המורשת התרבותית של הבדווים בנגב

   מסגרת ה"ח’מסה" וחשיבותה בחברה הבדווית

הגדרת הח’מסה

הח’מסה היא המסגרת החברתית החשובה ביותר בחברה הבדווית ובחברה הערבית בכלל. מרקס עמנואל, הנחשב לחוקר החברה הבדווית ובר-סמכא בקנה מידה עולמי, מגדיר את הח’מסה כמסגרת-הערבות-ההדדית. למסגרת זו שייכים כל הזכרים, צאצאי אב אחד, שביחס לפרט הוא סב-סבו, ובעצם סב-סבם של בני חמשת הדורות. ובהדגמה על קורא שורות אלה:

הוא עצמו, וכמובן כל בני שכבתו;

אביו ובני-שכבתו, דהיינו כל דודיו וכל ילדיו;

סבו ובני שכבתו, דהיינו, כל אחי סבו וכל צאצאיו;

אבי-סבו ובני שכבתו, דהיינו כל אחיו וכל צאצאיו;

סב-סבו ובני שכבתו, דהיינו כל אחיו וכל צאצאיו.

ברור שהח’מסה עשויה להיות גדולה או קטנה, הכול תלוי במספר הבנים והנכדים שהעמיד כל אחד מהנ"ל.

ברור שהתנאי החשוב ביותר להימנות על הח’מסה הוא קירבת הדם הראשונית בין כל הפרטים, ומכאן שמי שאינו שאר-בשר לא יכול להצטרף למסגרת הח’מסה. לעומת זאת, זרים יכולים להצטרף לכל מסגרת חברתית אחרת, כמובן בתנאים הנקבעים על-פי חברי המסגרת החברתית. דהיינו, האדם מעצם לידתו לתוך הח’מסה הוא חבר הּבאופן אוטומטי מרגע לידתו. האדם זוכה בזכויות התמיכה וההגנה, ואילו החובות נדחות לבגרותו.

עקרון הערבות ההדדית מטיל חובות וזכויות על כל פרט בח’מסה, ובראש וראשונה השמירה וההגנה על חיי האדם, ובמקום שני על כבוד המשפחה. במסגרת הח’מסה אין לנקבות חלק וחברים בה רק הזכרים. במקום השלישי הערבות מתייחסת לרכוש כל בני הח’מסה. עקרון הערבות ההדדית מחייב כל פרט להיחלץ לעזרת כל אחד מבני הח’מסה בכל התנאים וללא אפשרות ערעור. הפרט איננו יכול לעזוב את הח’מסה ולחיות בנפרד, שהרי אז לא תהיה לו מסגרת להגנתו, ופירוש הדבר שדמו עלול להיות מותר. אולם קורה באופן נדיר ביותר שהח’מסה מנדה אדם או משפחה ומוציאה אותם ממסגרתה. הדבר קורה כאשר הם מגלים חוסר נאמנות או שבהתנהגותם גורמים לנזקים גדולים למוניטין או לרכוש של הח’מסה. או אז מחליטים מנהיגי הח’מסה לנדות אותם, בטכס הנקרא "תשמיס" (ייבוש בשמש), שמשמעותו היא הסרת ההגנה מהמנודים. מקרים נדירים עוד יותר הם אלה בהם האדם או המשפחה המסוימים מנדים את עצמם ("בשמסו אנפוסהום") ומבקשים לעזוב את מסגרת הח’מסה. אומנם גם במקרה זה הם חשופים לסכנת התנכלות מצד גורמים זרים, אך ככל הנראה התועלת שבהישארותם בח’מסה פחותה מאשר החיים מחוצה לה. מקרים כאלה קורים כאשר הפרט או משפחה חשים שהח’מסה מתנכלת להם משום-מה, או אינה נוהגת בהם בשיווניות בהשוואה למשפחות אחרות.

