קטנים עוד יותר מתוך רווחיהן. על פי דיווחים לעיתונות הישראלית בשפה הרוסית, הנשים גובות כ150- ש"ח [ארבעים דולר] מלקוח, אך מעבידיהן משאירים להן רק שלושים ש"ח [9-6 דולר].[96] ומחלק המוסר בתל-אביב תיעד מקרים בהם שמרו הנשים רק עשרה עד עשרים ש"ח [6-3 דולר] מתוך הכסף ששילם כל לקוח.[97]

 

בדרך כלל מגרשים את הנשים בחוסר כול, על פי דיווחם של מקורות בקונסוליה הרוסית בתל-אביב. סגן הקונסול הרוסי, איגור אלקסייב, מראיין את כל הנשים לפני גירושן כדי לוודא את זהויותיהן ולהכין להן מסמכים חדשים כאשר אין להן מסמכים. הוא מציין שהנשים המגיעות לכלא הן חסרות פרוטה. הוא מאמין שהסרסורים מלשינים למשטרה כדי שזו תאסור את הנשים, ובכך יוכלו להתחמק מלשלם להן בסוף החוזה. הנשים עוזבות את הארץ חסרות פרוטה.[98] בדרך זו, יכולים הסרסורים לחסוך לעצמם את 500 הדולר הדרושים לכיסוי עלות הטיסה חזרה למדינות חבר העמים. אם האישה אכן מצליחה להבריח סכום כלשהו החוצה במהלך פשיטה של המשטרה על בית הבושת, הכסף מוחרם כדי לשלם בעבור טיסתה חזרה הביתה.[99]

 

גירוש מישראל מוסיף לעתים לרווחי הסרסורים אך למרות זאת, "קורה שהסרסורים רוצים שתישאר, כאשר היא זונה מאוד מוצלחת," מסבירה כרמון ממשרד הפנים. "לעתים מנסים הסרסורים להמשיך להחזיק כאן את הבחורה באמצעות כל מיני טריקים. לעתים הם מביאים את האישה חזרה בזהות אחרת."[100] במקרים מסוימים נשים נשלחות חזרה על ידי סרסוריהן מפני שלא "סיימו לשלם את חובותיהן,"[101]

 

 

 

מעורבות המאפיה

המאפיה שולטת בתעשיית המין ברחבי ישראל. על פי מקורות ישראליים, הדמויות בראש הפירמידה הם מעבידים ישראלים עולים המרוויחים יותר מ- 1,000$ ליום.[102] עובדת מין אחת שרואיינה דיווחה שהמעבידים מרוויחים סכומים הקרובים יותר ל- 3,000$ או 4,000$ ליום וכי המעבידים הם בדרך כלל עולים ממדינות חבר העמים.[103] שלב אחד נמוך יותר בדירוג נמצאים מנהלי המכונים. לאחר מכן, שומרי הסף והבריונים המרוויחים רק 4,000 ש"ח [כ1100-$] לחודש.[104]

 

 

על פי ארליך ממחלק המוסר של תל אביב, "מדובר בתעשייה שלמה - לגייס אותן, להביא אותן [לישראל], ולהפיץ אותן למכונים.[105] על פי עובדת מין שהגיעה לישראל מרצונה כדי לעבוד בחברה הנקראת "אסקורט" והעניקה ריאיון לעיתונאים מהמערב, קיימות כתשע או עשר כנופיות זנות רוסיות הפועלות בישראל. הן חילקו ביניהן את השטח והיום יש שביתת נשק בין הכנופיות. .[106] שביתת הנשק מופרת מפעם לפעם על-ידי אלימות ברוטלית. בשנת 1994, בעל מכון העיסוי, יבגני דן, נדקר למוות בתל-אביב. עולה חדש מגרוזיה נאסר בקשר לרצח. .[107] כנראה שדן ניסה לגייס נשים ממכון אחר כדי שיעבדו במכונו שלו, הפרה בוטה של חוקי המאפיה. .[108]

 

המאפיה גילתה שהפעולה בישראל פשוטה יותר עקב הגירתם ההמונית של היהודים ממדינות חבר העמים בשנות השמונים. על פי סרסור אחד שרואיין במוסקבה: "לפני שנתיים עדיין היה קשה לנו, הרוסים, לפעול בישראל, מפני שלא היה לנו מבנה מתאים שם. אולם עתה כבר יש לנו הרבה מאוד עולים יהודים העובדים בעבורנו שם. כיום, כמעט ואין מכון בתל-אביב או ירושלים, בו לא תמצא נערות רוסיות." .[109] למאפיה יש אכן בסיס חזק בישראל. על פי כרמון ממשרד הפנים, הפכה המאפיה הרוסית לפעילה מאוד בשנים האחרונות. כרמון סיפרה למראייניה משדולת הנשים כי "בשנת 1994 קיבלו הרבה מאוד מאפיונרים רוסיים אזרחות ישראל, ובפברואר 1994 אפילו ערכו כנס בהילטון תל-אביב. מישהו שקיבל שוחד בלשכה האזורית של משרד הפנים העניק אזרחות למאפיונרים." .[110]

 

סביב עסקי ההברחה והזנות בישראל, גדל גם עסק של דמי חסות. בחיפה דרשה כנופיית פושעים דמי חסות מבעל מכון. כאשר בעל בית הבושת לא שילם, דרשה הכנופיה שימסור לה את אחת מבנות בית הבושת. שומר של בית הבושת נחטף והוכה קשות בידי ארבעה מחברי הכנופיה; ראש הכנופיה לא שחרר את האישה. המשטרה אסרה שני חשודים אחרי שטמנה להם מלכודת.[111]

 

IV. נושאים משפטיים

 

רקע משפטי

החוק בישראל

הזנות כשלעצמה אינה נחשבת לפשע בארץ. אולם שידול לזנות ועבודה בממכון הן עברות פליליות, כפי שסרסרות או זנות כפויה הן עברות פליליות על פי סעיפים 199 עד 202 של החוק הפלילי תשל"ז. סעיף 207 מחייב כליאה לאלו שיורשעו על פי סעיפים 199-202, ללא כל אפשרות להשעות את גזר הדין.[112] על פי דו"ח CEDAW הישראלי, חובת מאסר בפועל, "היא דבר מאוד יוצא דופן בחוק הפלילי הישראלי".[113] העובדה שעונש זה נמצא בספר החוקים מצביעה על כך שהגוף המחוקק התכוון שפשע זה יילקח ברצינות רבה. אולם בפועל עוקפים באופן שגרתי את חובת המאסר בפועל באמצעות עסקאות טיעון.

 

על אף שהזנות עצמה איננה ומעולם לא הייתה פשע על פי החוק הישראלי, הנשים נעצרות בעוון "פעילויות נלוות כגון שידול אחרים לעסוק במעשים בלתי צנועים במקומות פומביים, עברה הנושאת עמה עונש של שלושה חודשים בכלא" [סעיף 209א]... או בעוון "שוטטות" [סעיף 216 (א) (5)]." [114] על פי הסוציולוגית אסתר עילם שראיינה כמה זונות ישראליות:

 

              "כאשר הזונות נעצרות [בישראל] הן מוחזקות אוטומטית במעצר במשך 48 שעות ולאחר מכן משתחררות בערבות. מאוחר יותר נערך להן משפט: אם לא היו לזונה מעצרים קודמים, קונסים אותה; אם נרשמו לה מעצרים קודמים, דנים אותה למאסר לכמה שבועות או אפילו חודשים." [115]

 

אולם כדי לסגור מכון, חייב קצין המשטרה להיכנס למקום באופן מחתרתי ולהציע כסף תמורת שירותי מין.[116] על פי המשטרה, ניתן לבצע פשיטה רק אם עומדים באחד הקריטריונים של פרקליטות המדינה: 1) מדובר בקטינים; 2) נמצאות במקום נשים או נערות המנוצלות באופן פיזי או חשופות להתעללות; 3) הזנות במוסד היא כפויה; 4) קיימים עסקים בלתי חוקיים אחרים במקום (כגון סחר סמים, למשל); 5) הרעש מפריע לשכנים. [117] אם קיים אחד מקריטריונים אלו, ניתן לסגור את בית הבושת. על פי ארליך, מפקד מחלק המוסר של תל-אביב, 90 אחוזים מהפשיטות המתבצעות מקבלות אישור לביצוע עקב תלונות של שכנים.[118]

 

ארליך מוסיף שהנשים חייבות להעיד לפני שהמשטרה יכולה לעצור את הסרסורים.[119] "ברוב הפעמים מסרבות הנשים לדבר. כאשר הן מדברות, אוסרים את הסרסורים מיד והמשטרה פותחת להם תיק." [120]

 

התקנה היחידה בחוק הפלילי הישראלי המטפלת באופן ספציפי בנושא של הברחות, היא סעיף 202(2), האוסר על שידול נשים לעזוב את ה"ארץ" כדי לעסוק בזנות במדינה אחרת. אך ה-CEDAW הישראלי מציין שחוק זה מתייחס רק לנשים ישראליות היוצאות מישראל ליעד אחר. "אין תקנה מקבילה המתייחסת להבאת נשים ממדינה אחת לישראל לשם מטרה זו." [121] אין בישראל חוק נגד רכישתם ומכירתם של בני אדם.

 

החוק הבינלאומי

ישראל אשררה את CEDAW בשנת 1991 המדינה אף חתמה על אמנת 1949 לדיכוי הסחר בבני אדם והניצול של הזונה ושל אחרים, ועל אמנת 1989 לזכויות הילד. ישראל אף אשררה את האמנה לזכויות אזרחיות ופוליטיות. בין ההתחייבויות הבינלאומיות של ישראל נמצאת דרישת CEDAW ש"גופים מטעם המדינה ינקטו בכל האמצעים הדרושים, כולל חקיקה, כדי לדכא כל צורה של סחר ונשים וניצול זנותן של נשים." [122] ישראל אוכפת כרגע רק את חוקי ההגירה כדי להעניש ולגרש את הנשים, במקום לראותן כקרבנות של צורת עבדות מודרנית.

 

העמדת סרסורים לדין

הסרסורים ברובם הם אזרחים ישראלים. חלקם נולד כאן, בעוד אחרים הם עולים ממדינות חבר העמים. למרות פשיטתם באופן סדיר של כוחות המשטרה על בתי הבושת, רק במקרים קיצוניים ביותר הסרסורים מועמדים לדין. הפשיטות משרתות למעשה מטרה אחרת, כפי שהסביר פרופסור עמיר לחוקרי שדולת הנשים: "הפשיטות הנערכות מפעם לפעם דרושות כדי להראות לקבוצות שהן נמצאות תחת פיקוח."[123] מטרה נוספת של הפשיטות היא לבדוק מסמכים. התוצאה העיקרית של כל פשיטה היא גירושן של נשים צעירות.

 

במרבית המקרים, אפילו לא עוצרים את הסרסורים. על פי מקור מודיעיני משטרתי, "רבים מהסרסורים אינם נעצרים, אלא מוחזקים לחקירה."[124] אולם טיילר ממשטרת חיפה טוען שסרסורים רבים מגיעים לבתי הכלא וכי מספר מעצריהם של מפעילי מכונים  בחיפה גדל לאחרונה. בשנת 1996 נעצרו 13 בעלי מכונים; עד לאוגוסט 1997, כבר הגיע מספר המאסרים ל18-, גידול של 38 אחוזים.[125] לא ברור אם סרסורים אלו גם הועמדו לדין או רק עצרו אותם.

 

באותם המקרים הנדירים בהם מעמידים סרסורים לדין, גזרי הדין הניתנים להם, הנם קלים,  במקרה הטוב. לדבריו של ארליך, ראש מחלק המוסר של תל-אביב: מדיניות בתי המשפט היא לא להכניס את הסרסורים לכלא." [126] בשנת 1994, החלו בתי המשפט להרשות להחרים רכוש וכלי רכב השייכים לסוחרי סמים, אשר על פי הסברה נרכשו ברווחי סחר בסמים. [127] אולם פעולה זו לא נעשתה ביחס לרווחיהם של הסרסורים.

 

אפילו המשטרה מכירה באבסורדיות של השיטה הנוכחית. "לא ניתנת לנשים כל הגנה. זהו אבסורד. הסרסורים יוצאים לחופשי והנשים מושלכות לכלא עד למשפט. הן נמצאות כאן באופן בלתי חוקי ולכן רק ממתינות לגירוש." [128] הסרסורים משתחררים בדרך כלל בערבות והנשים נשארות בכלא.[129] ארליך מציין שהשהות הארוכה בכלא אף היא פוגעת ברצון של הנשים להעיד. "לעתים מביאים אותן לבית המשפט כעדות עוינות מטעם התביעה," הוא אומר. [130]

 

התסכול של המשטרה מוצא הד דומה בתסכול של משרד התובע. על פי יוסי קורצברג, אחד מעורכי הדין העיקריים הממונים על הבאת סרסורים לדין מטעם התובע המחוזי: "הסרסורים אינם נענשים... בתי הדין אינם מבינים מה מתרחש. העונש הוא כלום."[131] קורצברג מציין שאחד הנושאים המשפטיים הבעייתיים ביותר הוא העובדה שאין שום תקנה בחוק הפלילי האוסרת את מכירתם של בני אדם. הוא סיפר למראיינת של שדולת הנשים:

 

                "כשהיה בטיפולי  תיק, חיפשתי בכל החוקים, בחוק הפלילי, בכל האמנות שישראל חתומה עליהן. מכירת נשים נתפסת על ידי בית הדין כשווה לזנות. כאשר הלכתי לבית המשפט ניסיתי להסביר לשופט שהכנסת מעולם לא העלתה על דעתה שיוכל להתנהל כאן סחר כזה בשפחות ולכן לא חוקקו חוק נגד זה. אנו קוראים למקרה כגון זה  "לקונה", -חסר בחוק. איש לא יכול היה לצפות מראש שכך יקרה." [132]

 

במקרה ההברחה בו טיפל, האשים קורצברג את הסרסורים בסרסור, חטיפה, שידול לזנות והחזקת מכון. הוא הסביר ש:

 

"בתיק בו  טיפלתי, כמה מהנשים נאנסו, כמה הוכו והן אולצו לשכב עם לקוחות. הנשים לא יכלו לפנות למשטרה מפני שלא היה ביכולתן להסביר כיצד הגיעו לישראל." [133]

 

ארבע נשים רוסיות העידו במקרה האמור, אם כי עשו כך "בניגוד לרצונן". הסרסורים הגיעו לעסקת טיעון וקיבלו 18 חודשי מאסר. קורצברג טען שמדובר בסיפור הצלחה. "שמונה עשר חודשים הם המקסימום שסרסור כלשהו קיבל מאז שאני כאן. מדובר בתקופה העולה אפילו על זו הנגזרת אחרי משפט מלא, כך שבאופן מסוים התיק שלי נסגר בצורה מוצלחת." [134] במקרה דומה שנידון באותה שנה בפני אותו שופט, סרסורים שהבריחו והתעללו בנשים מהרפובליקה הדומיניקנית, קיבלו פסקי דין של חצי שנה. במקרה זה השעה השופט את גזרי הדין והגברים עשו במקום זאת עבודות שירות.[135]

 

לעתים קרובות ביותר הסרסורים מצליחים להשתחרר באמצעות עסקות טיעון. המקרה של סוסו מיכאלשווילי, עולה מגרוזיה בן 34, הוא מקרה אופייני. לאחר שבאופן מקורי נתבע על שימוש בדרכונים מזויפים כדי לייבא נשים ממדינות חבר העמים, נידון מיכאלשווילי בסופו של דבר לחודשיים עבודות שירות ולקנס של 4,000$ על הרשעה פחותה של "ניסיון לסרסרות וסיוע לזרים להישאר באופן בלתי חוקי בישראל."[136] השופט, חנן אפרתי נזף בתביעה על כי הסכימה לאישומים כה מופחתים.[137]

 

כאשר מענישים את הסרסור, מדובר בדרך כלל בעונש כדי לצאת ידי חובה: "גירוש של הנשים וקנסות קלים בעבור הגברים שהביאו אותן."[138] המשטרה מביעה את תסכולה מהעונשים הפליליים הקלים. כאשר נשאלו אם בית המשפט הטיל עונשים על סרסורים בתל אביב, הצליחו המפקד ארליך ועמיתיו ממחלק המוסר להיזכר במקרה אחד "קשה במיוחד" בו הסרסור קיבל שנתיים וחצי שנות מאסר. במרבית המקרים, אין שולחים את הסרסורים למאסר, אלא רק לעבודות שירות.[139]

 

במקרה של חנוך מזרחי, איש העסקים הישראלי שרכש כביכול אישה ליטאית בעבור 15,000$, דחה השופט את תיק התביעה, באמרו שמדובר ב"מהומה על לא מאומה." [140]

 

במקרה של חטיפתה ומכירתה של האישה בחיפה, העבריינים נשפטו לחמש עד שבע שנות מאסר. חמשת האנשים שהיו מעורבים ברכישת האישה נתבעו אף הם.[141] במקרה מסוים זה, עצר טיילר מטוס שעמד להמריא בנתב"ג כדי לעצור את אחד החשודים.

 

 

עדותן של נשים שהוברחו

בקרב המשטרה, יש נטייה להאשים את הנשים על כך שאינן מעידות ועל מיעוט ההרשעות. לדבריו של ארליך ממחלק המוסר בתל-אביב: "אם הנשים אינן מוכנות להעיד - אין לנו תיק."[142] אחד היעדים של קציני משטרה דוברי רוסית הוא לשכנע את האישה להעיד. "אולם למשטרה כמעט ואין מה להציע לה כדי לשכנעה להעיד."[143] לפעמים הנשים אכן מדברות עם המשטרה, אך הן כל כך מפחדות לאחר מכן, שהן לא מוכנות לחזור על הסיפור. טיילר אומר שהעדות הניתנת בתחנת המשטרה קבילה בבית המשפט, "אך המשטרה חייבת להוכיח שהיא מפחדת. היא יודעת שהכנופיות מחכות לה [כשתגיע הביתה]" [144].

 

כרמון ממשרד הפנים חולקת על עמדת המשטרה שהעדות היחידה היא עדותה של האישה:

 

              "כל הזמן אני מתווכחת עם המשטרה על כך. היו רק כמה פעמים בהם הצליחו תיקים אלו להגיע לבית המשפט. בדרך כלל רק מגרשים את הנשים. העדות חייבת להיעשות בתוך בית המשפט - כמובן. אך אני אומרת למשטרה שהם יכולים לעשות חקירה משלהם. הם יכולים להביא עדויות בעצמם. המשטרה יכולה לתעד את זיוף המסמכים, היא יכולה לצותת לטלפונים שלהם."[145]

 

אך המשטרה טוענת שלמרות העדר העונשים הפליליים, הסרסורים נענשים עקב אבדן "רכושם" - דהיינו הזונות עצמן. "אפילו אם הבנות לא מדברות, לפחות הסרסורים סובלים נזקים כספיים מסוימים. הסרסור שילם  10,000$ לכל אישה. הסרסור רוצה להתאבד - זה אפילו גרוע מהעונש שהיה מקבל בבית המשפט."[146] כאשר מגרשים את הנשים, הסרסור נאלץ למצוא מקור הכנסה אחר, או כך לפחות אומרים.

