המורשת התרבותית של הבדווים בנגב

 

*   ערכי הכבוד והחופש בחיי הבדווי

הכבוד והחופש הם ערכים ראשונים במעלה בחייו של הבדווי. כדי לזכות בהם במדבר רחב הידיים ויתר הבדווי על מנעמי החיים במושבות הקבע. יטעה מי שיחשוב שהבדווי חי במדבר בלית ברירה או פשוט אינו מודע ליתרונות השפע שבחיי העיר או הכפר, רק משום שהחיים במדבר מגדירים "דלות" ו"שפע" באופן שונה. המתעמק במהותם של חיים אלה ייווכח שהִנם הוויה מושלמת ושלמה שתקוות ושאיפות הפרט בה אינם עוברים את גבולות הדמיון, ולא בגלל צרות אופק אלא בגלל רציונליות מנומקת היטב.

נכון שההתפתחות ההיסטורית מלמדת שרוב שבטי ערב עברו תהליך של תִירב וּ והתעיירו במשך הזמן, אך זה קרה בעקבות התערות אינטסיבית בין שוכני הקירות ובהשפעת ידו הארוכה של השלטון המרכזי, שהתחזקה בתקופות ההיסטוריה המתחלפות באזור. אך מבחינה פסיכולוגית ורציונלית, מעולם לא היה המעבר מטרה בפני עצמה.

בתי השירה שאמרה אשתו הבדווית של החליף הראשון לבית אומיה מעאוויה בן אבי סופיאן, מבטאות את היחס לתרבות הבדווית: "ולבית תחפק אלריאח פיה,  אחב אלי מן קסר מניף", לאמור: אוהל שתשרוק בו הרוח אהוב עלי מארמון הבנוי לתלפיות. "וא כּ כסירת פי עקר דאר, אחב אלי מן אהל אלרעיף", לאמור: אכילת פת של לחם מדורה אהובה עלי מאכילת הפיתה (הנהוגה בכפר ובעיר).

הכבוד כערך

משמעות הכבוד אצל הבדווי יש לה שני ספים נמוך וגבוה. הנמוך מוגדר כמצב שאין לך ואין עליך, דהיינו, אין לך בעל חוב, שחייב לך ושהנך טרוד בהחזרתו, ואין עליך חוב שהנך נרדף להחזירו. והכבוד, הן לזכות והן לחובה, מתמצה בשלושה מישורים.

1. החומרי כסף, רכוש, קרקע וכד.

2. השם הטוב של הפרט ושל החמולה.

3. כבוד האישה אמנם הוא שייך לשם הטוב, אך רגיש מאוד ומהווה סוגיה בפני עצמה.

לאור הנ"ל, הסף הנמוך של הכבוד במדבר הנו:

א. מבחינה חומרית עדיף להיות דורש ולא נדרש, תובע ולא חייב. ואולם, לשניהם יש משמעות של כבוד. כל סכום וכל נושא וכוח הנו חשוב. ישנה אימרה בדווית האומרת: "אלכרם באלקנטאר, ואלחסאב באלדינאר", כלומר: נדיבות יכולה להיות במשקל גדול. אדם יכול לתת ביד רחבה, אך לעומת זאת הוא לא ירצה שירמו אותו או יעשקו אותו אפילו בדינר אחד, כי אז לא הערך החומרי משחק אלא הכבוד האישי של בעל הדינר.

באופן זה גם מתייחס השופט המסורתי הבדווי כשהוא דן בדיני ממונות, שאנחנו עדים להם גם כיום בדיונים במשפט הבדווי, הרצוף בדיונים ממושכים ובהתנצחויות רבות, שבסופן נפסק סכום מכובד לתובע. אך קורה לא פעם שהתובע מוותר על הפיצוי הנפסק לו על-ידי השופט המסורתי באותה ישיבה פסיקה, כי מה שחשוב לבדווי זה שהוא ישמע במו-אוזניו את הפסיקה לזכותו ("יסמע חקו"). וכשהוא מכניע את יריבו ולא נשאר לו אלא לממש את הזכות, שזה עתה נפסקה לטובתו, אז הוא זוכה במין התעלות והתרוממות רוח, בייחוד כשהוא מפנה את תשומת לב הנוכחים במשפט ומכבדים אותו באומרו: "וגוהכם עליה" שמשמעותו "אתם עדים שהנני מוותר על זכותי, שחייב פלוני, וכל ההתדיינות הייתה כדי ללמדוֹ שאין זה קל לרמות אותי או לנגוס בזכותי".

ב. השם הטוב התביעות והבעיות שיכולות להתעורר במישור זה הן מעין הוצאת דיבה (אך לא במובן הנפוץ בחברה הרחבה). ולכן, קביעת זכותו של התובע מוסיפה לכבודו ולמוניטין שלו ומורידה, כמובן, מכבודו של הנתבע.