יש להדגיש שהח’מסה, על-פי העיקרון ש"כולם עבור אחד ואחד עבור כולם", עושה אותה ליישות משפטית מיוחדת כלפי העולם החיצון, באשר אדם זר הנפגע על ידי פרט מתוכה, היא עלולה להיתבע כולה. והיה אם אחד מבני הח’מסה נמצא חייב בדין, כל הח’מסה מתגייסת לשלם את הפיצוי שנגזר לה. אגב, יש לשוב ולהזכיר שבמערכת המשפט המסורתית הבדווית — "אלעורף ואלעאדה" — הפיצוי הכספי, או בשווה ערך לכסף, הוא הדרך להענשה; לא בית-סוהר, משום שאין אפשרות למוסד ענישה מסוג זה, ולא צורת ענישה אחרת. מה גם שהקנס הכספי, אם היה כבד במיוחד, הכביד על הנקנסים והכאיב להם — למפסידים במשפט — באופן קשה.

כאמור, עקרון ההדדיות בין פרטי הח’מסה מחייב אותם לנאמנות בלתי מסויגת כחובה ראשונית, בסדרי עדיפויות הבאים: "אנא ואח’וי ד’ד אבן עמי, ואנא ואבן עמי ד’ד אלע’ריב" (אחי ואני נגד בן-דודי, ואני ובן-דודי נגד הזר). ככל שהקירבה לבן ח’מסה אחר היא יותר ראשונית, כך גדלים הקירבה והסולידריות בין הפרטים. בן הח’מסה מתחייב, לעתים, לקחת על עצמו אשמה כשהוא לא היה עובר העבירה. הדבר קורה גם בישראל בריבי-דם, כאשר ההורג/רוצח לא ידוע, ואז מוטל על-ידי זקני הח’מסה על פרט אחר ליטול את האשמה על עצמו.

הביטויים המעשיים למערכת החובות והזכויות הם בראש ובראשונה בתחום שמירת הגוף והנפש. ולא בכדי עניין נקמת הדם הוא המפורסם ביותר (לצד הכנסת האורחים) בתרבות ובנוהגי הבדווים. עקרון ההדדיות אכן מטיל חובה על כל גבר בח’מסה ליטול חלק בנקמה, כאמור: "יושרוד אלמשראד ויוטרוד אלמטראד" (ייטול חלק ברדיפת הרוצח ובהינקמות בו). הוא הדין כאשר הח’מסה טעונה נקמה. או אז כל אחד מבניה עלול לשלם בנפשו. וכמובן קיימת גם החלופה (לנקמת הדם) והיא תשלום כופר הנפש, המושת על הח’מסה באמצעות המשפט. במקרה זה, על-פי עקרון העריבות ההדדית, מתחלקים כל הזכרים בני הח’מסה (מגיל חצי שנה) בתשלום הכופר.

השאלה היא: כיצד נוהגת הח’מסה בסכסוך פנימי, והאם עקרון ההדדיות לא נפגע כתוצאה מכך? אכן הוא נפגע. כי כאשר בן ח’מסה פוגע בבן-דודו או כל קרוב אחר, אזי נאמר: "זאי ג’ראח אלכף" (כמו פציעת כף היד). אמירה זו מבטאת את העובדה שהבעיה היא פנימית, בין פרטים או משפחות, ומשתדלים לאחות את המקרה מהר לבל ייווצר באמת קרע פנימי ביניהם.

ה"תשמיס" (הסרת חסינות)