 

לדברי אחד המבקרים: "... המשטרה משמשת את הסרסורים למטרותיהם שלהם. הסרסורים מטלפנים למשטרה להזמינה לבקר אצלם כאשר הם מסיימים עם הבחורות; הנשים נשלחות חזרה מישראל כפי שהן באו, והסרסורים מרוויחים פעמיים. ראשית, אין הם צריכים לשלם את התשלום האחרון לנשים. שנית, הם משיבים את הנשים לרוסיה על חשבון קופת המדינה. בינתיים, יכול הסרסור לקבל משלוח חדש של בשר טרי."[147]

 

טענה זו אוששה על ידי "גילדה",  עובדת  ישראלית בתעשיית המין: "הנשים הרוסיות מקבלות חוזה עבודה לשנה והן אמורות לקבל 1,000$ לחודש. בחודש האחד עשר, הסרסורים דואגים לכך שתהיה פשיטה על בית הבושת ושולחים את הבחורה הביתה. אך הבחורות נאלצות להחזיק את כספן במקום [בגלל שאינן יכולות לפתוח חשבונות בנק, כמוסבר לעיל]. לאחר שנעצרו אין הן יכולות לקחת את הכסף. הסרסורים פשוט לוקחים חזרה את כל הכסף שהנשים הסתירו."[148]

 

אישור נוסף לעובדה זו ניתן למצוא בדבריה של כרמון ממשרד הפנים:

 

"כמה מהקונסולים אמרו שהמעבידים מעבירים מידע למשטרה מפני שהם רוצים שהנשים תגורשנה. הנשים באות ועובדות וכל כספן נמצא במקום העבודה. בנקודה כלשהי, יתכן שהן רוצות לעבוד פחות, או שהן רוצות לצאת החוצה, הן רוצות ללכת הביתה. המעבידים לא רוצים לשלם להן ולכן הם

מודיעים למשטרה לפשוט על מקום מסוים." [149]

מס הכנסה

פקידי מס ההכנסה בישראל מיישמים עתה מדיניות חדשה של גביית מסים קבועים ממכוני עיסוי. לפני אוגוסט 1995, היו רק ארבעה מקרים של בעלי מכונים שהובאו לדין בגין העלמות מס.[150]  אולם אפרים חרמוני, סגן מפקח מס הכנסה האחראי על חקירות, אמר לעיתונות ביולי 1996 שהם מתכוונים לגבות מס ממוסדות כאלה.[151] הוא עמד בדברו בפשטו על שבעה מכונים ימים ספורים אחר הודעתו.[152]

 

שיתוף פעולה מצד המשטרה

היחסים בין המשטרה לבין הנשים הבאות ממדינות חבר העמים ועובדות בישראל באופן בלתי חוקי, הם יחסים מתוחים, בגלל הרגשת הנשים שהמשטרה אינה יכולה להגן עליהן או להעניש את הסרסורים. המשטרה מסבירה זאת כחלק ממורשת השיטה הרוסית. "ברוסיה קיים חוסר אמון בין הרשויות לבין העם. העם מפחד מהפושעים הרבה יותר מאשר מהמשטרה," אומר יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית של המשטרה בחיפה.[153]

 

שחיתות משטרתית ממלאת אף היא תפקיד ביחסים. לאחרונה חשפו חוקרים את העובדה שאחד מחברי מחלק המוסר התל-אביבי הזהיר באופן סדיר את בעלי בתי הבושת לגבי פשיטות האמורות להתבצע , בתמורה לשוחד ולשירותים מיניים חינם. פעילויות הקצין נמשכו עשרה חודשים בטרם הושעה מהמשטרה.[154]

 

ברור ששוררים יחסים סימביוטיים בין המשטרה לבין הסרסורים. הסרסורים ובעלי בתי הבושת מוכרים היטב למשטרה ולמודיעין הפלילי של המשטרה. ארליך רואה את תפקידו כ"פיקוח", כלומר, הוא מנסה "לפקח ולוודא שאין סרסורים אלימים."[155] לסרסורים עצמם אין כל בעיה לפנות לקבלת סיוע משטרתי. בחיפה, כאשר הוכה שומר ונחטפה אחת מעובדות המין של בית הבושת, שיתף בעל בית הבושת את המשטרה בעניין בכדי לארגן מארב.[156] היחידה המרכזית של המשטרה, תחת פיקודו של טיילר, שרואיין בעבור דו"ח זה, אסרה את החשודים לאחר "קרב אלים עם המשטרה."[157] והמשטרה בחיפה הגישה סיוע כאשר בעל מכון דיווח על חטיפת שתי נשים העובדות במוסדו. הבעלים הציג לשוטרים את דרכוניהן של הנשים.[158]

 

כפי שתואר לעיל, הסרסורים מספקים למודיעין המשטרתי מידע חשוב על פעילות פלילית בישראל. מסיבה זו, הם מהווים מקורות יקרי ערך, והמשטרה משקיעה מאמצים פעילים כדי להפוך אותם למשתפי פעולה. על פי ארליך: "המדיניות בפשיטות על בתי הבושת איננה לאסור את הסרסורים או הבנות, אלא אם הם מפרים את החוק וחורגים מההנחיות שקבע התובע המחוזי. כולם יודעים שהזנות קיימת ותתקיים לעד."[159]

 

כתוצאה מכל זאת, הפשיטות הן למעשה סריקות של שירות ההגירה. המשטרה בודקת את המסמכים ועוצרת רק את הנשים שאין להן תעודות או שתעודותיהן מזויפות. הפשיטות מפנות את בתי הבושת מהעולות הרוסיות ומהעולות משאר מדינות חבר העמים השוהות בארץ באופן בלתי חוקי, אך אין הן מביאות למעצרים של בעלי בתי הבושת או הסרסורים.

 

מעטות מאוד הן הנשים הפונות לסיוע משטרתי. במקרה ייחודי אחד, אישה שהוברחה מאחת המדינות הבלטיות ואולצה לעבוד כזונה הצליחה לברוח מבית הבושת בו עבדה. בכסף שקיבלה מסרסור לקנות כריך, היא שכרה מונית ונסעה לתחנת המשטרה, בידעה שהיא תגורש, היא פשוט רצתה להפסיק את ההתעללות. המשטרה טלפנה למרכז לקורבנות אונס בתל אביב ואחת המתנדבות העניקה לאישה מקלט במשך כמה חודשים, עד שעלה בידה לזהות את הסרסורים ולהעיד נגדם.[160] לאחר מכן העתיקה אישה זו את מגוריה למדינה שלישית - מסיבות ביטחוניות.

 

 

 

מעצר וגירוש

על פי המשטרה בחיפה, כל אישה המגורשת מהארץ עולה לממשלה יותר מ500-$. אם יש לנשים כסף, עליהן לשלם בעבור גירושן שלהן.[161] משרד הפנים משלם בעבור הטיסה הביתה אם אין לאישה כסף. במקרים מספר יכול משרד התעסוקה לכפות על המעביד לשלם בעבור הגירוש. כפי שכרמון אומרת: "בדרך כלל עדיף למעביד לשלם כדי לסלק את הבחורה כדי שלא תפתח את הפה שלה. הכרטיס  עולה רק 500$"[162]

 

תהליך הגירוש עלול לארוך חודשים. על פי ארליך, "אם תופסים את הבחורה עם תעודת זהות מזויפת, אין בעיה להוכיח זאת. אך אם הנשים נשואות או שאלו מסמכי זיהוי, אזי משרד הפנים חייב לבצע חקירה ארוכה."[163] המשטרה מבקרת את תהליך הגירוש הארוך. "אין די אנשים במשרד הפנים. רק שני אנשים מטפלים בעניין זה בכל הארץ ויש המון עבודה."[164] על פי כרמון, משך הזמן שהנשים מבלות בכלא תלוי בכמה גורמים:

 

"לעתים מבלות הנשים חודשים רבים בכלא, כאשר אין הוכחה לזהותן. לעתים השליכו את מסמכיהן. אם אין זהותה ידועה, אי אפשר להכין מסמכים כדי לגרשה. הקונסול חייב לבוא ולשוחח עם האישה. איש אינו רוצה את האישה בארצו אם אין היא באמת אוקראינית או ליטאית."[165]

 

שיתוף פעולה בינלאומי

בדרך כלל הקונסולים מהמדינות השונות המייצאות את הנשים, אכן משתפים פעולה עם הרשויות בישראל. עם זאת, אפילו הדיפלומטים מפחדים מכוחה של המאפיה. על פי כרמון:

 

              "כמה קונסולים משתפים פעולה, אך אפילו הקונסולים מפחדים מהמאפיה. עליהם לחזור למדינותיהם ויש להם משפחות במדינות אלו."[166]

 

פקידים קונסולריים נדרשים לראיין את כל הנשים לפני גירושן כדי לבדוק את תוקף מסמכיהן. במקרים רבים סגן הקונסול הרוסי אף מתקשר לידידיהן ולמשפחתן של הנשים כדי לנסות למצוא מימון עבור נסיעתן הביתה. לעתים קרובות הוא מטלפן לסרסוריהן של הנשים (שאינם מזהים עצמם ככאלה), כדי לבקש כסף בעבור כרטיסי הטיסה חזרה לפדרציה הרוסית. על פי סגן הקונסול: "עדיף לסרסור לשלם בעבור הכרטיס כדי להיפטר מהאישה. אין אישה, אין בעיה."[167]

 

באופן כללי, חשים הפקידים הקונסולריים חסרי אונים בפני הבעיה. כפי שאמר אלקסייב, "המידע על הברחת נשים לכאן אינו מגיע אלינו, אנו מקבלים את הרושם שהמשטרה לא כל כך מתעניינת בבעיה. אין הם טורחים לברר כיצד הגיעו הנשים לכאן - הם רק רוצים לגרש אותן במהירות האפשרית."[168] פקידי שגרירות מודים שאין הם מרוצים מהמצב, "אולם הקונסוליה אינה יכולה לעשות דבר בקשר לכך. אנו פוגשים את הבחורות רק אחרי שנעצרו. החוק הרוסי אינו יכול לטפל באונס ובאלימות המבוצעים בשטח ישראלי."[169]

 

מסקנות

עובדת המין שייסדה את הארגון הבלתי תלוי "אנו שוות" הסבירה בריאיון: "ייתכן שאי אפשר לעצור את הזנות, אך יש להגן על זכויות הנשים. אין אנו מאמינות בסחר עבדים."[170] הפרת זכויות האדם של הנשים המוברחות לישראל אינה נשפטת, נידונה או אפילו מועלית לדיון. את המדיניות הכללית ניתן להגדיר כהזנחה פושעת. ההזנחה מאפשרת לסחר העבדים ולהתעללות להמשיך. עקב כישלונה של ממשלת ישראל לאכוף את חוקיה שלה, ההברחה והסרסרות ממשיכים להיות רווחיים ביותר. כפי שציינה כרמון ממשרד הפנים: "הבעיה המרכזית היא בעיית הכסף. יש כל כך הרבה כסף בעסק הזה שאנשים מאבדים את הראש. המעבידים מעדיפים שהנשים תהינה בלתי חוקיות מפני שאז הם יכולים לשלם להן משכורות הרבה יותר נמוכות. זהו מעגל קסמים ההולך ומחריף."[171] אסתר עילם, סוציולוגית ישראלית,  ואחת ממיסדות האירגון "אנו שוות",  אמרה בריאיון: "למרבה הצער, משטרת ישראל מתעלמת מכך. איש אינו מתעניין בזונות מפני שהרשויות כנראה סבורות שהזונות טובות לחברה בריאה. לא ניתן להעלות על הדעת שעלינו לסבול סחר כזה בבני אדם בחברה מודרנית, דמוקרטית."[172]

 

המלצות

לממשלת ישראל:

   ·   חקיקת חוק חדש המגדיר את הרכישה והמכירה של בני אדם בישראל כפשע;

   ·   חקיקת חוק חדש המגדיל את העונשים המוטלים על סרסרות ועל סחר בנשים;

   ·   חקיקת חוק חדש המאפשר להחרים את נכסיהם של סוחרים וסרסורים;

   ·   אכיפת החוקים הקיימים הקשורים לסרסרות ולהעסקת אדם בזנות בכפייה;

   ·   מעצר הסרסורים והבבאתם לדין;

   ·   שיתוף פעולה עם ממשלת רוסיה כדי לעצור ולהביא לדין סוחרי נשים העובדים בישראל ואת שותפיהם במדינות חבר העמים לשעבר;

   ·   תידרוך שופטים, אנשי משטרה ותובעים בנושא הסחר בנשים ועבודת כפייה;

   ·   מתן האפשרות ועידוד הנשים להגיש תביעות נזיקין אזרחיות נגד סרסורים;

   ·   הבטחת  ביטחונן של הנשים בעת התביעה הפלילית של סרסורים בעוון אלימות והתעללות;

   ·   מימון ארגוני מתנדבים העוסקים בנושא של  הברחת נשים ועידוד שיתוף פעולה בינלאומי בין ארגוני מתנדבים מקומיים.

   ·   מימון ומתן גישה לייצוג משפטי לנשים  שהוברחו לארץ.

   ·   שיתוף פעולה עם ארגוני מתנדבים בשיקומן של נשים שנפלו קרבן להברחת נשים;

   ·   מתן שירותים סוציאליים וסיוע לנשים שהוברחו, על מנת לעודדן להעיד נגד סרסוריהן;

   ·   הפסקת המדיניות הנוכחית של כליאת הנשים משך חודשים עד לגירושן;

   ·   איסוף נתונים על תביעות כנגד סרסורים; מספר הנשים שהוברחו ממדינות ספציפיות בכל שנה, והעונשים שנגזרו על סרסורים;

   ·   מתן אפשרות לנציגי ארגוני מתנדבים לבקר נשים לפני גירושן כדי לדון בתכניות שיקום במדינות האם שלהן.

   ·   מימון מחקרים על הברחת הנשים לישראל

 

 

 

 

 

ראיונות שנערכו:

 

אנשי משטרה

יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית, חיפה.

אפרים ארליך, מפקד מחלק המוסר, תל-אביב.

קצין חקירה, מחלק המודיעין המשטרתי,  ירושלים.

 

אנשי ממשלה:

בתיה כרמון, משרד הפנים, מחלקת הזרים והאשרות, ירושלים.

יוסי קורצברג, משרד התובע הכללי.

 

אנשי רשויות זרות בישראל:

איגור אלקסייב, סגן קונסול, שגרירות הפדרציה הרוסית, תל אביב.

אלכסנדר פוליפוב, פקיד קונסולרי, שגרירות הפדרציה הרוסית, תל אביב.

 

מנהיגי ארגוני מתנדבים:

מייסדת אלמונית של "אנו שוות".

לאה גרונפטר-גולד, מייסדת "שני".

אסתר עילם, אחת ממייסדות "אנו שוות".

פאולינה צלניק, על"ם - עמותה לנוער במצוקה, תל אביב.

ד"ר אינה פאזין, מקלט לנשים מוכות, הרצליה.

רות רזניק, מקלט לנשים מוכות, הרצליה.

רותי רוסינג, מקלט לנשים מוכות, אישה לאישה, ירושלים.

רות וינטר, מרכז לנפגעות אונס ותקיפה מינית, תל-אביב.

עו"ד דפנה הקר, שדולת הנשים בישראל.

טטיאנה בבושקינה-וינטראוב, הפורום הציוני, ירושלים.

אדית שאמי, מרכז סיוע משפטי לנשים מוכות, ירושלים.

סמיה ברני, השגחה על זכויות אדם, פרויקט זכויות הנשים, ניו יורק.

ריגן רלף, השגחה על זכויות אדם, פרויקט זכויות הנשים, וושינגטון.

ג'יליאן קלדוול, Global Survival Network, וושינגטון.

 

אקדמאים:

ד"ר רות הלפרין-קדרי, אוניברסיטת בר-אילן.

ד"ר מנחם עמיר, מחלקת הקרימינולוגיה, אוניברסיטה עברית, ירושלים.

ד"ר מנחם הורוביץ, מחלקת הקרימינולוגיה, אוניברסיטה עברית, ירושלים.

ד"ר דלילה עמיר, תל-אביב, ירושלים.

ד"ר נרספי זילברג, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.

פרופ' גליה גולן, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

אסתר עילם, סוציולוגית.

 

עיתונאים:

ריינה מרקוס, The Jerusalem Post

תודות לעובדות המין שסיפקו את המידע שאפשר כתיבת דו"ח זה.

 

הראיונות הבאים נערכו בכלא נווה תרצה. מכיוון שכניסת המראיינות אושרה רק לאחר סיום כתיבת גוף הדו"ח, הן נכללים בנספח מיוחד זה.

 

נספח 1: ראיון עם בטי להט מפקדת כלא נווה תרצה

 

 

ראיון עם בטי להט, מנהלת כלא נווה תרצה - 13 בנובמבר 1997

 

“ אחדות מבין הנשים נמצאות כאן כבר בפעם השלישית. יש המגיעות לכאן כשהן בהריון. לרבות מהן היסטוריה דומה לזו של הנשים הישראליות הכלואות כאן - סיפור של ניצול מיני במשפחה, וכו'. אחדות הן רק בנות 15 ו- 16 . משך הזמן שהן שוהות כאן תלוי בקונסוליה. זה יכול להיות יום, וזה יכול להיות חודש. אחדות מבין הנשים נשאיות איידס. הן לא אוהבות לדבר - לפעמים הן מסרבות לשוחח עם העיתונות כאשר עיתונאים מגיעים לכאן."

 

"התהליך עם הגעתן הוא , קודם כל ביקור אצל הצוות הרפואי עם בדיקת שתן ובדיקת איידס. במקרה הצורך, נוכל לקבל סיוע פסיכיאטרי עבור אישה. הייתה לנו אפילו אישה אחת שהוכנסה לבית חולים לחולי נפש. הבדיקות הן סודיות ואין אנו מוסרים את התוצאות לקונסוליה. ניתן לקבל כאן הפלה, אם הנשים מבקשות זאת. הן רשאיות גם להשלים את ההריון, אם זהו רצונם - וזה עוד יותר טוב. ההפלות מתבצעות בבית חולים."

 

"נמצאות כאן 55 נשים מברית המועצות לשעבר, המצפות לגירוש.  מאות נשים גורשו במהלך השנה האחרונה. מרביתן בנות עשרים או מבוגרות יותר, אך מגיעות לכאן גם קטינות לפעמים. הקטינות מוחזקות בנפרד מיתר הנשים."

 

"הסרסורים באים לביקור. אחדים מהם הוגנים בעניין הכסף ומחזירים להן את דרכוניהן, את כספן וכרטיסי טיסה . משרד הפנים משלם רק במקרה שאף אחד אחר אינו מוכן לעשות זאת. אם לאישה יש כסף, היא זו שצריכה לשלם עבור הכרטיס. הכנת המסמכים לוקחת הרבה זמן. הגירושים מתואמים עם המשטרה. המשטרה מגיעה לכאן, לוקחת אותן לשדה התעופה ומעלה אותן למטוס."

 

"לנשים כאן יש בדרך כל הרבה ציוד - הסרסורים מביאים להן את חפציהן לאחר שהן נעצרות. אחדות תופסות את חפציהן ולוקחות אותם עימהן כאשר הן נעצרות. גם בית הסוהר מפעיל לחץ כדי שרכושן יוחזר לנשים . הגירוש הוא לכל אורך הדרך הביתה ועד לכפר - לא רק לעיר הגדולה."

 

 

 

נספח 2:

(הערה: כל השמות בנספח זה בדויים).

ראיון עם "גניה", 20 בנובמבר 1997 - כלא נווה תרצה

 

"הבנות עוברות מסרסור אחד לשני. הסרסור הורג לפעמים בחורה אחת לפני האחרות, כדי שהן תפחדנה  לנסות לעזוב אותו."

 

"הבחורות כאן תלויות לגמרי בסרסורים לקניית הכרטיסים. אם הבחורה מקלקלת את יחסיה עם הסרסור, הוא לא יעזור לה לצאת מהכלא. מי רוצה להישאר כאן שישה חודשים?"

 

"מישהו הגיע ודיבר אתי ועם אישה אחרת. אני יודעת עכשיו שזה היה מגייס. אני חושבת ששילמו לו 100 או 200 דולר עבור כל בחורה שגייס."

 

"הגעתי לכאן למקום טוב, אבל לא יכולתי לעבוד - לא עבדתי טוב. פעם אחת הם החליטו למכור אותי לסרסור אחר. הייתי מזועזעת - בכיתי ובכיתי. הלכנו למקום החדש - זה היה כמו מוסך גדול עם מנעולים על הדלתות. הם לקחו אותי לסלון הראשי. היו שם שלוש בנות. הם היו כולם מסטולים על סמים. היה אתם שם גם סרסור שמן או שומר."

 

"הבנות היו צריכות לגור ולעבוד בחדרים הקטנים שם. הסרסורים אמרו לי להסיר את כל הבגדים כדי שיוכלו לבוא ולהסתכל עלי. אחד הסרסורים דיבר רוסית. לא הסרתי את שמלתי - הם הלבישו אותי בשמלה מהודרת כדי שאראה טוב. חשבתי שאוכל לדבר עם הסרסור. הוא אמר לי שאני מוצאת חן בעיניו ושהוא מתכנן לקנות אותי. הוא אמר לי להראות לו את גופי. בסופו של דבר הרמתי את שמלתי ואמרתי לו שלא אוכל לעבוד. שאני לא עובדת טוב. הוא אמר שישלם לי 1500$ לחודש. אמרתי שאני לא אעבוד ושאני יודעת שהוא משקר. הבחורות האחרות במכון הראשון אמרו לי שאקבל מכות אם לא אעבוד. אבל התחננתי לפניו שלא יקנה אותי. בפעם הזו הם לא מכרו אותי."

 

"כשחזרנו למכון, שאלתי אם אוכל לעבוד בתור עוזרת. היתה המון עבודת ניקיון. אבל מישהו הלשין עלי והמשטרה הגיעה ועצרה אותי. הרווחתי 1000$ לחודש במשך שלושת החודשים הראשונים ושלחתי את כל הכסף הביתה. הסרסורים הבטיחו לקנות את הכרטיס שלי. הם הביאו לי כסף עבור הכרטיס ו- 2000$ כדי לקחת אתי הביתה. אני צריכה עכשיו לתת לקונסול את הכסף כדי שיקנה לי את הכרטיס."

