המורשת התרבותית של הבדווים בנגב

 

*   הנישואין האנדוגמיים ותפקידם בחברה הבדווית

המבנה והארגון החברתי בחברה הבדווית, שיש להם דימיון להתארגנות צבאית, חייבו קיומן של מסגרות חברתיות מסודרות בארגון היררכי, מהמשפחה הגרעינית בבסיס ועד למטה, שהוא המסגרת הגדולה ביותר. כאשר החברה הייתה שרויה עדיין בבידוד יחסי ולעתים השבט נאלץ לעמוד באתגר של מלחמות עם שבטים אחרים, הייתה חשיבות מיוחדת דווקא למסגרות הבסיסיות, והן: המשפחה והחמסה (על תפקיד החמסה ראה הפרק המוקדש לכך). נראה שצריך להבין מהי מסגרת המשפחה כדי לעמוד על בסיסיותה וחשיבותה לכל המבנה הארגוני.

בעבר, כאשר השבט התנהל כאוטונומיה פוליטית, הן במישור הפנימי (מול שבטים ומטות אחרים) והן במישור החיצוני (מול המדינה שבה חיו הבדווים), הייתה חשיבות רבה לגודל המסגרות החברתיות-פוליטיות. במלים אחרות, הריבוי הטבעי וההולדה שיחקו תפקיד חשוב ביותר. אולם בתנאי מדבר, גודל המשפחה היה קטן, ולכן הייתה חשיבות לנישואין, וכדי לא "לבזבזם" ולפזר נשים מחוץ למשפחה ולשבט, רוכזו הנישואין פנימה. הפניית המאמצים לנישואין פנימיים מכונה אנדוגמיה, ובפרק על החמסה כבר הוזכר דפוס הנישואין המכונה "נישואי אולאד עם" שכל מטרתו הייתה (ועדיין קיימת אצל חמולות רבות) להתחתן בתוך המשפחה המורחבת, כדי שהילדים שייוולדו יהיו שלה ושל החמסה. אם התיזמון איננו מאפשר נישואין פנימיים, משתדכים עם משפחות מחוץ לחמסה. אולם כדי לא "לאבד" את הילדים, נישאים על-פי דפוס ה"בדל" (חילופי כלות), שפירושו שנותנים אישה ומקבלים אישה. זהו מעין קיזוז שנועד למצות את פוטנציאל ההולדה של הנשים ולהשאיר את הילדים בתוך המשפחה המורחבת. כיוון שבעבר גם הכלכלה המסורתית הייתה בנויה על שיתוף-פעולה של כל כוח העבודה במשפחה המורחבת, הרי שהנישואים האנדוגמיים רק חיזקו את מסגרת המשפחה המורחבת.

יוצא אפוא שהנישואים האנדוגמיים אין להם קשר לדת האסלאם, כפי שסברו חוקרים מסוימים, אף כי היא מתירה פוליגמיה (אך לא יותר מנשיאת ארבע נשים בו-זמנית). כמו כן, הדת מתירה נשיאת נשים מכל דת ולאום, ודווקא היתר זה מקורו במדבר, כאשר השבט שאף למספר לוחמים גדול יותר. אם כך, הרי שלאישה הבדווית היה (ועדיין יש) תפקיד מרכזי בשאיפה זו, וככל שהיא יולדת יותר בנים זכרים, כן הערכתה עולה בעיני בעלה, משפחתו, המשפחה המורחבת והחמסה.

קיימת טענה שהנישואים האנדוגמיים נועדו לשמור גם על טהרת הגזע, כשהבדווים מייחסים לעצמם את היותם אצילים יותר מאשר מי שאינו שייך למוצא הערבי. במישור המשפחתי יש חשיבות רבה לכך שהאישה תהיה באמת בת-דוד מצד האב, משום שדאגתה לבעלה, לילדיה ולרכוש המשפחה תהיה רבה ואמיתית. פתגמים רבים נועדו לבטא את מידת הקשר ואופי הזוגיות של בני זוג קרובים. לדוגמה: "בנת עמ כּתונקול האמ כּ (בת דודך תסייע לך בעת צרה); או "מן רמל בלאד כּחוט עלא חדאד כּ (מעפר ארצך שים על לחייך), דהיינו, קח לך אישה ממשפחתך. והשיר מזהיר מי שנושא אישה זרה באומרו: "נחלא מן פאת בנת עמו ומשא עלא אלטר אל-עריב" (אבוי למי שחלף על פני בת דודו ופנה לציפור הזרה). והשיר ממשיך וממשיל את נשיאת האישה הזרה כאילו האיש הלך להתגורר בחורבות במקום בארמונות (שהם הנמשל לבת-הדוד).

המשתמע מסוגיית הנישואין האנדוגמיים הוא שהנישואין האנדוגמיים נועדו לבצר את המשפחה ואת החמסה, ואם כל ה"חמסאת" (רבים של חמסה) עושות כן, השבט יוצא מחוזק. אכן, בתחום הדמוגרפי לגודל יש חשיבות וערך. גם כיום, למרות שהבדווים משתלבים במודרניזציה והיה צפוי שיצמצמו את הפוליגמיה ואת הילודה, הן דווקא ממשיכות להתקיים וביתר-שאת, כששיעור הפוליגמיה עולה והילודה איננה מצטמצמת, גם בתוך העיירות הבדוויות. המגמה מוסברת דווקא בדמוקרטיה. מכיוון שהשליטה ברשויות המקומיות תלויה במספר הבוחרים ומכיוון שכל חמולה או שבט מעוניינים להיבחר למועצה או להעביר נבחר משלהם לראשות המועצה, "טבעי" שיתקיים מירוץ-ילודה. כך מוסברים כיום הפוליגמיה והריבוי הטבעי בחברה הבדווית.

 

דף ראשי