כאמור, התשמיס הוא נידוי שביטויו המעשי הוא סילוק פרט או משפחה מהח’מסה. מסגרת הח’מסה אין פירושה שהיא מעניקה תמיכה והגנה אוטומטית לאנשים העלולים לנצלה לחיפוי על פשעים שיש עמם קלון או נזקים כספיים (תשלום פיצויים לגורמים זרים עקב משפט). פרט או משפחה המזַמנים לח’מסה שלהם בעיות וסכסוכים באופן מתמיד עם גורמים זרים, אינם יכולים לצפות להגנה אוטומטית, משום שמעשיהם באמת עלולים לפגוע בשמה הטוב של הח’מסה או בכספה (או כל רכוש המקובל כתשלום וכפיצוי הצד הנפגע, על פי פסיקת השופטים המסורתיים). את השוטים וקלי-הדעת פשוט מחנכים, וכך גם את העבריינים המ וּדים. הם מוזהרים מספר פעמים, ואם הם לא נשמעים וממשיכים לפגוע במעשיהם בח’מסה שלהם, אזי מסירים מהם את ההגנה והחסינות על-ידי ה"תשמיס", שפירושו ייבוש בשמש. כי צמח שהתייבש הוא נעשה קל והרוח עלולה להסיע אותו למרחקים, אם לא לרסקו בהיגררותו על האדמה והסלעים. ההתייבשות, פשוטה כמשמעה, עלולה לגרום ל"משמס" — מי שנגדו הופעל התשמיס — למותו. התשמיס הוא חמור מאוד וחייב להיעשות בצורה טכסית ופומבית כדי שייוודע ברבים. על התשמיס מחליטים זקני הח’מסה ובראשם "כביר אלח’מסה" (זקן הח’מסה), שהוא כמובן הזקן ביותר בה. מקיימים טכס תשמיס, שבו דואגים להזמין לאוהלו של זקן הח’מסה נציגים מהשבטים והחמולות המתגוררים בסביבת הח’מסה העורכת את התשמיס, ומכריזים על הפרט או המשפחה בנוסח מקורב לזה: "אדם זה, או משפחה זו, הם מהיום ואילך במעמד של ‘מְשַמַסִין’ — מנודים דמם מותר ואין אנו אחראים למעשיהם" ויכולים זקני הח’מסה אף לפרט את הסיבות לתשמיס, תוך שהם מגוללים את מעלליהם של המשמסין. יש לציין שמעשיהם חייבים להיות באמת חמורים, ולא על כל עבירה, חמורה ככל שתהיה, עורכים תשמיס.

מרגע שמסתיים הטכס, מעמדם של המשמסין נכנס לתוקף, ואז גם אם נרצח מישהו מהם, הח’מסה שהקיאה אותם מתוכה אינה רשאית לנקום את דמו. דהיינו, התשמיס מתיר את דמם. ולכן, המעשה ההולם ביותר מצד המשמסין הוא להתקפל ולהסתלק מתחומי השבט ואפילו לעזוב את האזור ולהגר למרחק שבו האוכלוסייה המקומית לא מכירה אותם ולא שמעה עליהם.

הנהגת הח’מסה ותפקידיה

כקבוצה, מסגרת הח’מסה מחייבת קיומה של מנהיגות, שתפקידה לא רק לדאוג לצד הארגוני שלה אלא בעיקר להחליט בשני תחומים:

1.         אילו סוגים של פגיעה הם עניינם של כל בני הח’מסה ואילו סוגי פגיעה הם עניינו של הפרט בתוכה. אגב, כך או כך, בני הח’מסה יעמדו לימין הנפגע, אם יבקש זאת, גם כאשר הפגיעה בו היא אישית.

2.         המנהיגות מחליטה על דרך התגובה או הפעולה, ולא תמיד מדובר רק בעבירות.

לדוגמה: אם בן ח’מסה מעוניין לעשות עיסקה כלכלית, יהיה הולם יותר מצדו אם ישתף בה ויעדיף מישהו מהח’מסה. ואולם, אין הוא חייב לנהוג כך, והוא רשאי להתקשר עם אדם שלא מתוך הח’מסה שלו. אך החשש הוא שזרים יפרשו זאת כסממן של התרופפות הקשרים בתוך הח’מסה. בקיצור, המדובר במתן עדיפות לבן הח’מסה. דוגמה אחרת היא מתחום הנישואין. הח’מסה היא היא המסגרת החברתית-שאירית שהנישואין אמורים להתקיים בתוכה. בנישואין היה מקובל (ועדיין רבים מקרי הנישואין הנהוגים על-פי דפוס זה המכונה "נישואי אולאד עם", כשהגבר נושא את בת-דודו ובת אחי אביו. אבי הכלה המיועדת לא יכול להתנגד, ואם לא בן-דוד מסוים, אזי בן-דוד אחר, ובלבד שלא להשיאה לזר.