 

כאשר עבדנו, ניסו הסרסורים לבודד אותנו. אם היו לנו חברות הסרסורים דאגו שנעבוד במקומות שונים ושלא נוכל להתקשר אחת עם השניה. הם ניסו לקלקל את היחסים שלנו עם החברות שלנו כדי שלא תהיה לנו כל תמיכה.

 

 

 

 

ראיון עם "לידיה", בת 22 - 18 בנובמבר 1997 - כלא נווה תרצה

 

"אני רוצה לדבר על זה שאנחנו לא יכולות להחליף את הדולרים שלנו. הם לא מוכנים לתת לנו שקלים. אין עורך דין שיעשה את זה והקונסול בקושי מגיע לכאן. אסור לנו גם להחליף כסף בינינו - כולנו מילאנו טפסים והם יודעים בדיוק כמה כסף יש לנו. נמצאות כאן  בבית הכלא ,בערך 40 נשים מאוקראינה."

 

"אני נמצאת בישראל שישה חודשים ובבית הסוהר חודש אחד. אני מקיאב. אחת הבחורות לא רצתה לעבוד, ולכן הזמינה את המשטרה. מישהו צריך ללמד אותה לקח. כאשר אגיע הביתה אמצא אותה ואעשה לה משהו שאיש לא יביט עליה שוב. העבודה הייתה מצוינת. ידעתי מה אני עומדת לעשות לפני שעזבתי. היה לי חוזה בעל פה והיחסים בינינו היו הוגנים ופתוחים. סמכתי על האנשים האלה. איש לא הרים אצבע עלי."

 

"כל הבחורות בבית הזונות באו לעבוד בזנות. השעות היו ארוכות ורק שלוש מתוכנו היו עובדות קבועות. כל האחרות רק יללו. זו הפעם השניה שאני נמצאת בישראל והפעם השניה בכלא."

 

"העבודה כאן היתה מצוינת הפעם. נתנו לי בונוסים של 2000$ לחודש עבור עבודה טובה - זה היה כמו מתנה. קיבלתי את הכסף וקניתי אתו דברים. הבונוס הראשון שקיבלתי היה של 1500$ והשני של 2000$. אלה שלא רצו לעבוד נשלחו למקום אחר או ששמרו עליהן. עבדתי 24 שעות ביום. כשלא הייתה עבודה הייתי ישנה במשך חמש שעות בערך. בממוצע היו לי עשרים לקוחות ביום."

 

"בפעם הראשונה הגעתי לישראל באנייה.  היו בחורים שהכינו לי את המסמכים, שלושה בחורים צעירים פגשו אותי באנייה ומכרו אותי לבעל מכון בבאר שבע. המקום הזה היה נורא. על כל צעד רימו את הנשים. הנשים היו חייבות 100,000 שקל לבעל הבית - אנחנו נדרשנו להחזיר לו את הכסף הזה. פירוש הדבר היה שלושה חודשים או יותר של עבודה בחינם. והוא יכול היה לקנוס אותך אם עשית משהו רע או אם לא עבדת מספיק קשה."

 

"היו שני בעלי בית (בבאר-שבע). אחד שיחק את התפקיד של הבחור הטוב  ואמר "כן" כל הזמן. השני היה תמיד חמוץ והיה אומר "קנס של 1000$" על כל עבירה קטנה. אם חזרת באיחור של שתי דקות מלקוח, היה קונס בסכום של 500$. בעל הבית גם הכה אותנו. זה היה מקום נורא."

 

"היו בנות שקיבלו לקוחות מהצד או החביאו כסף. הן נקנסו. יש בחורות הנמצאות כאן שבעה חודשים בכלא , מפני שהסרסורים שלהן לא מוכנים לעזור להן לצאת ."

 

"אחדות מהבנות ידעו מה הן עומדות לעשות. אחרות באו כדי לקטוף מנדרינות."

 

"בפעם הראשונה שבאתי לכאן, עבדתי במשך תשע וחצי חודשים. קיבלתי 150$ כדי לקחת אתי הביתה ואת כרטיס הטיסה. זה היה הכל. לא קיבלתי את המשכורת שלי. חזרתי לישראל רק מפני ששמעתי על סרסור אחד באילת שהיה באמת בחור טוב. שמעתי סיפורים נפלאים מהרבה נשים - לא ייתכן שכולן שיקרו."

 

"אני אתקשר ואקבל את שכרי. אין לי כסף כאן (בכלא). הסרסור שלי היה בבית חולים והוא אמר לי שאין לו חברים בישראל. הוא נפטר ואני רוצה להמתין שאשתו תצא מתקופת האבל לפני שאתקשר. כשהגעתי לבן-גוריון בפעם השניה ,לקחו אותי ישר אליו . הוא הבטיח לי 1000$ לחודש - אבל הרווחתי גם את כל הבונוסים . הוא שילם עבור המזון שלי ועבור הדירה. כשלא רציתי לעבוד - לא היו בעיות. הוא רצה שנהיה בריאות כדי שנוכל לעבוד. הבנות אשמות בעצמן כשהן מקבלות מכות."

 

"הפעם הייתי כאן שבעה חודשים. הסרסורים האחרים מסרבים לקנות את כרטיסי הטיסה שלנו. אני חושבת שזה בגלל המלשינה, אבל היא כבר חזרה הביתה."

 

"כשעבדתי, יכולתי ללכת לחנות, אבל רק עם סרסור. פחדתי שמישהו יגנוב אותי. גם הסרסורים פחדו שמישהו ייקח אותנו. הסרסורים הערבים והגרוזינים גונבים נשים. פחדתי לצאת לבד."

 

 

 

ראיון עם “אלנה”, בת 30 - 18 בנובמבר 1997 - כלא נווה תרצה

 

"אני נמצאת בישראל שנה ובכלא שלושה חודשים. באתי לטיול מסאן פטרסבורג - לא לעבודה. אבל כשהגעתי לים המלח, החלטתי להישאר. פגשתי כמה בחורים שם וביקשתי מהם שיעזרו לי למצוא עבודה. לבחורים האלה היו חברים והם אמרו שיוכלו לעזור לי. אבל הם מכרו אותי. הם לקחו אותי למכון ומכרו אותי לבעל הבית תמורת 6,000$. הם היו ישראלים, אבל עלו מטשקנט."

 

"אחר כך הם אמרו לי שאני צריכה לעבוד במשך שישה חודשים כדי שבעל הבית יוכל לשלם את החוב ואחר כך אוכל לעבוד בשביל עצמי. בששת החודשים הראשונים הם הבטיחו לי 1000$ לחודש. אמרתי שזה בסדר, אבל רציתי ללכת פעמיים בשבוע למכון כושר ולחוף הים, כדי שאראה בריאה. בעל הבית אמר לי לשכוח מכל זה. עלי לעבוד בתורנות מ- 2 אחה"צ עד 2 לפנות בוקר. לא היו לי חופשות, לא סופי שבוע ולא יום חופשי. במשך ארבעה חודשים עבדתי שם בחינם. לא קיבלתי שום כסף. לא הרשו לי לעזוב בשביל שום דבר. לא היה לי חופש."

 

"הרבה בנות שם הוכו. הם לא נתנו לנו הרבה אוכל. הם הכו אותם הרבה. אותי לא הכו מפני שלא פחדתי מהם. אמרתי לבעל הבית שאם יגע בי, אלך למשטרה. היו תמיד שם בין שבע לעשר נשים - כולן דוברות רוסית . בכל יום  היו לי לפחות שמונה לקוחות. היו ימים שהיו לי עשרים. הם שילמו לי ונתתי את הכסף לבעל הבית."

 

"יום אחד נמאס לי מזה, לקחתי את הדברים שלי וברחתי. נסעתי לירושלים ומצאתי מישהו שנתן לי לעבוד עבור עצמי אם אתחלק אתו  חצי חצי ברווחים שלי. לא הלכתי למשטרה כשברחתי מפני שלא היה לי כסף בכלל. פגשתי סרסור ברחוב בירושלים. עבדתי בשבילו והרווחתי 500$ לפחות לחודש. בסך הכל עבדתי בשישה מקומות שונים בירושלים."

 

"הרבה, הרבה לקוחות דתיים באו אלי. היו לי גם הרבה לקוחות אמריקאים. הדתיים הסריחו - הם לא מתרחצים אף פעם. אני חושבת שארבעים אחוז מהלקוחות שלי היו גברים דתיים. הם משלמים טוב ונותנים טיפים ומתנות."

 

"נעצרתי אחרי ששכרתי דירה בירושלים עם תעודת הזהות המזויפת שלי. הם עצרו אותי פעמיים. בפעם הראשונה הם נתנו לי ללכת, אבל לקחו את תעודת הזהות שלי. אחרי זה הם בדקו את התעודות שלי ובאו לעצור אותי שוב.  הביאו אותי למגרש הרוסים.  המשטרה גנבה את כל הדברים שהיו לי. הם גנבו ממני דברים שהיו שווים 600 שקל. כתבתי מכתבים למשטרה וסיפרתי לשלטונות הכלא כאן, אבל אף אחד לא עושה דבר. הם שולחים אותי לעזאזל. אין עוד לפני מי להתלונן - אף אחד לא רוצה להקשיב."

 

"הייתי כאן שלושה שבועות לפני שראיתי בפעם הראשונה את הקונסול. הקונסול הרוסי היה כאן בפעם האחרונה ב- 13 באוקטובר. הטלפון שלו תפוס כל הזמן. אי אפשר לתפוס אותו. אין לי תעודות, בכלל. כאשר ברחתי מבית הזונות הייתי צריכה להשאיר את התעודות שלי שם. בעל הבית עדיין מחזיק בהן. גם אין לי מספיק כסף בשביל הכרטיס הביתה.

 

"אני מחכה לקבל רשות לחזור הביתה. מילאתי שאלון שאמור היה להישלח לקונסול. הקונסול הגיעו בסופו של דבר ואמר שהבקשה נאבדה - שלא ראה מעולם את שמי. מילאתי בקשה נוספת - הוא אמר שזה ייקח לפחות חודש כדי להכין את התעודות. יש בנות שאומרות שאם משלמים כסף זה הולך יותר מהר. אני נמצאת כאן כבר חמישה שבועות. יש כאן עוד חמש בחורות מסאן פטרסבורג."

 

"נמצאות כאן בחורות הממתינות לתעודות שלהן כבר שישה חודשים, ושמונה חודשים. בחורות רבות  כאן מפחדות לחזור הביתה. יש לי שני ילדים שמחכים לי בבית. אף אחד לא יודע שאני בבית הכלא. הם היו דואגים לי."

 

"רוב הסרסורים כאן הם בסדר - לפחות הסרסורים הישראלים הצברים , הם בסדר. הם לא קונים את הנשים שלהם ונותנים לך תנאי עבודה הוגנים. הסרסורים דוברי הרוסית הם איומים. הם מכים אותך ולא נותנים לך דבר. ראיתי במו עיני איך הכה הסרסור הראשון שנמכרתי לו  את אחת הבחורות."

 

"תשעים אחוז מהנשים כאן בכלא הן מאוקראינה. אין עבודה באוקראינה  והכל שם נורא. כל הנשים האוקראיניות מתכוונות להתלונן על אלקסנדר הקונסול, כאשר יחזרו הביתה. הוא אפילו לא מנסה לעזור להן. האוקראינים גם אינם קונים להן כרטיסי טיסה. הנשים נאלצות להמתין עד שהישראלים יקנו להן את הכרטיסים - וזה ייקח יותר מחמישה חודשים."

"שמעתי סיפורים על נשים שנמכרו לערבים. בדרך כלל נשים המגיעות לכאן נמכרות לזנות והן נאלצות לעבוד."

"כאשר עבדתי עבור עצמי, הצלחתי לשלוח כסף הביתה. שלחתי 35,000$ למשפחתי ברוסיה. שלחתי את הכסף דרך ווסטרן יוניון. הוא הגיע. עבדתי במשך שמונה חודשים והיו לי חמישה עשר לקוחות ליום. יש לי 100$, זה לא מספיק כדי לקנות כרטיס הביתה. לכן אני עובדת בבית הכלא. אני מקבלת 75 שקל בחודש."

 

"לא מרשים לבחורות הרוסיות כאן להחליף כסף. אחדות מאתנו ניסו לתת לאישה רוסיה אחרת כסף כדי שיהיה לה מספיק כדי להגיע הביתה ולשלם את דמי הנסיעה ברכבת. היא לא הצליחה להגיע עד הבית. אבל הם לא מרשים לנשים לתת כסף למישהו אחר. הכרטיסים שאנחנו מקבלות הם רק עד לשדה התעופה במדינה. אין כסף עבור המשך הנסיעה עד הבית. האישה הזו לא יכלה לשלם עבור הרכבת. היא שאלה מה עליה לעשות - לעבוד בזנות כדי להרוויח את הכסף  כדי לחזור הבית?"

"לכמה מהנשים הממתינות יש דרכונים והיתר, אבל אין להן כסף. אני מקווה שתוכלי להשפיע על הקונסול. עליו לבקר כאן פעם בשבוע ולא פעמיים בחודש כפי שזה עכשיו."

 

 

 

 

ראיון עם "נטשה" - 13 בנובמבר 1997 - כלא נווה תרצה

 

"אני כאן בישראל בסך הכל שלושה חודשים, מתוכם הייתי בכלא חודשיים. אני לא בטוחה מתי אוכל לעזוב. יש לי דרכון ואת כרטיס הטיסה המקורי בחזרה, אבל אני צריכה להוסיף משהו לכרטיס  מפני שפג תוקפו. עבדתי כאן במכון עיסוי. טסתי מסאן פטרסבורג לתל-אביב. הגעתי כתיירת - היינו שמונה עשרה  בקבוצה שלי. זה היה סיור של שבועיים, אבל החלטתי לא לחזור עם הקבוצה. מצאתי כאן עבודה ונשארתי. לא היה שום סידור לפני שעזבתי את אוקראינה, אבל מישהו כאן הציע לי עבודה. הם באו למלון שלי. גבר רוסי-ישראלי ביקר אותי ואמר לי שיש אפשרות לעבוד, ולקח אותי למכון העיסוי. אני צריכה להאכיל את הבן שלי. אני חייבת לעבוד. הבן שלי הוא בן שמונה והוא חי עם אחי."

 

"שלחתי כסף לבני דרך הדואר. אחרי שלוש שבועות יכולתי לשלוח לו 300$ מהטיפים. מכל הקבוצה שלי שלוש או ארבע נשים נשארו, אבל כולנו הלכנו לעבוד במקומות שונים. אחת מאתנו כבר גורשה. הגבר שבא למלון שלי עשה הסכם עם בעל מכון העיסוי. הגיע גבר ובדק אותנו. הוא הבטיח לנו 1,500$ בחודש ואמר שיהיו לנו בין שישה לעשרה לקוחות ליום. שום דבר לא נעשה בכתב - הכל היה בעל פה. היה עלינו לעבוד רק שישה ימים בשבוע - עבדתי פחות מחודש אחד ולא קיבלתי שום דבר."

 

"כל הלקוחות שלנו היו ישראלים. הם שילמו לי ישירות ושמרתי מעט מהכסף לעצמי ואת כל השאר נתתי לבעל הבית. הלקוחות שילמו 100 שקל ויותר. חמש עשרה דקות עד חצי שעה עלו בין  100 שקל ל- 200 שקל."

 

"נעצרתי כשהיינו כולנו ביחד במכונית בדרך הביתה אחרי העבודה. המשטרה עצרה אותנו ובדקה את התעודות של כולם . הם עצרו אותי ביחד עם בעל הבית, אבל הוא שוחרר ודבר לא קרה לו מפני שהוא ישראלי. וכך נשארתי לבד."

 

"הסרסור הביא לי את הדרכון שלי ועכשיו אני עובדת על זה איך להחליף את הכרטיס שלי. הוא לקח לי את הכרטיס ואת הדרכון בתור עירבון כדי שלא אעזוב את המכון עם סכום כסף. במכון עבדו חוץ ממני שלוש עד ארבע בחורות באותו זמן  - שתיים היו רוסיות ואחת ישראלית. לא היו איומים או אלימות , הסרסור התייחס אלינו די טוב. הוא עזר לי למצוא דירה והוא שילם בהתחלה. כשהרווחתי מעט כסף שילמתי אני."

 

"הקונסול (של אוקראינה) אינו מגיע אף פעם ולא איכפת לו בכלל מאתנו . הוא גם לא עוזר בכלל. בחורה אחת נשארה כאן שבעה חודשים עד שהאימא שלה קנתה לה את הכרטיס. הקונסול אפילו לא הטריח את עצמו להביא את הכרטיס לכלא."

 

"שמעתי על בחורות שנמכרו, אבל לא ראיתי את זה אף פעם. כאשר גייסו אותי בהתחלה, לא רציתי לעבוד. הבחורות האחרות אמרו לי שאפשר להרוויח קצת כסף, לכן נשארתי. בהתחלה לא התכוונתי להישאר כאן כדי לעבוד. אינני יודעת אם הגבר שגייס אותי קיבל כסף מהסרסור. אני יודעת שאילו בחורה  הייתה יכולה לעבוד עבור עצמה היא הייתה מרוויחה פי שלוש יותר כסף... אבל הבחורות יוצרות לעצמן את הבעיות כשהן שותות או לוקחות סמים."

 

"כשנעצרתי בהתחלה והביאו אותי לבית המשפט, הם אמרו לי שאוכל לעזוב תוך שלושה ימים כדי לחזור הביתה. אני נמצאת כאן כבר חודשיים. יש לי כסף, אבל אני לא יכולה לעשות מכאן דבר כדי להאריך את הכרטיס. הקונסול האוקראיני לא שיתף בכלל פעולה - אחרי שישה חודשים בכלא, תקנה לך ממשלת ישראל את הכרטיס."

 

"פעם אחת, הקונסול פשוט סירב להרשות לאחת הבחורות לעזוב. היא הייתה כאן בפעם השלישית והקונסול לא הסכים לשלוח אותה בחזרה לאוקראינה. זה נדיר יותר לגבי בחורות רוסיות או מולדביות לשבת כאן כל כך הרבה זמן."

 

"התנאים בכלא כאן הם בסדר. אבל יש הרבה סכסוכים בין הנשים הישראלית והנשים הרוסיות. היה טוב יותר אילו כל הנשים הרוסיות (FSU) יכלו להיות ביחד. ישראל היא ארץ יפה והייתי רוצה לחזור יום אחד. אני לא בטוחה שזה יקרה אי פעם. אני נמצאת בקשר עם בני."

 

"יום אחד, הקונסול הביא חבר פרלמנט מבית הנבחרים האוקראיני בקיאב. הם נפגשו עם חמש עשרה הנשים האוקראיניות כאן. זה רק מפני שאוקראינה היא מקום כל כך נורא שנשים באות לכאן."

 

ראיון עם "נינה", בת 23 - 18 בנובמבר 1997 - כלא נווה תרצה

 

"אני נמצאת בישראל מ- 11 בנובמבר. אני נמצאת בכלא מ- 15 בנובמבר . באתי עם קבוצת כנסייה. אנשי הדת שארגנו את הנסיעה רצו להביא עולי רגל נוצרים לארץ הקודש. אימא שלי חולה. אחי שילם כדי שאוכל לבוא ולהתפלל עבור אמנו. הגענו לחיפה באנייה "קרינה" - כל האנשים מהאנייה עלו על אוטובוסים של תיירים ויצאו לטיול בישראל. לכולם היו מצלמות - כולנו היינו תיירים. לא מזמן הפלגנו מיוון. ביקרנו במקומות קדושים גם שם."

 

"נסענו באוטובוס למנזר של נזירים. השארתי את הכסף ,את כל הבגדים ואת הדרכון הבינלאומי שלי באנייה. המעיל והמגפיים שלי נמצאים עדיין באנייה. קר באוקראינה ואני רוצה לנסוע הביתה."

 

"היינו בכנסיה - זו הכנסייה שממנה עלה ישו לשמים. אני חושבת שהיינו בירושלים. הלכנו לאיבוד ומישהו עצר לידינו ושאל אותנו ברוסית אם אנחנו צריכות עזרה. היה חושך. אמרנו להם שאנחנו רוצות לנסוע לחיפה כדי לתפוס את האנייה שלנו. שאלנו כמה יעלה לקחת מונית לחיפה. לא היו לנו 150 שקל בשביל מונית כדי להגיע לאנייה. האישה במכונית - היא דיברה אלינו ברוסית - אמרה לנו שכדאי שנלך למשטרה. האמנו להם כי זו היתה אישה - אישה לא תרמה אישה אחרת. הם הציעו לקחת אותנו לתחנת המשטרה."

