ביתו של עארף אל-עארף

בפינה הצפונית של הצטלבות הרחובות הרצל והעצמאות עומדת חווילה מהודרת, הבנויה

אבן אדומה ולבנה. כיום פועל בה מזנון של השקם, אך במקורה הייתה ביתו הפרטי של

מושל הנפה בשנים 1939‎-1929, העסקן הציבורי וההיסטוריון עארף אל-עארף.

עארף אל-עארף נולד למשפחה ירושלמית מכובדת, למד באוניברסיטת איסטנבול, שירת

כקצין בצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה, ונפל בשבי הרוסי. הוא הצליח לברוח

ממחנה שבויים בסיביר וחזר ארצה, וכאן נודע כאחד המנהיגים החשובים של ערביי ארץ-

ישראל וכדוברם הפוליטי. כאשר חיפשו אותו הבריטים בעוון הסתה במאורעות ‏1920, נמלט

לירדן, ומצא שם מחסה בין שבטי הבדווים, עד שקיבל חנינה. משחזר ארצה, הבינו הבריטים

שאדם בעל כישורים כשלו לא יימצא להם בנקל: ערבי משכיל, יליד הארץ, בעל ניסיון בשרות

ממשלתי, גיבור בעיני ההמונים, ומנהיג פוליטי ופובליציסט מוכר. את קיצוניותו הלאומנית קיוו

הבריטים למתן, בעשותם אותו איש "הממסד". הם התפייסו עמו ומינוהו למשרות בכירות

בארץ וכן בעבר-הירדן. ניסיונו העשיר, ובמיוחד היכרותו עם הבדווים של עבר-הירדן, הכשירו

אותו היטב למשרתו בבאר שבע. הוא הצליח לרכוש את ליבם של הבדווים בנגב ולפזר את

חשדותיהם בדרך מיוחדת. כשהיה מסייר בנגב, היה נושא עמו שטיח תפילה קטן. משהגיע

לגבעה כלשהי, היה פורש את השטיח וכורע להתפלל. הדבר עשה רושם רב על הבדווים,

שראו בו "אחד משלהם " .

הבית נבנה בשנת 1938‎-1937 באבן אדמדמת ("מיזי אחמר") שהובאה מסביבות בית-לחם

או ירושלים. בשעתו נחשב לבית הנאה ביותר בעיר, גם כיום הוא מרשים עדיין את עין רואיו,

ובולט במיוחד על רקע בתי העיר הישנים, הבנויים אבן מקומית בהירה, הנוטה להתפורר

בקלות. בנייה מעין זו, שהבליטה מסגרות וכרכובים באבן צחורה ("מיזי חילו"), הייתה

מקובלת בבתי הערבים האמידים בירושלים. אפשר שהאדריכל שתכנן את הבית היה ערבי

ירושלמי. אולי היה זה אנטון ברמכי,

כדי למלא את תפקידו ביתר יעילות החל עארף לומד את מנהגי השבטים וחוקיהם. בשנת

1933 פרסם את ממצאיו בספר "המשפט בין הבדווים", הראשון בסדרת ספריו על ערביי

הארץ. שנה לאחר מכן הוציא ספר נוסף, "תולדות באר שבע ושבטיה", המבוסס גם הוא

על מחקריו. שני ספרים אלה, שנכתבו בבאר שבע, מהווים תרומה חשובה לחקר מנהגי

הבדווים בנגב. עד היום מעריכים הבדווים את האיש ועבודותיו, ומדברים ביראת כבוד

על "אבו צופיאן", כפי שכינוהו. ספריו תורגמו לעברית בידי מנחם קפליוק, שעשה בבאר

שבע זמן מה כאורחו של עארף אל-עארף. לאחר שעזב את באר שבע, המשיך עארף

לפרסם ספרים נוספים. בעיקר נודע ספרו בן 1,500 העמודים על מלחמת השחרור

מנקודת ראות ערבית .

את שני ספריו הראשונים כתב עארף אל-עארף במעון המושל הישן. עם הזמן

חש הזדהות רבה עם הבדווים וביקש לבלות את שארית ימיו בעיר. הוא רכש מגרש מעבר

לכביש, מול מעון המושל, והקים שם את ביתו. הבית מעיד על בעליו: בנוי בהידור רב,

כראוי לאדם הנוטה להתגנדר בלבושו ולהתפאר במעשיו. הוא יוצא דופן בבאר שבע,

בסגנונו ובחומרי הבנייה, לא פחות מבונהו. מיקומו במרכז העיר של הימים ההם והיותו

מוקף חומה נמוכה בלבד, הם ראיה נוספת למעורבות האיש בחיי הציבור. ברם, רק

חזיתו של הבית בנויה באבן משובחת. הקירות האחרים בנויים בפשטות, מאבן מקומית

רגילה .

הבית השתמר היטב, ואף השינויים החיצוניים שנעשו בו מועטים. את שטחו

הפנימי איחדו, הרסו את הקירות של חדרי בית המגורים, סגרו את הדלת שהובילה

מהמרפסת ל"דיוואן", הוא חדר-האורחים הפרטי של עארף אל-עארף, והפכו אותו

לחלון. הבית כלל גם חדר בקומה שניה, והייתה אפשרות להוסיף קומה. עארף שאף מן

הסתם להמשיך ולנהל את ענייני הנפה, אך מאורעות 1939‎-1936 טפחו על פניו. מחד

גיסא, היה הוא האחראי לשקט ולסדר הציבורי בנפה. מאידך גיסא, ליבו היה עם אנשי

הכנופיות, שנאבקו נגד המשטר הבריטי, שהתנגד אז לדרישת הערבים לעצמאות מדינית.

עארף, שניהל מאבק זה פחות מעשרים שנה קודם לכן, היה מביים תקריות בסתר: הוא

דאג שיונחו פצצות סמוך לביתו, אך במרחק בטוח, כדי שלא ייגרם כל נזק, וכך נשמרה

תדמיתו כנאמן הממשל הבריטי. בה בשעה הוא לא מנע מהכנופיות לכבוש את העיר

בסתיו 1938 .

בממשל גברו כנראה החשדות נגדו, וב1939- הועבר עארף לנפת עזה. עארף המשיך

בתפקידיו הציבוריים גם לאחר שעברה הגדה לשלטון ירדן, ושירת, בין השאר, כראש

העיר של ירושלים הערבית וכמנהל מוזיאון רוקפלר עד מלחמת ששת הימים. אז פרש

והסתגר בביתו ברמאללה עד יום מותו. לאחר שעזב את באר שבע, הושכר ביתו של עארף

אל-עארף למגורי אישים רמי יחס במינהל הנפה ובמשטרה. בבית השתקע המפקד הצבאי

המצרי בזמן שכוחות מצריים שהו בעיר ב1948-. לאחר כיבוש העיר על-ידי צה"ל, שירת

הבית את משרדי הממשל הצבאי, ומאז נותר בידי הצבא .