אבי הכלה נאלץ להסכים גם אם בכוח, על פי האימרה: "אבן עמהא בנזלהא מן אל ג’מל" (בן-דודה יכול להורידה מהגמל). מקובל היה בעבר שביום החתונה הובילו את הכלה בתוך אפיריון שהותקן על גב הגמל. אם בכל זאת לא מתקיים התיזמון לחתונת בני-דודים, וזה קורה שקיים פער גילים גדול בין הכלה המועמדת לבין בני-דודה שהם קטנים, והורי הכלה אינם מוכנים להמתין עד שיגדלו, כאשר מצד אחר יש לחץ לשאתה מצד בני ח’מסה אחרים. דהיינו, קרוביה של הכלה מדרגה שנייה ושלישית, אזי היא חייבת להינשא לאחד מהם. ושוב, על-פי עיקרון הסולידיות ההדדית משיאים אותה לאחד מבני הח’מסה.

במידה וישנם בח’מסה מועמדים אחדים, המעוניינים לשאת צעירה מסוימת, אזי יש מקום להתערבותה והשפעתה של המנהיגות. ובעצם "כבאר אלח’מסה" (זקני הח’מסה) נדרשים לתת דעתם ולהכריע בכל סוגייה שעניינה בח’מסה כולה.

תפקיד אחר וחשוב ביותר של זקני הח’מסה היא הערבות בדין. כאשר אחד מבני הח’מסה הוא צד בדין (במשפט), אזי השופטים, בין אם הם מהח’מסה או משבטים אחרים, מעדיפים שזקני הח’מסה יהיו ערבים לו, שהרי אם הוא זקן חזקה שיהיה "סאחב מאל וסאחב עיאל" (בעל נכסים ואב לצאצאים רבים), שהם ערובה למילוי אחר גזר הדין. קורה שגם כאשר לזקני הח’מסה אין מעמד רשמי במשפט, פונים אליהם כדי לסייע במימוש גזר הדין, במידה ויש חריקות במימושו מצד בן הח’מסה הנתבע.

ואחרון אחרון — ראוי לציין שבעיני מערכת השיפוט של המדינה, פסקי-הדין המסורתיים אינם נחשבים מבחינה פורמלית. דהיינו, שגזר-דין של "קאד’י" (שופט מסורתי) איננו מחייב את הפעלת מערכת האכיפה של המדינה, כפי שגם גזרי-הדין אינם תקפים בעיניה. ובכל זאת, אוזני אנשי החוק במדינה כרויות לשמוע ולדעת מה קורה במערכת המשפט המסורתית, משום שהדבר עשוי לשרת אותה. לדוגמה: אם ידוע שסכסוך מסוים עשוי להוביל למלחמת חמולות או למלחמת שבטים, אזי קציני משטרה מבקשים להתערב — אך ורק כמסייעים — כדי להביא לסדר ולשקט. חשובה יותר היא התערבות המדינה במקרים שיש לציבור ולערכאות עניין בהם, כמו במקרה של רצח. על-פי-רוב הבדווים משתדלים לשמור על אוטונומיה שיפוטית בכך שאינם פונים למשטרה ולא מסגירים עבריינים, ואפילו רוצחים, משום שהם מעוניינים לשפוט אותם על-פי חוקיהם, שהם הרבה יותר מרתיעים (או פייסניים, כשהתובע בעצם מוותר על תביעתו מתוך מחווה של נדיבות וכבוד לצד הפוגע). אין ספק שהמשטרה לא תרפה ממקרה רצח עד להבאתו לדין של הרוצח. לכל היותר היא עשויה להמליץ על הקלה בעונש (גם לא במקרי רצח), מתוך מטרה למנוע את הישנות הסכסוך או שמירה על יחסים טובים עם האוכלוסייה הבדווית, שתמשיך לשתף פעולה עמה בעתיד. יש קציני משטרה המתייחסים לשופטים המסורתיים וגם לאוכלוסייה בכבוד הראוי להם ומוקירים את מורשתם, כי בכך הם מסייעים בעצם לתפקידם. ובחזרה למקרי רצח — פסיקת השופטים המסורתיים (ואין זה משנה מה פסיקתם) איננה פוטרת את הרוצח מעונשה של המדינה, וכך בעצם בכל עבירה.

דף ראשי