 

"נכנסנו למכונית כדי לנסוע למשטרה. הם לקחו אותנו לבית. היו שם חנויות בקומת הקרקע. חשבתי שזו תחנת משטרה. אני לא יודעת איך נראית תחנת משטרה בישראל."

 

"הם אמרו לנו שנעבוד כזונות. הם שאלו אותנו אם אנחנו רוצות לחזור אי פעם הביתה. התחלתי לבכות ואמרתי שאני מאוד רוצה לחזור הביתה. הם אמרו שעלינו לעבוד עבורם במשך חודש אחד בחינם. אחר כך הם אמרו שנצטרך לעבודה עוד חודש כדי לשלם עבור כרטיסי הטיסה הביתה לאוקראינה. אין לי כסף. יש לי בן בבית אצל אימא שלי."

 

"האנשים שרימו אותנו היו בעלי המקום - לא היה שם אף אחד אחר חוץ מכמה בחורות ישראליות שעבדו שם. הם אמרו לנו שאנחנו צריכות לעבוד באותו --- מה השם? - מכון, ושנעבוד כזונות. הם נעלו את הדלת ודרשו שאפסיק לבכות."

 

"לא עבדתי ב- 12 בנובמבר. אבל הם הכריחו אותי לעבוד ב- 13 וב- 14. התפללתי לאלוהים שמישהו יבוא וימצא אותנו. ביום הבא הגיעה מכונית והמשטרה פשטה על המקום. אין לי מושג איך הם גילו אותנו, איך הם ניחשו שאנחנו נמצאות שם. הכריחו אותנו לעבוד, אבל רק רצינו לחזור הביתה. הלקוחות היו מגיעים ובוחרים את הבחורות שבהן רצו. הלקוחות, רק הצביעו עליהן. התפללתי והתפללתי שהמשטרה תגיע."

"המשטרה חשבה שאנחנו (היא והחברה שלה) זונות. הם לא הקשיבו לנו בכלל.

 

 

ראיון עם "אלקסנדרה", בת 22 - 18 בנובמבר 1997 - כלא נווה תרצה

 

"הסרסור שעבדתי בשבילו נהרג בתאונת דרכים. אני נמצאת כאן שישה חודשים ובבית הסוהר חודש אחד. זו הפעם השלישית שאני בישראל. אני מדונטסק, אוקראינה. בפעם הראשונה הכינו לי את התעודות באוקראינה ונסעתי דרך מולדובה לתל-אביב. בעל בית הזונות פגש אותי בנמל התעופה בן-גוריון. הפעם עבדתי, קודם אצל בעל בית אחר באילת. התחלתי שם בספטמבר 1997. אחר כך עברתי לבית זונות אחר בפתח תקווה תל-אביב."

 

"באילת היה לי חוזה לשנה עם הסכמה שהכסף ישולם לי בסוף השנה. הכללים היו מאוד מחמירים - בלי סמים ובלי אלכוהול . בהתחלה עבדנו בתורנויות מ- 2 אחה"צ עד 7 בבוקר, אבל אחר כך הסרסור החליט שאנחנו צריכות לעבוד 24 שעות בכל יום. בעל הבית רצה להרוויח יותר כסף. נדרשנו גם לקיים יחסי מין לסביים ולפעמים לענג את אשתו של הלקוח. רובינו לא עשינו את זה אף פעם קודם לכן. בהתחלה היינו עשר בחורות , אחר כך חילק אותנו בעל הבית ופתח שני בתי זונות."

 

"לא הכו ולא אנסו אותנו, אבל בעל הבית שכב עם כל הנשים. כולנו ידענו שעלינו לשכב עם הבוס. האנשים שהביאו אותי לכאן מכרו אותי לבעל הבית הזה. נדמה לי שהוא שילם 10,000$."

 

"יש בתי מלון שם נמכרות הנשים. אותי מכרו יום אחד מהחדר במלון. פעם אחרת נמכרתי לבעל בית אחר - פשוט עברתי ממכונית אחת למכונית שניה."

 

"בפעם הראשונה גויסתי כשעניתי למודעה בטלוויזיה בכבלים, שחיפשה בחורות בגילים בין 18 ל- 35 לעבודה בחו"ל כדוגמניות, מעסות ומלצריות. כאשר נפגשתי אתם, הם אמרו לי שאין יותר מקום בשביל מלצריות ושאני נמוכה מדי כדי להיות דוגמנית. אז, עזבתי את הבית בכל זאת והלכתי לעבוד. האישה במשרד הגיוס אמרה לי שהעיסוי יכול גם לכלול מין. היא גם אמרה לי שאני אשמור לעצמי את כל מה שארוויח. היא ציירה תמונה מאוד יפה."

 

"חלק מאתנו נסע לסוצ'י כדי לחכות לתעודות שלנו. פגשנו שם סוחרים ישראלים-גרוזינים.  כל אחד מהם שרצה אותנו השתמש בנו איך שרק רצה. שני גברים היו מישראל. אחד מהם שמו תמז. כולנו נאלצנו לגור ביחד בדירה בסוצ'י  . אחד מהם הכה אותי ושכב עם כל הנשים."

 

"בסופו של דבר הגיעו התעודות שלנו ועזבנו את סוצ'י. לקחו אותנו לישראל לאיזה מלון ומכרו אותנו לבעלי הבית החדשים שלנו. נעצרתי אחרי שבוע אחד בלבד בישראל. איבדתי את רוב הדברים שהבאתי אתי. הייתי אז בכלא כאן במשך שלושה שבועות. עורך הדין של בעל הבית הגיע עם כרטיסים ונתן לי 100$ לדרך."

 

"טסנו במטוס בואינג גדול לקיאב. אבל כשהגעתי לשם עצרו אותי שומרי הגבול מפני שהיה לי דרכון גרוזיני מזויף. שומרי הגבול אמרו לי שאני צריכה או לחזור לישראל או לחזור לגרוזיה. החזיקו אותנו במשך שבוע במרכז מעצר. מזל שהסרסור נתן לנו 100$ , כי היינו צריכות לשלם עבור כל המזון שלנו בכלא שם. בסופו של דבר הרשו לנו להתקשר אל האמהות שלנו שערבו לנו. מיד כשהגענו הביתה נשלחנו בחזרה לישראל. הפעם עברנו דרך קרקוב שם חיכינו לתעודות שלנו. גורשתי באוגוסט. ב- 3 בספטמבר הייתי בחזרה בישראל."

 

"בפעם השניה עבדתי בבית זונות. לא הרשו לנו לעזוב - לא היה לנו חופש. אבל במובן מסוים זה היה מקום טוב. בעל הבית קנה לנו את כל דברי המכולת ושילם לנו 1000$ לחודש. הוא קנה לנו את הבגדים ושילם עבור הדירה שלנו. הייתי שם חמישה חודשים אתו, ובאמת לא היו לי תלונות בכלל. היו לו קשרים מצוינים עם המשטרה והיו מזהירים אותו לפני פשיטה. תמיד ידענו מתי תהיה פשיטה, ולכן לא נעצרנו. כשהגענו,  הוא אפילו נתן לנו חודש למנוחה וכדי ללמוד קצת עברית לפני שנתחיל לעבוד. לא נדרשנו לעבוד בתקופת המחזור שלנו ואפילו יכולנו להישאר בבית ולנוח כמה ימים אם היינו חולות. הוא סיפק לנו דיאפרגמות."

 

"בסוף, כשנעצרנו, הוא עשה הכל בשבילנו במהירות רבה. הוא שלח לנו עורך דין. הוא נתן לכל אחת מאתנו 500$ לדרך וקנה את כרטיסי הטיסה שלנו. הייתי רק 3.5 שבועות בכלא, אז."

 

"בפעם השלישית שהגעתי לכלא, הקונסול כבר הכיר אותי. הוא זיהה אותי למרות שהיה לי דרכון רוסי. בשתי הפעמים הראשונות נסעתי על דרכון גרוזיני. תעודות מזויפות אינן זולות. זה גם מסוכן להחזיק מספר גדול של דרכונים מזויפים. מי שמבצע את העברת התעודות המזויפות צריך גם לקבל הרבה כסף. הדרכונים מגרוזיה היו אמיתיים - רק בלי תמונות וחתימות. בכולם כבר היו ויזות. לא הייתי צריכה ללכת בכלל לקונסוליה הישראלית. קיבלתי את כל התעודות ישירות מהסוחר."

 

"בפעם השלישית, מכון העיסוי הסופי שבו עבדתי היה בסדר. בסך הכל הרווחתי 5000$. הייתי קודם באילת בפעם השלישית ואחר כך מכרו אותי למקום השני. הסרסור באילת סירב לשלם לי אפילו כשביקשתי את המשכורת שלי ואחרי שעבדתי באמת קשה. עברו שישה חודשים שלמים מבלי שאקבל שכר כלשהו. הסרסור הזה מת עכשיו. שמו היה ראובן. הוא נהרג בתאונת דרכים."

 

"אני מכירה את הבחורה שנהרגה באילת. היא ברחה מהסרסור שלנו עם לקוח. היא הייתה מאוד יפה. אף אחד לא ידע לאן היא הלכה, אבל הוא מצא אותה. מצאו את הגופה שלה בלי ראש ובלי זרועות. שמה היה לילי - היא היתה ממולדובה. אני כמעט בטוחה שזו הייתה היא. היא עבדה בתל-אביב אחרי שברחה מאילת. הוא היה ישראלי מגרוזיה, אבל הוריו חיו באיטליה."

 

"במקום ההוא באילת היו שני שומרים. לסרסור היו קשרים בכל מקום. הוא מכר אותי לסרסור אחר בתל-אביב."

 

 

 

 

 

ראיון עם "ליילה", בת 23 - 13 בנובמבר 1997 - כלא נווה תרצה

 

"אני כאן שלושה חודשים, ובכלא חודש אחד. אני מאוקראינה. עבדתי באילת במשך שבועיים ואז ברחתי מהסרסור. זה היה מאוד מסוכן מפני שהוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה - הוא שיחד את המשטרה והכה את הבחורות ולקח את כל הכסף שלנו. הוא אף פעם לא שילם כסף לנשים. הם מוכרים אותנו . הסרסורים מספרים לנו סיפורים ומבטיחים כסף."

 

"כשבאתי לעבוד חשבתי שאעבוד 8 שעות ביום ואקבל 50 אחוז ממה שאני מרוויחה, כמו בהולנד. עבדתי פעם בהולנד, ושם הרווחתי 1000$ בשבוע. כאן בישראל הבטיחו לי 1000$ בחודש. הכריחו את כולנו לעבוד במשך 24 שעות ביום בלי שינה. בעל הבית היה קונס אותנו או מכה אותנו כשנרדמנו."

 

"היינו צריכות לעבוד גם בתקופת המחזור. זה היה נורא. חלק מהלקוחות כעסו מאוד כשראו את הדם.”

 

"באילת היה כמעט בלתי אפשרי לעזוב. גרנו כולנו בדירה אחת  והמשלח ישב קדימה ושמר על הדלת. המזכירה ישבה גם היא לפני הדלת ורשמה את כל הכתובות שאליהן נשלחנו. שלחו אותנו במונית. שתי דקות אחרי שנהג המונית הודיע בקשר שהוריד אותנו, היינו צריכות להיות עם הלקוח ולטלפן לבית הזונות כדי להודיע להם שהגענו. אם לא היתה מגיעה שיחה מאתנו, היו שולחים  את השומר כדי שיחפש אותנו. היינו צריכות לומר למשלח אם נהיה שם חצי שעה או שעה שלמה. אחרי שהלקוח גמר, היינו מתקשרות למזכירה. היא הייתה אומרת לנהג המונית לאסוף אותנו. בדרך כלל היינו הולכות ישר לכתובת אחרת וללקוח חדש. עבדנו במשך ימים רצופים בלי שינה. כשהיינו גמורות לגמרי, היה בעל הבית נותן לנו שלוש שעות כדי לישון. לא שילמו לנו כלום."

 

"היו שבע בחורות שעבדו בשירות הליווי באילת. ארבע מאתנו  ברחנו ביחד. הסכמנו בינינו שנסתלק. קודם כל התקשרנו לשגרירות האוקראינית ואמרנו להם בדיוק איפה אנחנו נמצאות והתחננו שיעזרו לנו. לא שמענו מהם. פחדנו להתקשר למשטרה כי בעל הבית אמר שיש לו חברים בכוחות המשטרה. זו הסיבה שהתקשרנו לקונסוליה. פחדנו שימכרו אותנו. חיכינו שבוע שלם אבל אף אחד לא בא לעזור."

 

"לכן סיכמנו שנפגש בחצות במקום מסוים - נעזוב את הלקוחות שלנו מוקדם ולא נתקשר לבית הזונות. נפגשנו בשעה 12.10 בלילה והלכנו לתחנת המשטרה. רצינו שהמשטרה תעזור לנו לקחת את כל החפצים שלנו - כי השארנו את הכל בבית הזונות. כשהגענו עם המשטרה לבית הזונות,  הספיקו להחביא את כל הבחורות. אני חושבת שמישהו מהמשטרה התקשר אליהם והזהיר את בעל הבית שאנחנו מגיעים."

 

"השוטרים לקחו אותנו לתחנת אוטובוס. לא היו לנו תעודות , אבל אמרנו לשוטרים שהם חייבים לעזור לנו מפני שכבר התקשרנו לקונסוליה והשגרירות האוקראינית יודעת שאנחנו כאן. בתחנת האוטובוס, ניסה שומר בית הזונות להחזיר אותנו אל בעל הבית, אבל מצאנו קצין משטרה בתחנה וביקשנו ממנו שיישאר אתנו עד שיגיע האוטובוס. נסענו לתל-אביב."

 

"כשהגענו לתל-אביב, חיכו שני גברים לאוטובוס שלנו. אלה היו הגברים שמכרו אותי בהתחלה לאותו סרסור באילת עבור 10,000$. הם אמרו שהם מצטערים ושלא עבדו אף פעם בעבר עם הסרסור הזה. הם טענו שהם לא מכירים את השיטה באילת, והבטיחו למצוא לנו מקום עבודה חדש. פשוט לא הייתה לנו ברירה. הם לקחו אותנו למכון עיסוי בתל-אביב ומכרו אותנו לבעל הבית שם. אחר כן הם שלחו את הכסף בחזרה לבעל הבית באילת. זה היה בסך הכל מכירה מחדש והחזרת הכסף."

 

"הבחורות שכבר עבדו במקום החדש אמרו שאפשר להרוויח קצת כסף. היו לנו בין 12 ל- 16 לקוחות ביום והבטיחו לנו 1000$ בחודש. זה היה פשוט מגוחך. התנאים היו יותר טובים מאשר באילת והם שילמו לנו לפעמים. הם גם נתנו לנו זמן חופשי וחילקו את היום לשתי משמרות. זה לא היה כמו באילת - שם אפילו לא היה לנו זמן לאכול והיינו צריכות להתחנן לפני נהג המונית שיעצור בדרך אל הלקוח הבא כדי שנוכל לחטוף איזה סנדוויץ או משהו."

 

"באילת נהרגה בחורה בת 18. אנחנו חושבות שהסרסור שלנו הרג אותה. היא הייתה ממולדובה והיא עבדה אתנו."

 

ראיון עם "מאשה", בת 19 - 13 בנובמבר 1997 - כלא נווה תרצה

 

"עבדתי כאן כזונה. אין עבודה באוקראינה. עבדתי כאן במשך שלושה חודשים ואני כבר נמצאת חודש בכלא. אני מעיר בגודל בינוני. כשהייתי בת 18 עבדתי בזנות ביוגוסלביה ורקדתי בבר. אחר כך חזרתי הביתה עם קצת כסף. אבל הייתה לי תאונה וכל הכסף הלך על הוצאות רפואיות. הכסף נעלם. שנאתי את החיים באוקראינה. אני אוהבת לחיות בחוץ לארץ."

 

"חבר עזר לי להגיע לכאן. הוא הכין לי את הויזה ושילם עבור הכרטיס שלי. הגעתי כתיירת. הוא לא ביקש ממני כסף - הוא חבר מהעיר שלי. כשהגעתי לכאן לא שילמו לי בכל חודש. היה לנו חוזה בעל פה עם בעל הבית - הוא אמור היה לשלם לנו כשהחוזה שלנו יסתיים אחרי שנה. מותר לבחורות לשלוח כסף הביתה אבל בעל הבית לא רצה לתת לנו את הכסף שהרווחנו. הוא לקח מאתנו את התעודות. עבדנו בבית זונות של נערות ליווי - גברים היו מתקשרים והיינו הולכות למקומות מסוימים כדי לפגוש אותם. כשלא היה מספר טלפון היה שומר מתלווה אלינו. היו לי 10 עד 11 לקוחות ביום. אבל ביום העמוס ביותר שלי היו לי 24 לקוחות. אחדים מהם היו אמריקאים ואחרים היו זרים מארצות אחרות. היו ששלמו עבור שעה. הלקוחות שילמו לי - זה היה מעל ל- 150 שקל ללקוח. הסרסורים הרוויחו הרבה כסף. הם הבטיחו לי 12,000$ אחרי שנה אחת של עבודה. רציתי להיות עיתונאית."

 

"גרתי בדירה ביחד עם הנשים האחרות. אני לא אומרת כמה נשים עובדות שם. זה מסוכן בשבילי לדבר על זה. למה בכלל ,צריך לפרסם את זה?"

 

"העבודה בזנות היא העבודה הקשה ביותר בעולם. אנחנו עושות את זה רק מפני שאין כלום באוקראינה. אני רוצה לעבור למקום אחר ורק לחיות שם. אף פעם לא חשבתי שאני אעבוד כזונה. חשבתי שהעבודה הזו מאוד משפילה. אף אחד אחר באוקראינה  לא יודע שאני עושה את זה, חוץ מהחבר הזה. אני רוצה לקבל את המשכורת שלי ואת העצמאות שלי.  עכשיו אני יודעת את ערך הכסף. אמי לא יכולה לתמוך בי. אין לי מה לקחת אתי הביתה. המשטרה נתנה לי את החפצים שלי , אבל אין לי כסף."

 

"כל אחד ידע שהדירה שבה עבדתי היתה מלאה עם בחורות. בזמן הפשיטה, הייתי במקלחת. אחת הבנות קראה למשטרה והלשינה עלינו. היא רצתה לחזור הביתה ובגלל זה היא הסגירה את כולנו. הם מחזיקים אותה  כאן בנפרד כי אחרת היינו הורגות אותה."

 

"בעל הבית היה בסדר, ואני לא רוצה לפגוע בו. הכל היה טוב בבית הזונות שבו עבדנו - הלכנו לשחות, היו לנו ימים חופשיים. אבל הוא בכל זאת החזיק את כל הכסף שלנו. אף אחת לא קיבלה תשלום במשך שלושת החודשים הראשונים. אני לא בטוחה שאקבל אי פעם את שכרי . והוא עדיין מחזיק בדרכון שלי."

" אנסה לקבל את הכסף בחזרה ממנו. זה הכסף שלי. הרווחתי אותו. אבל מישהו צריך לקנות לי כרטיס חזרה הביתה לאוקראינה. אני אחזור הביתה כשתהיה טיסה. היה טוב יותר אם היה מביא לי את הכסף. הקונסול נתן לי רשות לעזוב."

 

"דברים נוראים קראו למשפחה שלי כי לא היה כסף כדי לשלם עבור הדירה. אני מפחדת לחזור לאוקראינה - כולם רוצים כסף. מדוע אין כסף באוקראינה?"

 

 

ראיון עם "נדיה", בת 20 ו-"ויקה", בת 22 - 13 בנובמבר 1997 - כלא נווה תרצה

 

“הגענו ביחד כתיירות דרך רומניה. אנחנו נמצאות כבר חודש בכלא. נתנו לנו דרכונים רוסיים בטיסה ממולדובה לרומניה. אנחנו לא יודעות מי השיג את המסמכים, אבל אחר כך המשכנו לתל-אביב. שתינו ידענו שנעבוד בזנות. אנחנו כאן שישה חודשים - עבדנו עד שאישה אחת קראה למשטרה והסגירה את כולנו. לא היה לנו בדיוק חוב להחזיר, אבל הבחורות חשבו שנרוויח כסף ונשלם את מחיר הכרטיס."

 

נדיה:

"במולדובה מישהו פגש אותי והסביר לי איך ולאן ללכת. לא דיברנו על כסף. הם היו מארצות שונות. היה לנו שומר. עבדנו קשה ובדרך כלל הכל היה בסדר."

 

"קיבלנו את המשכורות שלנו ולא היו לנו בעיות עם העבודה בכלל. כשבעל הבית יביא לנו את הכרטיסים שלנו אנחנו יודעות שיביא לנו גם את הכסף. החוזים היו לשנה אחת. יכולנו לקבל מקדמות אם היינו צריכות את זה. לא שילמנו דבר עבור הדירה שלנו והסרסור נתן לנו דמי נסיעה כדי להגיע לכל מקום. האדם שקונה לנו את הכרטיסים יביא לנו את הכסף."

 

"ידענו שאם בחורה לא עובדת קשה, היא תמכר לבית זונות אחר. אם זה קורה זה באשמתה. יש בחורות שמגיעות לכאן וחושבות שבאו להולנד או למשהו. מבטיחים להן זהב וכסף."

 

"בחורה אחת הגיעה לכאן כדי לקטוף תפוזים בישראל. בסוף היא הגיעה לבית זונות יחד אתנו. היא התחילה לעשות דברים אסורים כמו לקבל שני לקוחות בבת אחת. אז בטח שימכרו אותה לבית זונות אחר. הבנות גורמות לעצמן את הבעיות. אנחנו לא יודעות מה המחיר של הנשים - זה העסק של הסרסור. אבל ידענו שאם נעשה משהו שלא ייסלח, נמכר גם אנחנו."

 

ויקה:

"נפגשנו עם הקונסול של מולדובה אבל הוא רק משחק אתנו. הוא נתן לי רשות לעזוב בפעם הקודמת, אז מדוע לא הפעם? אם נקבל ממנו רשות היום, נוכל לטוס מחר הביתה. הטיפול בזונות הוא הדבר האחרון שהוא עושה כשאין לו משהו אחר לעשות."

 

"בפעם הראשונה שבאתי ,זה היה ממולדובה עם התעודות הפרטיות שלי. בערב לפני שעזבנו, נתתי להם את הדרכון שלי, וביום הבא הייתה לי ויזה ישראלית."

 

"בית הכלא הוא נורא. לנשים הרוסיות יש כסף בדולרים, אבל שומרי הכלא וכל האחרים מסרבים להחליף אותו לשקלים. הם אומרים ש"זה לא בנק". אני לא יכולה לקנות שום דבר במזנון מפני  שהם לא מוכנים להחליף את הכסף שלי. עורכי הדין מביאים לפעמים לבנות כסף. אני לא אחזור לכאן אף פעם כדי לעבוד. אני שונאת לשבת בבית הכלא כאן."

 

 

ראיון עם "אלינה", 20 בנובמבר 1997 - כלא נווה תרצה

 

"לרוסיות כאן יש יחסים הרבה יותר גרועים עם המשטרה ועם השומרים מאשר לנשים הישראליות. העבירה היחידה שלנו היא עבירה מינהלתית - נשארנו מעבר לתקופת הויזה שלנו. אנחנו נשים רגילות."

 

"אין לנו זכויות חוקיות. בחורה מגיעה לישראל והופכת לעבד. עושים לך כל כך הרבה טריקים. כל כך הרבה בנות רוסיות נרצחו כאן. אני יודעת על ארבעה מקרים. הבנות הולכות לסרסור כדי לבקש את כספן. הן אומרות: "עבדתי, עכשיו תשלם לי". הסרסורים מסרבים. יש כל כך הרבה מקרים כאלה ... עבדתי כאן שנה וחצי ואני חוזרת הביתה בלי כלום."

 

"חלק מהבנות משתגעות לגמרי. עבדתי בתל-אביב בשביל סרסור מטשקנט. עבדתי חודשיים והוא שילם לי בשביל העבודה שלי. אבל הוא אמר לי לא לקחת את הכסף שלי אתי לעבודה - הוא אמר שיכולה לבוא פשיטה והמשטרה עלולה לקחת את הכסף. הוא אמר לי להשאיר את זה בבית. הוא גם איים לקנוס אותי ב- 5,000$ אם אתן למישהו אחר לשמור לי על הכסף."

 

"יום אחד באתי הביתה וגנבו לי 4000$ מהדירה שלי. הייתי צריכה להתחיל את הכל מחדש. הסרסור שלי הודה שהוא גנב את הכסף. הוא ידע שאני רוצה לקחת את הכסף הביתה ולעזוב, בשביל זה הוא גנב את הכסף שלי. אחר כך הוא קנס אותי בגלל שהתלוננתי אצלו. הוא היה קונס אותנו ב- 1000 שקל או ב- 500 שקל על הפרות. אמרתי לו שיש לי ילד שאני צריכה לדאוג לו. הוא אמר שלא איכפת לו בכלל מהילד שלי. איימתי שאברח מהמכון. הוא דרש שאתן לו כסף כדי לשלם את הקנסות . אחרי שהתלוננתי שוב, הוא קנס אותי ב- 150 שקל למילה. התלונה שלי עלתה לי 1500 שקל בקנסות. הוא סירב להחזיר לי כסף. הוא קנס אותי על זה שאמרתי את האמת."

 

"הסרסור שלי ידע שאנחנו כאן כתיירות. הוא ידע שאנחנו נמצאות בארץ זרה ושאין לנו זכויות. כל הבנות נאלצו לשלם קנסות. הוא לא הכה אף אחת לפני, אבל כולנו ידענו שעומדת תביעה פלילית נגדו על תקיפה והכאת אישה וגניבת כספה. הוא יצא לעבודה בזמן החקירה ולפני המשפט. התיק נדחה כל הזמן והוא המשיך לעבוד."

 

"הוא גם היה קונס את הבנות הישראליות - לא רק אותנו. הן היו באות אליו ומתחלקות אתו חצי חצי בכסף שהרוויחו. לפני שעבדתי בשבילו עבדתי בשביל בעל בית אחר."

 

"בעל הבית קנה אותי ואחר כך מכר אותי למישהו אחר בשביל 10,000$. בעל הבית אמר לי שאני צריכה לעבוד עד שאחזיר את 10,000$ שהוא שילם בשבילי. הוא אמר שזה החוב שלי. הוא שילם לי 20 שקל לעיסוי ושמר על כל הכסף שהלקוחות שילמו. היה לי חוב עצום אצלו. הוא סגר את כל הדלתות אחרי."

 

"הם השפילו אותי וגנבו את הכסף שלי."

 

"טסתי לכאן לישראל. בחורה פנתה אלי באוקראינה וסיפרה לי על העבודה כאן. מישהו שהכרתי - מכיר - הכין לי את כל התעודות וקנה לי את כרטיס הטיסה. כשהגעתי הם אספו אותי ולקחו אותי לאיזה מקום. שם הם הראו אותי לסרסור אחד כאילו הייתי שולחן או רהיט. הגבר קנה אותי."

 

"עבדתי במכון עיסוי כשיום אחד נכנסו חמישה גברים עם מסכות ונשק. היו להם אקדחים וכולם דיברו רוסית. הם כיוונו את הנשק אל הקופאי ולקחו את כל הבחורות מהמכון. הם הכניסו אותנו למכונית ולקחו אותנו לבעל בית אחר ולו מכרו אותנו. כל החפצים שלי נשארו במכון העיסוי הראשון. איבדתי הכל."

 

"כולנו בדיוק כמעט גמרנו להחזיר את החוב לסרסור הראשון. אבל עכשיו היה לנו חוב חדש לשלם. היינו צריכות לאכול, לישון ולעשות את הכל במכון העיסוי. אף פעם לא הרשו לנו לצאת החוצה."

 

"כשנעצרתי, המשטרה לא חקרה אותי. הם שאלו אותי אם אני רוצה להגיש תביעה פלילית, אבל אחר כך הם מיד אמרו לי שיותר טוב שלא. הסרסור יקבל את כל ההגנה - הם אמרו לי שהסרסור תמיד מנצח. יש לו את הכסף, יש לו עורך דין ויש לו את כל התעודות. והוא גם אזרח. חוץ מזה, הם אמרו לי שאם אגיש תביעה, אצטרך להישאר בכלא עד סוף הפעולה."

 

"כך יוצא שהסרסור מנצח והבנות סובלות בסוף, מבחינה גופנית ונפשית. אין לנו כסף בשביל עורך דין וחוץ מזה הסרסור מאיים שאם נספר  משהו הם יהרגו את המשפחה שלנו כשנחזור הביתה."

 

"בעל הבית שלי אמר לי שאם אדבר, הוא יודע את מספר הטלפון שלי בבית ושהוא ימצא אותי בבית. הוא אמר שידאג שמשפחתי תסבול."

 

"זו גם טראומה רגשית כל כך גדולה בשבילנו. יש את המאפיה של הסרסורים שמפקחת עלינו ואחר כך אנחנו נמצאות תחת פיקוח מלא של בית הכלא ושל המדינה."

 

"חשבתי להגיש תביעה. אבל הסרסור שלי אמר לי שיש לו את הכסף בשביל תביעה משפטית. הוא אמר ששם הצידה 20,000$ בשביל ההגנה שלו. הוא גם הבטיח לי שיוציא כל סכום כסף שיידרש כדי לעשות בעיות בשבילי ובשביל המשפחה שלי. הוא אמר שאפילו לשלם 5000$ זה לא יותר מדי  כדי לפגוע בי."

 

"יש לי ילד בן שמונה. רציתי להרוויח כסף כדי לשלם את כל ההוצאות של הילד שלי. עכשיו באוקראינה צריך לשלם בשביל בית הספר, צריך לשלם בשביל ארוחת הצוהריים שלהם בבית הספר, צריך לשלם בשביל הכל."

 

"הסרסור השלישי שלי לקח את כל הכסף שלי ואפילו לווה ממני כסף. אמרתי לו שאני רוצה לעזוב. הוא אמר שאני מעליבה אותו ובגלל זה ישמור את כל הכסף שלי אצלו- אפילו את הכסף שהלוויתי לו."

 

"היו לי בין 15 ו- 20 לקוחות כל יום. הרווחתי כסף טוב אבל הסרסור גנב את הכל, על ידי קנסות, איומים וטריקים. יום אחד כשהוא כעס עלי ,הוא איים לזרוק אותי בלי כלום לרחוב. פעם אחרת הוא איים על משפחתי ואמר שהוא מסוגל להשתמש בכל הקשרים שלו באוקראינה כדי לפגוע בה."

 

"הסרסורים האלה הם כל כך צמאי בצע - הם ימכרו את הנשמה שלהם בשביל שום דבר."

 

"עברתי גיהינום במדינה הזו. זה לא יהיה כל כך נורא אילו יכולתי לפחות לקחת משהו הביתה. החלק הקשה ביותר הוא שאני עוזבת בלי כלום. זה היה גיהינום. זה היה גיהינום נפשי וגופני. ואף אחד לא ישלם על זה - אף אחד אינו אחראי. מייצאים אותנו מאוקראינה כי אנחנו המוצר הזול ביותר. אנחנו סחורה לייצוא."

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לקראת תענית אסתר, ה'תשנ"ח                                                             לאה שקדיאל

 

תרגמתי לעברית את ההצעה של בונה הברמן מירושלים  (כרגע בשבתון בהרוארד)  להקדיש את תענית אסתר לחשבון נפש אודות אחד הפשעים החמורים ביותר המתבצעים ברחבי העולם וגם בישראל - סחר עבדים.

 

*

 

בתורה כתוב, "גונב איש ומכרו - מות יומת". מה נורא הוא הפער בין  תפיסה חד-משמעית זו של התורה לבין המציאות איתה אנו מתקשים להתמודד!

האו"ם מעריך כי כ- 4 מיליון בני אדם, רובם נשים ונערות מגיל 8 ואילך, נמכרים לעבדות ברחבי העולם מדי שנה. ההכנסה השנתית לסינדיקאטים של פשע מסחר בבני אדם מוערכת בשבעה מיליארד דולר.

לצערנו, יהודים היו מעורבים ב"עיסוק" זה לפחות מאז גלי ההגירה ההמונית ממזרח אירופה במאה ה- 19, כחוטפי נשים ומוכרי הנשים לזנות, כסרסורים, כיצאניות.

הלוחמת היהודיה המפורסמת ביותר נגד התופעה היתה ברתה פפנהיים (1859-1936), מייסדת ארגון הנשים היהודיות בגרמניה. היא בילתה שנים רבות במסעות לצורך איסוף מידע שיטתי, בהרצאות ובפרסומים שונים, ובארגון מאבק יהודי ובין-לאומי. בין היתר הוקיעה פפנהיים את קשר השתיקה של המימסד היהודי (כולל בתי כנסת ורבנים), אשר העדיף "להלבין" את כספי הסוחרים בזנות באמצעות תרומות למוסדות יהודיים, ולאפשר להם לבסס מעמד מכובד בקהילות.

הארגון הבינלאומי החשוב ביותר הנאבק בנושא הוא Global Survival Network. בין היתר נשלחו "מרגלים" לתיעוד המסחר בעבדים בעזרת מצלמה נסתרת.

בארץ נעשה המחקר המקיף ביותר ע"י שדולת הנשים בישראל, בקיץ האחרון - ניתן לקבל את הדו"ח בפניה לטל. 02-6718885.

במסגרת הסחר הגלובלי בעבדים, מוברחות לישראל מדי שנה למעלה מאלף נשים, רובן בערך בנות 20, בעיקר מרוסיה, אוקראינה והארצות הבלטיות.  רק מיעוטן נתפסות ומגורשות חזרה. הן עונות על מודעות בעיתונים המבטיחות להן עבודה כמלצריות, כרקדניות, וכו'. מיד בהגיען לישראל נלקחים מהן הדרכונים, כך שהן נותרות במצב של תלות מוחלטת ב"מעסיקים" שלהן, ללא ידיעת השפה העברית. הן הופכות לרכוש הסרסורים המכריחים אותן לעבוד בזנות, ואף מוכרים אותן מבית בושת אחד למשנהו לפי ההיצע והביקוש. אלה שמגלות התנגדות, נאנסות, מסוממות, מוכות, מעונות, עד שהן מתחילות לשתף פעולה. מבודדים אותן ושמים אותן תחת פיקוח צמוד. מאיימים גם על בני המשפחה בחו"ל שיפגעו בהם אם הן תשתפנה פעולה עם המשטרה או עם בתי המשפט כאן.

כל אישה בישראל נקנית במחיר 10,000 - 20,000 דולר, ומכניסה לסרסור שלה בין 50,000 ל- 100,000 דולר בשנה. המחזור השנתי של  מאפיית הזנות בישראל הוא בערך 450 מיליון דולר.

מומחים כגון פרופ' אמיר מהמחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית טוענים כי המשטרה בישראל מאפשרת לסרסורים לפעול בחופשיות תמורת מידע על פשעים אחרים שנחשבים "חמורים יותר" (!).

 

 

למה תענית אסתר?

במגילת אסתר אנו קוראים תחילה על הדיקטטורה השרירותית באימפריה הפרסית: כל הנשים משועבדות לבעליהן, ושתי נענשת על סירובה להיות מוצגת כאובייקט מיני בתחרות יופי, והמלך מחזיק הרמון בו הוא מכנס את הבתולות מכל רחבי הממלכה לסיפוק יצריו. מיד מתברר כי הקרבן הנורא ביותר של הדיקטטורה הזאת הוא העם היהודי. הדבר המופלא הוא כי דווקא אישה אמיצה, אסתר היא הדסה, הלכודה בשבי החוקים השרירותיים של ממלכת הרשע, מצליחה להציל את עמה בתחבולותיה.

 כאשר אנו מציינים את הנס שעשה לנו הקב"ה, מ"הסתר פנים" לישועה גלויה, בבחינת "ונהפוך הוא", הבה נזכור כי גם אנו חיים ברווחה, בעוד מזימות נוראות נרקמות ומתבצעות מאחורי גבנו, כאילו ללא ידיעתנו. "לך כנוס את כל היהודים... וצומו עלי...." ביקשה אסתר: אף אנו מתבקשים להתכנס, לצום כדי להזדהות, להכין את נפשנו ואת מחשבותינו לקראת הדרך הנכונה להיאבק ברֶשַע ולחולל היפוך מגמה טוטאלי.

 

המשימות שלפנינו:

* לחשוף את הזוועה, להפסיק את ההכחשה, להפיץ את המידע.

הנה אתרים באינטרנט בהם ניתן לקבל מידע נוסף:

www.globalsurvival.net

www.uri.edu/artsci/wms/hughes/catw

* לעזור לקרבנות. להבטיח את שלומן בעת שננקטים צעדים נגד נוגשיהן.

שדולת הנשים בישראל וארגון "רבנים למען זכויות האדם" ארגנו הוסטלים בתל אביב לנשים צעירות שהסרסורים שלהן נתפסו.

* לאכוף חוקים קיימים. האגודה לזכויות האזרח פנתה לבג"ץ בעניין זה.

* לפעול להכשרה מתאימה של שופטים, שוטרים, עורכי דין.

* לפעול למען חקיקה מפורשת בישראל נגד הסחר בבני אדם (לא ייאמן כי יסופר, אין חוק כזה) ונגד זנות בכפייה.

* לפעול להחמרת העונשים הקבועים בחוק לסרסורים, כולל הפקעת רכוש ונכסים כספיים.

* לתרום לארגוני מתנדבים הפעילים במאבק בנושא, כגון שדולת הנשים בישראל והאגודה לזכויות האזרח. ניתן להתנות את התרומה לארגון בהקצאתה לטיפול בנושא זה בלבד.

 

 

*

 

“....לא תעמוד על דם רעך, אני ה'....

הוכח תוכיח את רעך ולא תישא עליו חטא..."

(ויקרא י"ט/ ט”ז-י"ז)

 

 

 

יהדות, ואלימות נגד נשים ביבליוגרפיה

הכינה: לאה שקדיאל

 

אלאור, תמר (1998), "כמו רצח על כבוד המשפחה", מימד, יולי-אוגוסט. פרק מתוך בפסח הבא - נשים ואוריינות בציונות הדתית, הוצאת עם עובד.

רצח על כבוד המשפחה כמטפורה המסבירה את יחסה המסובך של החברה הישראלית לרצח רבין.

 

ברנדס, יוכי (1999), "הקרבת נשים בחברת רשע", בתוך: רותי רביצקי (עורכת), קוראות מבראשית - נשים ישראליות כותבות על נשות ספר בראשית, ידיעות אחרונות / ספרי חמד.

על בנות לוט, ופילגש בגבעה. הטענה המרכזית: דווקא חברות מלוכדות, הומוגניות, נוטות לשנאת זרים, להקרבת נשים, לטוטליטריות, ולאלימות מזוויעה. עורך הסיפור על פילגש בגבעה רומז באמצעות הפסוק החותם ("בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה") דווקא לכיוון ההפוך - הפיצול השבטי הוא מקור הרע, והפיתרון הוא מלך חזק! משתמע אולי מן הניתוח של ברנדס כי המלך צריך להנהיג באמצעות מודל פדרטיבי-פלורליסטי, לא הרמוניסטי-מאחד.

 

בשן, אליעזר (תשנ"ד), "יחסם של חכמים לאלימות הבעל כלפי אשתו", גיליון (ביטאון נאמני תורה ועבודה), ניסן.

 

גרוסמן, אברהם (תש"ן), "יחסם של חכמי ישראל בימי הביניים אל הכאת נשים (מאות 8-13)”, דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהדות, חטיבה ב', כרך א'.

גרוסמן, אברהם (תשנ"ה), "אלימות כלפי נשים בחברה היהודית הים-תיכונית בימי הביניים", בתוך: יעל עצמון (עורכת), אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות, מרכז שז"ר לתולדות ישראל.

 

ר' יהודה הלוי, "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך".

השיר כולל מדרש מהפכני על האחיות אהלה ואהליבה, המתוארות ביחזקאל כ"ג (וכן פרקים ט"ז וכ') כזונות שמביאות על עצמן בצדק עונשים אלימים מצד הקב"ה. אצל ריה"ל, במסגרת הקינה על החורבן והכמיהה לנחמה ולגאולה, מופיעות האחיות כייצוגים חיוביים של כנסת ישראל הסובלת בגלות. בדומה לכך גם בקינה לתשעה באב (מחבר לא ידוע) "שומרון קול חתן מצאני עווני".

פיוטים אלה ממשיכים את המסורת הדרשנית המתהפכת אודות ייצוגים נשיים של ישראל, מן הזונה העומדת להיענש (ישעיה פרק א') דרך האישה הנאמנה בכל הנסיבות (ירמיה ב'), העקרה הנפקדת (ישעיה ס'), בתולת בת ציון הנידה (איכה), ועד לדימויי האישה המוכה והעגונה במדרש איכה רבה. חומרים אלה מתפרשים באופנים שונים במחקרים בני זמננו (חזן-רוקם, Graetz, Blumenthal).

 

הייזלטון, לסלי (1978), צלע אדם - האשה בחברה הישראלית (במקור: Israeli Women - The Reality and the Myth), הוצאת עידנים, בייחוד פרק 4, "ציונות וגבריות".

הספר הראשון שקיעקע את המיתוסים אודות שוויון האשה בציונות ובישראל, וחשף את הזיהוי של הציונות עם כיבוש האדמה ככיבוש מיני של אשה. מכאן קצרה הדרך לראיית האשה כאובייקט מיני בלבד המחליף צורה לפי הפנטסיות המשתנות של הגבר הציוני, כולל פנטסיות אודות יחסים אלימים. דוגמאות נוספות לכך: ארי אלון (1990), עלמא די, שדמות. דוד ביאלה (1992/1994), ארוס והיהודים, הוצאת עם עובד, ביחוד פרק 8, "הציונות כמהפכה אירוטית".

 

וולף, מיכל (1998), "אילוף הסוררת", מימד 11, פברואר-מרץ.

סקירה קצרה של הפסיקה בנושא הכאת נשים, מציעה טיפולוגיה: פוסקים המתירים הכאה למטרות חינוכיות שונות, לעומת פוסקים האוסרים לחלוטין. בגיליונות 12,13 של מימד תגובות על המאמר.

וולף, מיכל (1999), "הפעלת כוח מצד בעל כלפי אשתו: בחינת יסודות בדיני עונשין כאמות מידה במשפט העברי בתקופת הראשונים", בתוך: נחם אילן (עורך), עין טובה, דו-שיח ופולמוס בתרבות ישראל, ספר יובל למלאת עי"ן שנים לטובה אילן, הוצאת הקיבוץ המאוחד ונאמני תורה ועבודה.

 

מרכז הסיוע לנשים דתיות - 02-555-744/5 - להשאיר הודעה, להבהיר אם זה דחוף.

קו חירום טלפוני, וגם מקלט לנשים מוכות. מסייעות לנשים מכל הארץ.

 

סבירסקי, ברברה (1981), "הכאת נשים בישראל", מחברות למחקר ולביקורת 7. פורסם שוב תחת הכותרת "שליטה ואלימות: הכאת נשים בישראל" (1993), בתוך: אורי רם (עורך), החברה הישראלית - היבטים ביקורתיים, הוצאת ברירות.

ניתוח שיטתי של ההסברים השונים המוצעים לתופעה, במטרה להפריכם אחד לאחד, ולהישאר עם הניתוח הפמיניסטי כהסבר יחידי אפשרי. לדעתי, מתוך החומר שהתפרסם בישראל בנושא, זהו הניתוח המעמיק ביותר. וכן מאמר שלה באנגלית:

Swirski, Barbara (1991), “Jews Don’t Batter Their Wives: Another Myth Bites the Dust”, in: Calling the Equality Bluff, ed. Swirski and Safer. Pergamon Press.

 

פרישטיק, מרדכי (1989), "כפיית גט בהלכה היהודית ואלימות פסיכולוגית של בעלים כלפי נשותיהם כעילה לכפיית גט", במשפחה 29, מאי.

פרישטיק, מרדכי (1990), "אלימות כלפי נשים ביהדות", חברה ורווחה י"א/ 1, אוקטובר.

כתבי עת אלה פרסמו את המאמרים ללא הערות השוליים, כך שההפנייה למקורות הנדונים לקויה.

 

רזניק, רות (1999), המקלט שהיה לבית. הוצאת עם עובד.

על ילד המתגורר במקלט לנשים מוכות.

 

Adelman, Howard (1993), “Wifebeating Among Early Modern Italian Jews, 1400-1700.” in: Proceedings of the Eleventh World Congress of Jewish Studies, Division B, Vol. 1.

Adelman, Howard (1995), “Servants and Sexuality: Seduction, Surrogacy, and Rape: Some Observations concerning Class, Gender and Race in Early Modern Italian Jewish Families”, in: Rudavsky, Tamar M. (ed.), Gender and Judaism - The Transformation of Tradition, New York University Press.

אדלמן עלה בינתיים ארצה (ומשתמש כאן בשמו העברי צבי), אך הפער המושגי בינו, כהסטוריון יהודי-אמריקאי פמיניסטי, לבין השיח באקדמיה הישראלית, מתברר מתוך ההשוואה למאמר דומה אך שונה של חוקר אחר, שעלה ארצה מארה"ב שנים קודם לכן:

אלימלך הורוביץ (תשנ"ח), "בין אדונים למשרתות בחברה היהודית האירופית בין ימי הביניים לראשית העת החדשה", בתוך: ישראל ברטל וישעיהו גפני (עורכים), ארוס אירוסין ואיסורים - מיניות ומשפחה בהיסטוריה, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

הורוביץ, ועורכי הספר ככלל, אינם עוסקים בביקורת יחסי הכוח האלימים בפטריארכיה ככלי ניתוח הסטוריים מרכזיים. זוהי הסטוריה חברתית פיקנטית ואף מציצנית, ותו לא.

 

Benjamin, Sophia (1992), “God and Abuse: A Survivor’s Story”, in: Umansky Ellen M. and Ashton Dianne (eds.), Four Centuries of Jewish Women’s Spirituality, Beacon Press.

בנוסף לעדות אישית מצמררת, גם טענה פמיניסטית רדיקלית כי הבעיה היא עצם ההיררכיה בין קודש לחול, אותה יש לבטל במסגרת ביקורת הסדר החברתי הפטריארכלי.

 

Biale, Rachel (1984), Women and Jewish Law - The Essential Texts, Their History, and Their Relevance for Today, Schocken Books, ch.10 - “Rape”.

בנוסף, הנושא "נשים מוכות" נדון במסגרת הפרק על גירושין, עמ' 93-96. החוקרת היא ישראלית יורדת, ילידת כפר רופין.

 

Blumenthal, David R. (1993), Facing the Abusive God: A Theology of Protest. Westminster/John Knox.

Blumenthal, David R. (1993), “Who is Battering Whom?” Conservative Judaism 45/3, Spring.

גישה שונה מזו של Graetz (להלן): טוען כי יש לקרוא את המקורות כביקורת חתרנית נגד אלימות, ולא כאישור לאלימות. גישה דומה מציגה גלית חזן-רוקם (תשנ"ה) בניתוח דימויים אלימים אצל חז"ל - "הקול קול אחותי: דמויות נשים וסמלים נשיים במדרש איכה רבה", בתוך: יעל עצמון (עורכת) (תשנ"ה), אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

 

Bowker, Lee H. (1982), “Battered Women and the Clergy”. Journal of Pastoral Care 36/4, December.

החוק בארה"ב מחייב כהני-דת לפקוח עיניים, להעביר מידע לרשויות המטפלות, להגיש סיוע. פירוט - אצל Dorff (להלן), הערות 90-91.

 

Brown, Laura S. (1997), “The Private Practice of Subversion: Psychology as Tikkun Olam”, American Psychologist, April.

בין היתר, פרשנות יהודית לפעילות למען נפגעי/ות התעללות מינית.

 

Brownmiller, Susan (1975), Against Our Will: Men, Women and Rape, Bantam.

הספר הפמיניסטי הראשון שהציע ניתוח שיטתי של אונס כתופעה תרבותית, כולל קריאה ביקורתית של המקרא. הטענה היתה כי הגברים האונסים הם מיעוט אבל הם עושים זאת בשם כל הגברים בעולם, בגיבוי מלא של הדפוסים הפטריארכליים בחברה. אונס הוא פעולת "טרור" קלאסית, כלומר פגיעה נקודתית שנועדה לא רק לפגוע בקרבן הספציפי, אלא להטיל אימה על כל הנשים באשר הן, ולהבטיח את המשך קיומן כאוכלוסיה מדוכאת. יצא לאור בעברית בהוצאת המין השני, ב- 1980, בשם בניגוד לרצוננו - גברים, נשים ואונס, אך קשה להשיג מהדורה זו.

 

Burstyn, Gail (n.d.), Healing Our Bodies, Healing Our Souls. Unpublished ritual, Reconstructionist Rabbinical College, Philadelphia. Quoted in Spitzer (below), pp. 77-81.

 

Dorff, Rabbi Elliot N. (1995), Family Violence - Teshuva, Committee on Jewish Law and Standards, The Rabbinical Assembly.

ועד ההלכה של התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב, וכן ועד ההלכה של כנסת ישראל - התנועה המסורתית בארץ, מפרסמים תשובות הלכתיות בסוגיות אקטואליות בעלות אופי ציבורי ולא פרטי. ז'אנר זה דומה יותר לפסקי דין של בית המשפט העליון מאשר לספרות השו"תים המסורתית, הן מבחינת ההיקף והשיטתיות של הדיון, והן מבחינת הסגנון הדקלרטיבי.

כולל פרק בשם The Role of Rabbis and Educators in Preventing Abuse and in Repairing Its Consequences.

 

Ellwood, Gracia Fay (1988). Batter My Heart. Pendle Hill Pamphlets.

אוסף קטעים מתוך התנ"ך והברית החדשה בנושא אלימות נגד נשים.

 

Featherman, Joan M. (1993), “Jews and Sexual Child Abuse”, in: Lisa Aronson Fontes (ed.), Sexual Abuse in Nine North American Cultures - Treatment and Prevention, Sage Publications.

התעללות בילדים נקשרת תכופות להתעללות בנשים.

 

Graetz, Naomi (1998), Silence is Deadly: Judaism Confronts Wifebeating. Jason Aronson.

קושרת בין המציאות החברתית - חוסר נחישות בפעולות לביעור הנגע - לבין "אלימות מטפורית" של אלהים והנביאים, בספרי הנבואה ובמדרשי חז"ל. עלתה לפני שנים מארה"ב, חינוך אורתודוקסי-מודרני, היום קונסרבטיבית, תושבת עומר.

 

Gordon, Pamela and Washington, Harold C. (1995), “Rape as a Military Metaphor in the Hebrew Bible”, in: Athalya Brenner (ed.), A Feminist Companion to the Latter Prophets, Sheffield Academic Press.

 

Hauptman, Judith (1998), Rereading the Rabbis, A Woman’s Voice, ch. 4 - “Rape and Seduction”. WestviewPress.

גרסה מתונה ואף אפולוגטית של חוקרת תלמוד קונסרבטיבית פמיניסטית.

 

Horsburgh, Beverly (1995), “Lifting the Veil of Secrecy: Domestic Violence in the Jewish Community”, Harvard Women’s Law Journal, vol. 18.

 

“Religious Education and Child Abuse”, a special issue of Religious Education, Fall 1994.

 

Russ, Ian, Weber, Sally, and Ledley, Ellen (1994) (eds.), Shalom Bayit: A Jewish Response to Child Abuse and Domestic Violence, the edition for the Orthodox community. University of Judaism and the Jewish Family Service of Los Angeles.

המושג המסורתי "שלום בית" נתפס בניתוח הפמיניסטי כמבטא את כפיית הסדר הגברי-פטריארכלי על האשה באמצעות בתי הדין הרבניים, והנורמות התרבותיות המקובלות. כאן הוא משמש כאמצעי טקטי - דיון בנושא בחברה האורתודוקסית ייתכן רק במסגרת חיזוק ערכי המשפחה.

 

Scarf, Mimi (1983), “Marriages Made in Heaven? Battered Jewish Wives”, in: Susannah Heschel (ed.), On Being a Jewish Feminist, Schocken.

סקארף יסדה והפעילה קו חירום לנשים יהודיות מוכות בלוס אנג'לס. מהראשונות ששברו את קשר השתיקה וההכחשה בקהילה היהודית ("אצלנו זה לא קורה", "אצל הדתיים אין דברים כאלה"). בהמשך פרסמה ספר:

Scarf, Mimi (1988), Battered Jewish Wives: Case Studies in the Response to Rage. Edwin Mellen Press.

 

Setel, T. Drora (1985), “Prophets and Pornography: Female Sexual Imagery in Hosea”, in: Letty M. Russsell (ed.), Feminist Interpretations of the Bible, The Westminster Press.

ניתוח של הנבואות בעזרת תיאוריות פמיניסטיות על פורנוגרפיה כצורה של אלימות נגד נשים.

 

Spitzer, Rabbi Julie Ringold (1985/1991, revised edition), When Love is Not Enough: Spousal Abuse in Rabbinic and Contemporary Judaism, The Women of Reform Judaism - National Federation of Temple Sisterhoods, New York.

גרסה קצרצרה עובדה עבור קבוצות נשים בקהילות יהודיות, כולל הצעה לתוכנית פעולה מקומית:

Spitzer, Rabbi Julie Ringold (1997), “A Mezuzah Does Not Ward Off Domestic Violence”, in: Diament, Carol (ed.), Jewish Women Living the Challenge, Hadassah.

 

Tessier, L.J.”Tess” (1992), “Women Sexually Abused as Children: The Spiritual Consequences”,  Second Opinion 17/3, January.

 

Thistlewaite, Susan Brooks (1985), “Every Two Minutes - Battered Women and Feminist Interpretation”, in: Letty M. Russsell (ed.), Feminist Interpretations of the Bible, The Westminster Press. Reprinted in: Judith Plaskow and Carol Christ (1989) (eds.), Weaving the Visions: New Patterns in Feminist Spirituality. HarperSanFrancisco.

ניתוח המשלב "תיאולוגיית שחרור" נוצרית (Liberation Theology) ופמיניזם רדיקלי. ציטוט מהפתיחה: "אם אנסים הם קומנדו פלוגות ההלם של הפטריארכיה, מכי-הנשים הם חיל הכיבוש של הפטריארכיה".

 

Trible, Phyllis (1984), Texts of Terror: Literary Feminist Readings of Biblical Narratives. Fortress Press.

טריבל נחשבת לפמיניסטית אפולוגטית. בפירושיה למקרא היא קוראת ל"דה-פטריאכליזציה" שלו, במגמה לפייס בינו לבין הפמיניזם. ביקורת על גישתה - אילנה פרדס (1996), הבריאה לפי חווה - גישה ספרותית פמיניסטית למקרא (השם המקורי: Countertraditions in the Bible: A Feminist Approach), הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 10, 22-25.

 

Twersky, Avraham. Shame Borne in Silence.

 

 

 

 

 

24.7.98

 

תקציר הפרוייקט האישי

כתבה: לאה שקדיאל - עמיתה בבית הספר למנהיגות חינוכית תשנ"ה - תשנ"ו

 

הנושא: פדגוגיה פמיניסטית: ניתוח המצב בישראל והצעת חלופות למדיניות

בהנחיית:  ד"ר תמר רפופורט, האוניברסיטה העברית, ירושלים

 

תפקידו של החינוך, לפי השקפתי, הוא לשחרר את האדם מן הכוחות המשעבדים הרבים שפועלים הן על היחיד/ה והן על החברה: סוציאליזציה לא מבוקרת לתוך דפוסים קיימים, הסללה חברתית המצמצמת את הבחירה החופשית, כוח ההרגל והשחיקה, הלחץ לקונפורמיות, דיכוי הפעולה והמחשבה עקב השתלטות של אופנות, כניעה להגמוניה של הקבוצות השולטות במדינה, בחברה, בכלכלה, ועוד ועוד.

הקידמה בפני עצמה אינה משחררת: היא עלולה להחליף שיעבוד חירות הרוח באמצעות עט ונייר בשיעבוד באמצעות האינטרנט, לא יותר. עלינו ללוות את השינויים המתרחשים בפרקטיקה שיטתית של ביקורת, של יצירה מודעת, של השתתפות פעילה בפרשנות נכסי התרבות.

 

בפרוייקט האישי שלי בחרתי להתמקד בהיבט אחד של החינוך כפרקטיקה משחררת, ההיבט הפמיניסטי, ולכן ניסיתי לקשור בין הפדגוגיה הפמיניסטית שפיתחתי לבין תהליכי שינוי בחינוך בישראל בכלל. גישת מחקר פעולה (action research) נראתה לי המתאימה ביותר: דרכי התערבות שונות בחינוך, מותאמות להקשרים הספציפיים של מערכות שונות, אידיאולוגיות שונות של המחנכים בשטח, סגנונות עבודה שונים. חקר ההקשרים השונים מתבצע, על פי גישה זו, תוך כדי ההתערבות לצורך שינוי, ומשמש כהערכה מעצבת, תהליך משוב מתמשך המלווה את העשייה. על פי גישה זו, החוקרים והמורים שותפים שווי-ערך ומעמד, גם במחקר וגם בעשייה החינוכית.

 

נקודת המוצא של הפדגוגיה הפמיניסטית היא - התמקדות בשינויים בחינוך המתחייבים מתוך הכללת הנשים (כתלמידות, כמורות, כמנהלות, כאימהות, כחוקרות, כקובעות מדיניות) במערכת החינוך ובתהליך החינוכי. השינויים הללו בולטים יותר בהשפעתם על חינוך הבנות, אולם הם משפיעים על כלל המערכת, כלומר גם על חינוך הבנים, אם כי לא תמיד באותו אופן כמו על חינוך הבנות. הפדגוגיה הפמיניסטית עוסקת איפוא בשינוי כולל, הן בתחום הערכי, הן בתחום הארגוני, והן בתחום התכנים, ואיננה עוסקת בנשים בלבד.

 

מבחינת השלכותיהן על החינוך, מתחלקות התיאוריות הפמיניסטיות לשתי קבוצות עיקריות: אלה המדגישות את החתירה לשוויון או לשוויון הזדמנויות בין המינים בחינוך (פמיניזם ליברלי ופמיניזם סוציאליסטי), לעומת אלה המדגישות את החתירה להגדרה מחדש של הידע הנוצר ונלמד בתהליך החינוך ובמערכת החינוך (פמיניזם רדיקלי ופמיניזם רב-תרבותי או פוסט-סטרוקטורלי).

תיעוד העשייה בארץ עד כה בתחום הכנסת פדגוגיה פמיניסטית לחינוך מעלה כי כמעט הכל היה בתחום החתירה לשוויון או לשוויון הזדמנויות בין המינים. הפדגוגיה הפמיניסטית הרדיקלית או הרב-תרבותית מצאה את ביטוייה באקדמיה, אך כמעט ולא נקשרה למערכת החינוך הבית-ספרי, כפי שכבר נעשה למשל בארה"ב.

 

יתר על כן: ניתוח ראשוני של הקונטקסט הישראלי מראה, כי למרות האוריינטציה המוצהרת בפי סוכני שינוי רבים אודות "היחיד במרכז" ("הילד במרכז", "הלומד האוטונומי", "דמות הבוגר", וכו' - הכל אגב בלשון זכר, כמובן), חלקים נרחבים במערכת החינוך (מורים, קובעי מדיניות, הורים, תלמידים) פועלים מתוך אוריינטציה אחרת לגמרי - הקולקטיב עדיין במרכז (המשפחה, הקהילה, היישוב, הקבוצה הדתית או העדתית, הלאום) והתקדמות היחיד היא חלק ממנו.

 

מכאן נובעות מספר מסקנות:

 

1) החלופה הראשונה - פדגוגיה פמיניסטית החותרת לשוויון או לשוויון הזדמנויות בין המינים - מתאימה לאוריינטציה של היחיד במרכז, ויכולה להיות אפקטיבית רק במידה מוגבלת בישראל. "חלון ההזדמנויות" לכניסתה של פדגוגיה כזאת הוא העיסוק בחינוך לדמוקרטיה, והיבטים אחרים של זכויות אדם ואזרח, כבוד וחירויות.

 

2) פיתוח החלופה השניה - פדגוגיה פמיניסטית רדיקלית - זו החותרת להגדרה מחדש של הידע הנלמד במערכת החינוך - יענה על צרכים הנובעים משינוי תפישה בעולם בכלל אודות הידע, מקורותיו, ותיפקודו, אולם לא יענה על הצרכים של חלקים גדולים בחברה הישראלית; שכן הפמיניזם הרדיקלי, בדומה לפמיניזם הליברלי או הסוציאליסטי, מתמקד גם הוא ביחיד. בכל זאת, יש כאן "ריכוך" של התפישה המודרנית אודות הגבולות הברורים של היחיד (שעבר תהליכי הפרדה ואינדיבידואציה), שכן המושג המרכזי הוא “self in relation”. "חלון ההזדמנויות" המתאים להכנסת פדגוגיה מסוג זה הוא - הבחינה מחדש של הדיסציפלינות לאור התפיסה הרב-תחומית, השינוי בהגדרת יחסי מורה-תלמידים מיחסי העברת ידע ליחסי הנחייה בתהליך חקר ובהבניית ידע חדש, והמעבר מהוראה פרונטלית או יחידנית לדגש על ייצור ידע קבוצתי במשותף.

 

3) בצד שנֵי הכיוונים הללו, יש לפתח אם כן כיוון שלישי של פדגוגיה פמיניסטית ישראלית - כיוון הרואה בחיוב את המשך האוריינטציות הקולקטיביסטיות הקיימות, יחד עם המשך המגמה של  שינוי הקולקטיב כתוצאה מהשתתפות גוברת והולכת של נשים בכל המישורים. כיוון זה יכול לשאוב מתוך תיאוריות של פמיניזם רב-תרבותי או פמיניזם אתני, אודות תהליכי העצמה של נשים בקהילות העסוקות בו-זמנית בתהליכי העצמה קהילתית (אפרו-פמיניזם, פמיניזם היספני, וכו'). כיוון שלישי זה מתאים ביותר למערכת החינוך הדתי, אך כאמור לא רק שם: "חלון ההזדמנויות" המתאים לכניסת פדגוגיה פמיניסטית מסוג זה הוא - הדגש על בתי ספר קהילתיים או ייחודיים, על זרמים עצמאיים ועל פיתוח "אני מאמין בית ספרי". מבין התיאוריות העוסקות בהכנסת שינוי לחינוך, מתאימות כאן התיאוריות העוסקות בשינויים אינקרימנטליים (לעומת רפורמות המשנות את הסדירויות של המערכת כולה).

 

המודל המוצע כאן מתנגד להפרדה מלאכותית בין חינוך פמיניסטי לבין סוגיות קרדינליות אחרות בהן עוסקת מערכת החינוך. הפרדה כזו מכשילה את הנושא מלכתחילה. הפמיניזם הוא אחד הזרמים הפילוסופיים, הפוליטיים, והמתודולוגיים החשובים במאה העשרים, ובתור שכזה השפעתו מצטרפת באופן אורגני לשינויים האחרים בתפיסת החינוך בעולם הדמוקרטי-ההומניסטי.

 

את המודל המוצע פיתחתי בפורום לפדגוגיה פמיניסטית, שהקים פרופ' דוד גורדון, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך בתשנ"ו, יחד עם שדולת הנשים בישראל, ואני מודה למשתתפות בפורום זה על תשומותיהן. 

 

 

 

 

 

19.10.98

לאה שקדיאל טל/פקס 07-6580387

טבלה זו הוכנה עבור צוות מחנכות ויועצת בבי"ס תיכון ממלכתי. הצוות רוצה לעסוק באופן שיטתי בנושא גיל ההתבגרות. המטרה כאן להציג את הפוטנציאל של עבודה חינוכית בתחום זה, יחד עם מפה מקבילה של מודעות למיגדר בחינוך. חשוב להראות כי העיסוק במיגדר אינו "סטייה" מסדר היום החינוכי של בתי ספר, כי אם להפך - זוהי הזדמנות לפתח חשיבה שיטתית יותר בתחום בו רבה המבוכה ומורגש הצורך "לעשות יותר".

יישומים בנושא זהות מינית

מרכיבים בגיבוש זהות, בהם יכול ביה"ס לסייע

מודעות לכל ההיבטים של הזהות המינית שלי:

אני רוצָה חבר... אני מקנא בבנים פופולריים... הפחדנות שלי קשורה למה שאני חושב על עצמי בתור בן... למי אני נמשך/ת מבחינה מינית...

מודעות לכל ההיבטים של העצמי:

כשרונות, כישורים, נטיות, אהבות ושנאות, חולשות, השפעת המשפחה והחברה, חלומות...

התעלמות מערכת החינוך מזהות מינית, כאילו הכל מכוון לכולם/ן. הכל מנוסח בלשון זכר.

בנות לומדות כי כדי להצליח בחיים כ"אדם" סתם הן צריכות להפריד את החתירה להצלחה מהצרכים שלהן כבנות, בעוד שבנים לומדים כי כדי להצליח בחיים עליהם לרתום את הצרכים שלהם כבנים לחתירה להצלחה.

בנות ובנים לומדים כי הערך של בת כאשה נקבע לפי הבן אליו היא קשורה, בלי קשר לערך שלה כ"אדם" סתם, וכי הערך של בן כגבר נקבע לפי היכולת שלו לבלוט, לחדור, לכבוש, להפעיל כוח, להיות חזק.

מודעות למשמעויות שונות שהחברה נותנת להיבטים שונים של הזהות שלי.

מודעות לערכים שונים בחברה.

פטריארכליות - מבנה היררכי של הכוח בחברה, כאשר בראש הפירמידה עומד גבר.

גבר זה שולט על נשים, וגם על גברים אחרים. לדוגמה: האב כראש המשפחה או השבט, מלך, מנהל, דימוי של אלהים כמלך או כאב.

אַנְדְרוֹצֶנְטְרִיוּת - מבנה היררכי של תכני התרבות, כך שהתכנים החשובים הם אלה שנוצרו ע"י גברים (למשל, בהסטוריה לומדים על מלחמות, בספרות -לומדים על יצירות שכתבו גברים),

בעוד הנשים נרתמות לפיתוח תכנים אלה,

או יוצרות במקביל תכנים תרבותיים אחרים הנחשבים לשוליים.

מודעות לכוחות הפועלים בחברה בניווט ההיבטים השונים של זהויות.

כוחות אלה משפיעים גם עלי.

פיתוח איש ואשה אוטונומיים:

היבטי אוטונומיה משותפים לשני המינים,

והיבטים ייחודיים לכל מין.

אחריות, דיאלוג, שיתוף, כבוד הדדי.

חירות אישית: גבר אינו "בעל" של אשה,

היא אינה "שייכת" לו, לא בגוף ולא בנשמה

ולא ברכוש, בשום מערכת יחסים.

די לאלימות!

חיים ללא מתעללים - וללא קרבנות.

בחירה אישית בערכים - הכוונה עצמית -

הכרעה לגבי משמעויות שונות

להיבטי זהות אישית.

הכרעות לגבי מערכות יחסים.

 

 

מה שאני אומר/ת ועושה כבן/בת משפיע

גם על אחרים/ות, יוצר דימויים ונורמות.

 

שילוב מודעות לזהות המינית שלי

ושל אחרים/ות בכל התפקידים שלי.

 

הכרת ארגוני נשים, מקלטים לנשים מוכות ולילדיהן, מרכזי סיוע לנפגעי/ות אונס.

הכרת מפלגות וחברי/ות כנסת בכל הנוגע לעמדתם/ן ולפעילותם/ן בנושאים כמו:

 שוויון המינים ובעלי הנטיות המיניות לפני החוק, שוויון הזדמנויות בעבודה, שוויון בחלוקת משאבים, המחלוקת אודות הצורך במדיניות העדפה מתקנת לנשים, קידום רווחתן של נשים ואימהות,

מניעת אלימות כלפי נשים, וכו'.

השתתפות ביצירת המשמעויות החברתיות,

בפרשנות של היבטי זהות שונים:

מה שאני אומר/ת ועושה משפיע גם על הכלל,

בזוגיות, במשפחה, בעבודה, בצבא, ברחוב, בפוליטיקה.

אזרחות פעילה: הדרכה בתנועת נוער, חונכות, פעילות בביה"ס ובשכונה, תפקידים במשפחה, התנדבות ומחוייבות אישית.

הכרת ארגוני מתנדבים.

מימוש חופש הביטוי וההתארגנות.

הכנה לקראת מימוש זכות הבחירה בגיל 18: הכרת מצעים של מפלגות, הכרת פעילות של חברי/ות כנסת, פעילות של רשויות שלטון נוספות כגון עיריות, בתי משפט, וכו'.

 

 

 

ערבות, מעורבות, שוויון בין המינים: בירור ערכי

לקראת הנושא המרכז של משרד החינוך, תשס"א

כתבו: לאה שקדיאל וד"ר ניצה שוובסקי, מדריכות לשוויון בין המינים

פברואר 2000

 

מבחינה חינוכית, הצורך לעבור מהעיסוק בעקרונות חברתיים כוללניים ליישום חי של העקרונות בחיי יחידים וקהילות, מחייב

זהירות רבה: בירור חוזר של המושגים העיקריים בכל שלב יישומי, כדי להבטיח שמירה על הכיוון הרצוי תוך כדי התרגום

לפעולות קונקרטיות.

 

בשלב ראשון אנו מציעות לברר את הקשרים הפנימיים העקרוניים בין החלק הראשון של הנושא ערבות ומעורבות לבין החלק

השני כל ילדה שווה, כל ילד שווה. המדובר במושגים המשלימים זה את זה.

 

1) ערבות: אחריות אכפתיות.

עפ"י מילון אבן שושן: "ערב הוא מי שמקבל על עצמו לשלם חוב של מישהו אם הלה לא יפרעהו למועד, או מי שמקבל על עצמו

אחריות לדבר מה. 'כל ישראל ערבין זה לזה' מימרה בשבח האחדות והאחריות ההדדית."

בעבודה קבוצתית, למשל, חברי הקבוצה ערבים אלה להצלחת אלה. הערכה משותפת לכל חברי הקבוצה, מדרבנת אותם לתרום ולהיתרם

ביחד. כחלק מהערבות יש להתייחס ל"אחריותיות" ׂ(ACCOUNTABILITY). מידת האחריותיות תלויה בפיתוח אסטרטגיות פנימיות

שיאפשר דיווח של תהליכי בקרה. באחריותיות הכוונה לאחריות להסבר ומתן תשובה באשר לכל פעילות שבה אנו לוקחים חלק, מתוך

הכרה כי אנו פועלים כפרטים בתוך הקשר חברתי.

 

2) מעורבות: במושג "מעורבות" הכוונה להשתתפות. שתי פנים לעניין זה: ברמת הפרט - אפשר להתייחס למעורבות נפשית, רגשית,

והתנהגותית בתהליך הלימודי ובכל תכנית או פעילות בית ספרית כיתתית או חינוכית. כאן אנו עוסקים במודעות ובהפנמה. יחד עם

זאת, ברמת הכלל, המדובר בתפיסה סינרגטית: ככל ששותפים רבים יותר יהיו מעורבים בתהליך הלמידה, ובתהליך קבלת ההחלטות,

כן תתעצם העבודה המשותפת והשגת היעדים.

 

"ערבות", אם כן יותר מאשר "מעורבות" פירושה: הנכונות לקשור את חיי בחיי הזולת, על בסיס ההבנה כי אין היחידים יכולים לממש

את הטוב והראוי בחייהם שלהם ללא קשרים אלה. תובנה זו לגבי התלות ההדדית בין בני אדם ובין קהילות מחייבת היערכות מחדש של

 התפיסה המודרנית אודות חירות ואוטונומיה: במקום מגמה חד כיוונית של "התבגרות" כתהליך התרחקות של היחיד מן המחנק של הוריו

ומחנכיו לעבר "מימוש עצמי" אינדיבידואליסטי במקום זאת יש לראות את ההתפתחות הראויה כדיאלקטיקה בין מגמה צנטריפוגלית

(התנועה מן המרכז והחוצה, ההיפרדות ליחידות אוטונומיות), לבין מגמה מאזנת, צנטריפטלית (תנועה מן ההיקף אל המרכז). הנושא

המרכז המוצע הוא הכרזה על נקיטת עמדה ערכית זו, עמדה מורכבת ורווייה מתחים פנימיים. עמדה ערכית זו עומדת בבסיס החברה

הדמוקרטית לה אנו מחוייבים במדינת ישראל בפתח האלף, והיא העמדה האמורה להיתרגם לניסוחי-משנה בכל אחת מן הקהילות

והתרבויות השונות במדינה (יהודית וערבית, דתית וחילונית).

 

כל תוכנית אשר תוצע על ידי בתי הספר במסגרת הנושא המרכז תיבָּחן לאור הפוטנציאל המשוער שלה לקדם את התמודדות היחידים

והקבוצות עם האיזון בין שתי המגמות הללו: באיזו מידה מאפשרת התוכנית המוצעת מימוש של חירות ואוטונומיה ליחיד ולקבוצות,

תוך שמירה על אינטראקציות הדדיות, על מעורבות הדדית, על סיוע הדדי, על למידה הדדית, על הבנת הגורל המשותף, בין יחידים

שונים זה מזה וקהילות שונות זו מזו?

 

לדוגמה: פרוייקטים ותוכניות לימודים, שבמרכזם התנדבות או עזרה לזולת, יאובחנו, לאור זאת, כבעלי מגמה קולקטיביסטית מובהקת,

ויקבלו הדרכה איך להוסיף להם את המגמה המאזנת, האינדיבידואליסטית איך לטפח במסגרתם את מרחב החירות, הן של התלמידים

המתנדבים והן של האוכלוסיות הנעזרות על ידם. ולהפך: פרוייקטים ותוכניות לימודים שבמרכזם מימוש החירות, יאובחנו כבעלי מגמה

אינדיבידואליסטית מובהקת, ויקבלו הדרכה איך להוסיף להם את המגמה המאזנת, את הזיקה החברתית, את האחריות לזולת, את

ההקרבה האישית והויתור הקהילתי לטובת הקבוצות האחרות.

 

 

3) כל ילדה שווה, כל ילד שווה: כאן משתמעים שני ערכים משלימים:

שווי: שווים של כל ילד וילדה כנכס אנושי, עפ"י מה שהם יכולים להביא איתם, הם אבן פינה בכל תיאוריה של ניהול איכות. יש להשקיע

בשוויון הזדמנויות  של כל ילד וילדה מפני שהם נכס המדינה: המשאב הנחוץ ביותר. כיצד נשקיע בנכס זה? לכיוון יצירה וחשיבה

ביקורתית, ולכיוון פתרון בעיות.

 

שוויון בין המינים: "שוויון" אין פירושו היפרדות של החברה לאוסף של יחידים זהים זה לזה במאפייניהם, בחירותם, בכוחם, ולכן גם

בלתי תלויים זה בזה, הולכים ומתרחקים זה מזה. הבנה מסולפת זו של מושג ה"שוויון" עלולה לתמוך בחיזוק הבדידות והניכור, האדישות

 והאלימות, הסבל וחוסר האונים, אותן רעות חולות המלוות לעיתים קרובות מדי את תהליך המודרניזציה המואצת. "שוויון" פירושו,

קודם כל, שוויון ערך של כל היחידות והיחידים בחברה, לא "חרף ההבדלים ביניהם", כי אם בזכות ההבדלים ביניהם דווקא. ההבדלים

הללו אינם רק הבדלים "טבעיים ומולדים", כי אם גם הבדלים הנובעים מן הזיקות הקהילתיות, התרבותיות וההיסטוריות של היחידות

והיחידים אלה אל אלה, במעגלי זהות קבוצתית רבים ומשתנים. "כל ילדה שווה, כל ילד שווה", כלומר שווי ערך, בחברה בה מתחרות זו

בזו משמעויות שונות למאפיינים שונים של זהותם האישית והקבוצתית: פירושים שונים למיגדר, לגיל, לכישורים, לנטיות אישיות,

לאמונות, לזיקה הקבוצתית.

הכוונה, אם כן, לא לטשטוש הזהות הייחודית כי אם לשוויון הזדמנויות. כאשר אישה עושה אותה עבודה כגבר, יש לתגמלה עפ"י

עבודתה וכישוריה, ולא עפ"י מינה. ובבית הספר, יש לספק אותם אתגרים ומשימות לבנים ולבנות, יש להתייחס אליהם ולדבר אליהם

באותו אופן ולהימנע מחיזוק התנהגויות סטריאוטיפיות. השווי יבוא לידי ביטוי בהתנהגויות בבית הספר, ביחסים שבין בנים לבנות,

או בין מורים/מורות ותלמידים. כל מורה י/תהיה מודע/ת יותר לחיזוקים ולתפקידים שהוא או היא נותנים לבנים ולבנות.

 

גם כאן מתברר כי מימוש השוויון כערך תלוי באיזון - בין המגמה לביצור חירותם של היחידות והיחידים, לבין הצורך לחנך לריסון

האגוצנטריות הרווחת. יחידות ויחידים אמורים להכיר כי זהותם האישית אינה מתפתחת על אי בודד או בחלל הריק, כי אם בתוך

מערכת של יחסי גומלין מורכבים עם הזולת, במעגלים חברתיים-פרשניים שונים המשפחה, הקהילה, התרבות, הלאום, המיגדר.

מימוש השוויון שלי (בת או בן), תלוי אם כן בפיתוח היכולת שלי לראות את הזולת בנות ובנים כמרכיב בלתי נפרד בי, וממילא

גם את עצמי (שוב, בת או בן), כמרכיב בלתי נפרד במימוש השוויון של הזולת, בנות ובנים.

דווקא תיאוריות זהות פמיניסטיות מציעות כאן את התיקון הדרוש לתיאוריות הזהות הגבריות-אקסקלוסיביות: לא עוד דגש על

אוטונומיה איגואיסטית ומופשטת, כי אם אוטונומיה המבוססת על הכוח לגלות איכפתיות ודאגה לזולת, לשלב "מוסר של זכויות

וצדק" עם "מוסר של חסד" (ethic of care), את "מידת הדין" עם "מידת הרחמים".

 

גם מזווית זו ניתן לנסח כללים לבחינת ההצעות לתוכניות לימודים ולפרוייקטים שיוגשו על ידי בתי הספר השונים במסגרת הנושא

המרכז. בתי ספר אשר ידגישו יתר על המידה את מימוש החירות הנפרדת של יחידות ויחידים, יקבלו הדרכה איך לשלב מרכיבים של

עבודה שיתופית, למידה הדדית, ואחריות של כל מין למימוש תחושת הערך העצמי של המין האחר כתנאי לשוויון. לעומתם, בתי ספר

אשר ידגישו דווקא את החינוך הדפוסי לבנות ולבנים יקבלו הדרכה איך לשלב בהצעותיהם טיפוח השוויון של כל ילדה וכל ילד כיחידות

וכיחידים.

 

הכיוון הנדרש הוא חינוך לסולידריות חברתית, המבוססת על ההכרה בשוויון ערך של בנות ובנים, לאור הייחודיות הבלתי ניתנת להמרה

של כל אחת וכל אחד מאיתנו. היפוכם של כל אלה הם האטימות והאדישות, אבל גם האפליה הסטיריאוטיפית והדעות הקדומות, והחיקוי

הנבוב והמזויף.

4) העצמה:

המילה המקשרת את כל המושגים הללו יחדיו הנה "העצמה". העצמת התלמידות והתלמידים, בנות ובנים באופן שווה להאמין בעצמם,

בכישוריהם, ביכולתם, ובשווים האינדיבידואלי. כן שלובים שוויון, ערבות ומעורבות לשיתוף פעולה, עבודת צוות וללמידה שיתופית.

המעבר למינהל עצמאי מהווה דוגמא לשילוב שלושת המושגים, כאשר נציגי ההנהלה, ההורים, המורים והתלמידים שותפים לתהליך

ניהול במטרה להוביל את ביה"ס לטוב ביותר. בנוסף, הלומד/ת העצמאי/ת י/תלמד אחריות אישית ומיומנויות חקר תוך שימוש ביחסי

גומלין וביחסי אנוש.

ערבות, מעורבות ושוויון באים כהמשך לנושא המרכז של כבוד האדם וחירותו מן השנתיים האחרונות. עם מתן כבוד לעצמנו ולאחר,

כבוד לשווה ולשונה, נעצים את בית ספרנו ואת למידתנו והוראתנו.

 

במגילת העצמאות כתוב:

 "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות, תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתת על יסודות החירות,

הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש

דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

 

ההחלטה לעודד בתי ספר לפתח בעצמם יוזמות לעיסוק בנושא המרכז מחייבת העמדה מיידית של מערך הדרכה אינטנסיבית כלל ארצית,

לכל המגזרים. ההדרכה תכלול בירור עקרוני של העמדה הערכית המרכזית, לפי הקווים המוצעים כאן, וליווי התרגום המעשי של

העקרונות לעשייה הבית-ספרית לפרטיה.

 

 

מורות לחוצות

הצעה לסדנה למורות, או לסטודנטיות בתהליך ההכשרה להוראה

כתבה: לאה שקדיאל, 11.3.2000

 

מורה חדשה, שנה ראשונה. מאד אידיאליסטית, נחרצת בדעתה לא לחזור על כל מה ששנאה אצל מוריה. רוצה להיות יצירתית, אוהבת

ילדים. בעיות משמעת קשות בכיתה, לא משתלטת. שומעת את עצמה צורחת על התלמידים. בחדר המורים אומרים לה להיות קשוחה.

 פוחדת לקום בבוקר וללכת לעבודה.

 מחנכת כיתה. המורים המקצועיים באים בטענות כל יום, מצפים שהיא תפתור את הבעיות, מתנערים מאחריות. לפני המועצה הפדגוגית

 היא רודפת אחריהם יום-יום אבל הם עדיין לא הגישו ציונים. אינם מתעדים כנדרש את הבעיות הספציפיות של כל תלמיד, מתי בדיוק

לא הביא ספר, וכו'. אינם עובדים לפי מדיניות בית הספר, למשל לא מאפשרים מועד ב' בבחינות. מצד שני מצלצלים להורים שלא על

דעתה בלי שום תיאום.

 מורה שאפתנית, רוצה להשתלם בשיטה חדשה, להיכנס לפרוייקטים. המנהלת לוחצת עליה לקבל עוד שעות הוראה בכיתות קשות ולהיות

רכזת שכבה בשנה הבאה. זה בכלל לא הכיוון שלה אבל מסבירים לה שיש אילוצים ושהיא צריכה להירתם לצרכים של המערכת. היא פוחדת

לאבד את המעמד ואת הערכת המנהלת. יודעת שהתפקידים שמונחתים עליה יהרסו אותה, ישחקו אותה.

 מורה ותיקה ומנוסה. משנה לשנה התלמידים יותר חוצפנים ואלימים. לא מבינה את הסלנג שלהם. גם ההורים נראים לה יותר ויותר חסרי

 אחריות, מגבים את השטויות של צאצאיהם. מרגישה מנוצלת, ההנהלה והמורים הצעירים יודעים יפה מאד לבוא להתייעץ ולקבל הדרכה

כשזה נוח להם, אבל כשהיא יוזמת משהו אין גיבוי, אחרים יותר פופולריים ממנה.

 אם לשני ילדים קטנים. למרות ההבטחות לא לגמרי התחשבו בה כשסידרו לה את המערכת, הסידורים לילדים בצהרים מכבידים מאד.

בעלה מתלונן שיש יותר מדי ישיבות ושהיא יותר מדי בטלפון כל ערב, עם תלמידים, מורים, הורים. בחופשות היא נאלצת לבקש עזרה

מחמותה כדי להשתתף בהשתלמויות, ואם היא נעדרת כועסים עליה בהנהלה. החברות מהאוניברסיטה שלא הלכו להוראה חושבות

שיש לה עבודה קלה, שיותר מתאימה לאישה מאשר המשרות שלהן. היא מקווה להחזיק מעמד עד השבתון בעוד ארבע שנים.

 

הצעות דידקטיות:

להמחיז כל תמונה בנפרד. לדון. לשים לב להתנגשות בין דמויות נשיות שונות בסיפור, במסגרת הסדר החברתי הפטריארכלי, ולא

רק בין נשים לגברים.  לצרף להמחזה דיון על ההוראה כ"מקצוע צוארון ורוד", כלומר מקצוע נשי, כמו אחיות, מזכירות, עובדות

סוציאליות, וכו'. המשותף למקצועות אלו: שכר נמוך, יקרה נמוכה, אשמה תמידית (=סינדרום "אחריות ללא סמכות"), היעדר

מסלולי קידום, תלות בהערכה חיצונית ולא בהערכת עמיתים, שחיקה גבוהה, דימוי עצמי נמוך, דרישה לטיפול בזולת ללא

גבולות (=האימהוּת האולטימטיבית).

 כתיבה יוצרת: לבקש מהמשתתפות לפתח כל תמונה סטיריאוטיפית ברשימה בעזרת חוויות אישיות.

 ג'יגסו: בכל קבוצת התמחות עוסקים באחד הסיפורים, בקבוצת האם נציגים מכל קבוצת התמחות, המרכיבים את התמונה

הכוללת "מחזור חייה המקצועיים של אישה-מורה קשיים ודרכי התמודדות".

 

 

 

 



[1] את מפעל עליית הנוער יסדה בגרמניה אשה מרשימה אחרת, רחה פרייאר. הנרייטה סאלד התנגדה בתחילה ליוזמה זו, ורק לאחר עליית היטלר לשלטון שינתה את דעתה. הזיכרון הציוני הרשמי השכיח משום מה את פרייאר והנציח את סאלד דווקא בהקשר זה.

[2] בחיפה התמסד יום האם בחנוכה דווקא, החל משנות החמישים, מתוך תפישה דומה ליום האם של ראש חודש אדר ביתר חלקי הארץ.

[3] שיעם בהתיה, "מלאכים מוצאים גיהנום בארץ המובטחת, עיתון ה-OBSERVER, 1 Cדצמבר 1996, עמ' 15, השופט אפרתי הוא שופט בבית משפט השלום בתל-אביב.

[4] שדולת הנשים בישראל, "השדולה למען הנשים," כרך 10, מס' 2, אפריל 1997, עמ' 5.

[5] מדינת ישראל, "הצהרת המשלחת הישראלית לקונגרס העולמי נגד ניצול מיני מסחרי של ילדים," הוצגה ב31-27- Cאוגוסט, 1996, בסטוקהולם, שוודיה, עמ' 4.

[6] מדינת ישראל, דו"ח לוועדה לביטול כל צורות האפליה נגד נשים, 1997, עמ' 62.

[7] ריאיון עם אסתר עילם, ממייסדות "אנו שוות", תל-אביב, 27 באוקטובר, 1997. עילם מזהירה שקשה מאוד לקבוע מספרים אלו והם כוללים נשים העובדות בזנות רק במשרה חלקית.

[8] תום סוויצקי "שפחות בארץ זרה", The Jerusalem Report, 24 באוגוסט, 1995.

[9] ריאיון עם מנחם עמיר, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 23 ביוני, 1997.

[10] ריאיון עם אפרים ארליך, מפקד מחלק המוסר של תל-אביב, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[11] שם.

[12] ריאיון עם יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית, חיפה, 15 בספטמבר, 1997.

[13] בוקי ניה, "אין די מקום לזונות," Vesti, 21 בדצמבר, 1995

[14] שם.

[15] מדינת ישראל, דו"ח לוועדה לביטול כל צורות האפליה נגד נשים, 1997, עמ' 64.

[16] שם.

[17] ריאיון עם בתיה כרמון, משרד הפנים, ירושלים, 22 בספטמבר, 1997.

[18] רונן קדם "התגנבות פנימה," The Jerusalem Post, 16 ביוני, 1997

[19] ריאיון עם ד"ר אינה פזין, מקלט הרצליה, 30 ביוני, 1997.

[20] שם.

[21] ריאיון עם אפרים ארליך, מפקד מחלק המוסר של תל-אביב, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[22] ריאיון עם יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית, חיפה, 15 בספטמבר, 1997.

[23] שם.

[24] ריאיון עם בתיה כרמון, משרד הפנים, ירושלים, 22 בספטמבר, 1997.

[25] ריאיון עם יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית, חיפה, 15 בספטמבר, 1997.

[26] ריאיון עם אפרים ארליך, מפקד מחלק המוסר של תל-אביב, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[27] שם.

[28] ריאיון עם יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית, חיפה, 15 בספטמבר, 1997.

[29] ריאיון עם אפרים ארליך, מפקד מחלק המוסר של תל-אביב, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[30] שם.

[31] שם.

[32] ריאיון עם בתיה כרמון, משרד הפנים, ירושלים, 22 בספטמבר, 1997.

[33] שם.

[34] שתי "אחיות" אוקראיניות שנעצרו כחלק מתרגיל פשע" The Jerusalem Post 21 באוקטובר, 1997.

[35] שם.

[36] ריאיון עם קצין חקירה, יחידת הביון המשטרתית, ירושלים, 3 בספטמבר, 1997.

[37] ג'ו קוט, "שש זונות מלטביה נתפסו על סירה במפרץ אילת," ידיעות אחרונות, 8 במרס, 1996.

[38] ריאיון עם בתיה כרמון, משרד הפנים, ירושלים, 22 בספטמבר, 1997.

[39] שם.

[40] ריאיון עם מנחם עמיר, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 23 ביוני, 1997.

[41] אליסון קפלן סומר, "נזירות במנוסה, עת יורדות הזונות למחתרת," The Jerusalem Post Magazine 26 באפריל, 1996.

[42] אדוורד שילינג, "הרוסים מנהלים מסחר ערני ביפהפיות סיביריות," נדפס מחדש ב-The Ethnic Newswatch," 7 ביולי 1995.

[43] אריה בנדר, "משרד הקליטה מתנצל בפני סטודנטית רוסייה שנעצרה בחשד שהיא נערת ליווי," מעריב, 6 באוגוסט, 1997.

[44] עמי אטינגר, "שדרנית רוסייה נחשדת בטעות כזונה בשדה התעופה," מעריב, 23 ביולי 1997, תורגם ב"Israel News Today" עמ' 3.

[45] דב קונטורר, "חפש את הסרסור" מעריב 26 באוגוסט, 1997.

[46] ריאיון עם יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית, חיפה, 15 בספטמבר, 1997.

[47] שם.

[48] ריאיון עם אפרים ארליך, מפקד מחלק המוסר של תל-אביב, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[49] ריאיון עם רות וינטר, מרכז קרבנות אונס, תל-אבי, 24 באוקטובר 1997.

[50] Vremya Daily, 11 באפריל, 1992.

[51] ריאיון עם קצין חקירה, יחידת הביון המשטרתית, ירושלים, 3 בספטמבר, 1997.

[52] מדינת ישראל, "הצהרת המשלחת הישראלית לקונגרס העולמי נגד ניצול מיני מסחרי של ילדים," הוצגה ב31-27- באוגוסט, 1996, בסטוקהולם, שוודיה, עמ' 4.

[53] ביל הוטימן, "משטרת ירושלים עוצרת 20 זונות ו13- מעסיקים," The Jerusalem Post, 14 באוגוסט, 1996, עמ' 3.

[54] ריאיון עם מנחם עמיר, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 23 ביוני, 1997.

[55] תום סוויצקי "שפחות בארץ זרה", The Jerusalem Report, 24 באוגוסט, 1995.

[56] ליאור אל-חי, "Zhertva Moshennichestva" Vesti 24 בינואר, 1996.

[57] ריאיון עם יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית, חיפה, 15 בספטמבר, 1997.

[58] ריאיון עם אפרים ארליך, מפקד מחלק המוסר של תל-אביב, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[59] תום סוויצקי "שפחות בארץ זרה", The Jerusalem Report, 24 באוגוסט, 1995.

[60] שם.

[61] ריאיון עם יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית, חיפה, 15 בספטמבר, 1997.

[62] ריאיון עם בתיה כרמון, משרד הפנים, ירושלים, 22 בספטמבר, 1997.

[63]בוקי ניה, "אין די מקום לזונות," Vesti, 21 בדצמבר, 1995

[64] שם.

[65] אדוורד שילינג, "הרוסים מנהלים מסחר ערני ביפהפיות סיביריות," נדפס מחדש ב-The Ethnic Newswatch," 7 ביולי 1995.

[66] ביל הוטימן, "משטרת ירושלים עוצרת 20 זונות ו13- מעסיקים," The Jerusalem Post, 14 באוגוסט, 1996, עמ' 3.

[67] ריאיון עם יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית, חיפה, 15 בספטמבר, 1997.

[68] שם.

[69] ריאיון עם בתיה כרמון, משרד הפנים, ירושלים, 22 בספטמבר, 1997.

[70] ריאיון עם אחת המייסדות של "אנו שוות", תל-אביב, 24 באוקטובר, 1997.

[71] ריאיון עם יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית, חיפה, 15 בספטמבר, 1997.

[72] שם.

[73] ריאיון עם אפרים ארליך, מפקד מחלק המוסר של תל-אביב, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[74] ריאיון עם יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית, חיפה, 15 בספטמבר, 1997.

[75] ריאיון עם איגור אלקסייב, סגן קונסול בקונסוליית הפדרציה הרוסית, תל-אביב, 6 באוקטובר, 1997.

[76] ריאיון עם יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית, חיפה, 15 בספטמבר, 1997.

[77] ריאיון עם פרופסור מנחם עמיר, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 23 ביוני, 1997.

[78] שם.

[79] ריאיון עם אפרים ארליך, מפקד מחלק המוסר של תל-אביב, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[80] ריאיון עם יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית, חיפה, 15 בספטמבר, 1997.

[81] ריאיון עם אפרים ארליך, מפקד מחלק המוסר של תל-אביב, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[82] ריאיון עם בתיה כרמון, משרד הפנים, ירושלים, 22 בספטמבר, 1997.

[83] ריאיון עם אפרים ארליך, מפקד מחלק המוסר של תל-אביב, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[84] שם.

[85] ריאיון עם אפרים ארליך, מפקד מחלק המוסר של תל-אביב, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[86] סוכנות עיתים, "מאשימים אותם בסרסור," Vesti, 13 לנובמבר, 1994, עמ' 5.

[87] דובר המשטרה - צוטט ב-Panorama Weekly 10 באפריל, 1992.

[88] שיעם בהתיה, "מלאכים מוצאים גיהנום בארץ המובטחת, עיתון ה-OBSERVER, 1 בדצמבר 1996, עמ' 15.

[89] תום סוויצקי "שפחות בארץ זרה", The Jerusalem Report, 24 באוגוסט, 1995.

[90]ריאיון עם יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית, חיפה, 15 בספטמבר, 1997.

[91]ריאיון עם אפרים ארליך, מפקד מחלק המוסר של תל-אביב, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[92]ריינה מרקוס, "פשיטה על שבעה מכונים תל-אביבים" The Jerusalem Post, 5 ביולי, 1996.

[93]ריאיון עם אפרים ארליך, מפקד מחלק המוסר של תל-אביב, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[94] עלון "אנו שוות", 23 באוקטובר, 1991, עמ' 24.

[95] ריאיון עם אחת ממייסדות "אנו שוות", יולי 1997. "אנו שוות" הוא ארגון הנלחם למען זכויות עובדות המין.

[96] אווגניה קרבצ'וק, "זנות איננה חטא," Vremya, 10 ביולי, 1994.

[97] ריאיון עם אפרים ארליך, מפקד מחלק המוסר של תל-אביב, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[98] ריאיון עם איגור אלקסייב, סגן קונסול בקונסולית הפדרציה הרוסית, תל-אביב, 6 באוקטובר, 1997.

[99] ריאיון עם אלכסנדר פוליפוב, פקיד קונסולרי, שגרירות הפדרציה היהודית בישראל, 6 באוקטובר, 1997.

[100] ריאיון עם בתיה כרמון, משרד הפנים, ירושלים, 22 בספטמבר, 1997.

[101] ריאיון עם אלכסנדר פוליפוב, פקיד קונסולרי, שגרירות הפדרציה היהודית בישראל, 6 באוקטובר, 1997.

[102] גדעון מרון, "סקירה חוזרת של המאפיה הרוסית," Vremya, 9 בדצמבר, 1994.

[103] ריאיון עם אחת ממייסדות "אנו שוות", תל-אביב, 24 באוקטובר, 1997.

[104] גדעון מרון, "סקירה חוזרת של המאפיה הרוסית," Vremya, 9 בדצמבר, 1994.

[105]ריאיון עם אפרים ארליך, מפקד מחלק המוסר של תל-אביב, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[106]אדוארד שילינג, "הרוסים מנהלים מסחר ערני ביפהפיות סיביריות," נדפס מחדש ב-The Ethnic Newswatch," 7 ביולי 1995.

[107] אווגניה קרבצ'יק: "רצח בתל-אביב. עולה חדש יבגני דן, 28," Vesti 11 בדצמבר, 1994.

[108] גדעון מרון, "סקירה חוזרת של המאפיה הרוסית," Vremya, 9 בדצמבר, 1994.

[109] אדוארד שילינג, "הרוסים מנהלים מסחר ערני ביפהפיות סיביריות," נדפס מחדש ב-The Ethnic Newswatch," 7 ביולי 1995.

[110] ריאיון עם בתיה כרמון, משרד הפנים, ירושלים, 22 בספטמבר, 1997.

[111] "חשד: שומר ממכון לא שילם דמי חסות ונחטף והוכה קשות," מעריב, 28 בספטמבר, 1997.

[112] מדינת ישראל, דו"ח לוועדה לביטול כל צורות האפליה נגד נשים, 1997, עמ' 62.

[113]שם.

[114] שם, עמ' 63.

[115] אסתר עילם, "דיווח ראשוני על ישראל," הובא ב-גייל פיטרסון, עורכת, בעד זכויות הזונות, הוצאות סיל, 1989.

[116]ריאיון עם יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית, חיפה, 15 בספטמבר, 1997.

[117] ריאיון עם אפרים ארליך, מפקד מחלק המוסר של תל-אביב, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[118]שם.

[119]שם.

[120] שם.

[121] מדינת ישראל, דו"ח לוועדה לביטול כל צורות האפליה נגד נשים, 1997, עמ' 64.

[122] שם.

[123] ריאיון עם פרופסור מנחם עמיר, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 23 ביוני, 1997.

[124] ריאיון עם קצין חקירה, יחידת הביון המשטרתית, ירושלים, 3 בספטמבר, 1997.

[125] ריאיון עם יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית, חיפה, 15 בספטמבר, 1997.

[126] ריאיון עם אפרים ארליך, מפקד מחלק המוסר של תל-אביב, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[127]ריינה מרקוס, "פשיטה על שבעה מכונים בתל-אביב," The Jerusalem Post, 5 ביולי, 1996.

[128] ריאיון עם אפרים ארליך, מפקד מחלק המוסר של תל-אביב, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[129]שם.

[130] שם.

[131] ריאיון (טלפוני) עם יוסי קורצבגר, משרד התובע המחוזי, 7 באוקטובר, 1997.

[132]שם.

[133]שם.

[134]שם.

[135]שם.

[136]שיעם בהתיה, "מלאכים מוצאים גיהנום בארץ המובטחת, עיתון ה-OBSERVER, 1 בדצמבר 1996, עמ' 15.

[137]שם.

[138]תום סוויצקי "שפחות בארץ זרה", The Jerusalem Report, 24 באוגוסט, 1995.

[139]ריאיון עם אפרים ארליך, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[140]תום סוויצקי "שפחות בארץ זרה", The Jerusalem Report, 24 באוגוסט, 1995.

[141]ריאיון עם יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית, חיפה, 15 בספטמבר, 1997.

[142]ריאיון עם אפרים ארליך, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[143]ריאיון עם יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית, חיפה, 15 בספטמבר, 1997.

[144]שם.

[145]ריאיון עם בתיה כרמון, משרד הפנים, ירושלים, 22 בספטמבר, 1997.

[146]ריאיון עם אפרים ארליך, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[147]דב קונטורר, "חפש את הסרסור" מעריב 26 באוגוסט, 1997.

[148]ריאיון עם "גילדה", תל-אביב, 5 באוקטובר, 1997.

[149]ריאיון עם בתיה כרמון, משרד הפנים, ירושלים, 22 בספטמבר, 1997.

[150]תום סוויצקי "שפחות בארץ זרה", The Jerusalem Report, 24 באוגוסט, 1995.

[151]ריינה מרקוס, "איש המס יבקר את הזונות" The Jerusalem Post, 3 ביולי, 1996.

[152]ריינה מרקוס, "פשיטה על שבעה מכונים תל-אביבים" The Jerusalem Post, 5 ביולי, 1996.

[153]ריאיון עם יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית, חיפה, 15 בספטמבר, 1997.

[154]"חשד שבלשים מעורבים באזהרת מכוני עיסוי על פשיטות" הארץ, 19 באוגוסט, 1997.

[155]ריאיון עם אפרים ארליך, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[156]"חשד: שומר ממכון לא שילם דמי חסות ונחטף והוכה קשות," מעריב, 28 בספטמבר, 1997.

[157]שם.

[158]ריאיון עם יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית, חיפה, 15 בספטמבר, 1997.

[159]ריאיון עם אפרים ארליך, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[160]ריאיון עם רות וינטר, מרכז קרבנות אונס, תל-אבי, 24 באוקטובר 1997.

[161]ריאיון עם יצחק טיילר, מפקד היחידה המרכזית, חיפה, 15 בספטמבר, 1997.

[162]ריאיון עם בתיה כרמון, משרד הפנים, ירושלים, 22 בספטמבר, 1997.

[163]ריאיון עם אפרים ארליך, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997.

[164]שם.

[165]ריאיון עם בתיה כרמון, משרד הפנים, ירושלים, 22 בספטמבר, 1997.

[166]שם.

[167]ריאיון עם איגור אלקסייב, סגן קונסול בקונסוליית הפדרציה הרוסית, תל-אביב, 6 באוקטובר, 1997.

[168]שם.

[169]שם.

[170]ריאיון עם אחת המייסדות של "אנו שוות", תל-אביב, 24 באוקטובר, 1997.

[171]ריאיון עם בתיה כרמון, משרד הפנים, ירושלים, 22 בספטמבר, 1997.

[172]שיעם בהתיה, "מלאכים מוצאים גיהנום בארץ המובטחת, עיתון ה-OBSERVER, 1 בדצמבר 1996.