בחברה הבדווית גם קללה עסיסית יכולה להיות סיבה להתפתחות ריב עקוב מדם. אם הנעלב לא לקח את הדין לידיו, אזי במקרה הטוב (לדידו של המקלל) הוא יובא להתדיינות במשפט ה"מנשד". המנשד הוא מעין בג"צ הדן בעבירות קשות, כמו חילול כבוד המשפחה. בסוג זה של סכסוכים גם פסיקותיו קשות מאוד מהבחינה החומרית, תוך השפלת הצד החייב. הפסיקה עשויה להסתכם בסכומי עתק המשולמים תוך קיום טקסים שכל מטרתם החזרת הכבוד שנפגע. הטקס עצמו ידוע בשם ה"ביאד", שפירושו "הלבנה". בטקס זה החייב מתבקש לפקוד שלושה "שקים" של שיחים שונים. הוא ניצב בפתח השק (הדיוואן) ומכריז בקול: "חטאתי בהוצאת דיבתו של פלוני לשווא. הריני להכריז ששטות עשיתי וכבודו של פלוני לבן כשלג או כמטפחת לבנה".

כבוד האישה סוג הסכסוכים שבמרכז עומד דבר פגיעה בכבודה של נקבה, הוא הסוג המסוכן ביותר בסכסוכי השבטים. ההגנה על כבוד האישה היא החובה הראשונה במעלה מחובותיו של כל גבר בדווי. כבודה נשמר מכל פוגע, והוא איננו מחול גם אם מוכנה לוותר עליו, משום שהנפגע הוא בעצמו הגבר או הגברים במשפחת האישה.

בקסידה שחיבר בדווי ובה הוא שוטח את משאלות לבו בחיים, ולאחר שבשירו ייחל למעמד מכובד לסוסה אצילה ונשק ולממון, הוא מבקש לסייג אצ כל הבקשות המעמדיות והחומריות בבקשה הבאה: "אל תאמנה סתר אלולאי מן אלער, מן מגלס אל ספאה  כּמה תסיב" (מי יתן ויישמר כבוד הנשים ותוסר מהן הבושה, שלא יפלו למשל ולשנינה בפיהם של יושבי קרנות). את הבקשה האחרונה הוא בעצם מפנה לאלוהים, משום שאין חמורה הימנה.

הבדווים יישמרו מכל משמר לבל ערב נשים בסכסוכים בין חמולות ושבטים, בכדי שלא יתרחש חילול כבוד המשפחה. אך גם האישה נדרשת לא להתגרות באנשי המחנה היריב, אחרת דינה כדין גבר, וכאן לא מדובר בכבודה. אכן, המשפט הבדווי המחמיר בדרך כלל בפגיעה באישה ומכפיל פי ארבעה את הפיצויים שהפוגעים בה נדרשים לשלם, הופך דינה לדין גבר ופיצויה כפיצוי גבר, אם היא נדחפת לריב גברים.

אסור לשום זר ליצור קשר כלשהו עם בת חמולה אחרת, פרט למקרים מובנים שתכליתם השגת אינפורמציה נחוצה בלב מדבר, כמו שאלות על מקום החנייה של השבט או על מקום המים או על בהמה שאבדה, וגם זאת רצוי שייעשה מרחוק. מגע שלא ישתמע ממנו תום-לב ויתגלה שהִנו סתם מתגרה ואשר מטרתו להתקרב לאישה, עלול לסבך את האיש ברדיפה על ידי הוריה ושומרי-כבודה של אישה, והרדיפה עלולה להתדרדר לפגיעה בו, אפילו עד כדי מוות. לא פעם נדרשים עוברי אורח או מבקשי קשר להישבע שלא היו להם כל כוונות זדוניות. בשבועה זו יש מן טיהור המפגש, הן לכבודה של אותה אישה שעמה היה הקשר, והן לכבודו של האיש, כהוכחה לכוונותיו הטהורות והענייניות ביצירת קשר זה.

בחברה הבדווית יש אומנם השפעה למצבו החומרי של האדם, אך הסטטוס החברתי נקבע על-ידי הייחוס של הפרט, שמרכיביו הם  הכבוד והגאווה. הדבר נכון לא רק בחברה הבדווית אלא גם אצל הערבי באשר הוא, עירוני או כפרי, שהן שתי נגזרות של התרבות הערבית, אף כי הפלאחים והעירונים מתייחסים כיום אל הייחוס בפחות אדיקות מאשר ב"באדיה".

ערך החופש

החופש כערך מחייב הגדרה ברורה או לפחות הבהרה, משום שכאשר הבדווי אומר כיום שהחופש שלו מוגבל מן הדין שנדע למה הכוונה. שאלה זו מתבררת רק כאשר שבים ובוחנים את אורח-החיים של הבדווים בעבר, במדבר, כאשר השבט חי בניתוק-יחסי מבלי שיד כלשהי תשיג אותו. אומנם ההגדרה המשתמעת כאן היא מצב של חופש טוטאלי, החל מהאדם הפשוט ועד לשבט כולו, כאילו היה זה מצב של אנרכיה, ולא היא. נאמר כבר במקום אחר במקראה זו שבעבר הרחוק חי השבט במעין מיני-מדינה, והוא פעל על-פי כללים קבועים שדווקא מנעו מצב של אנרכיה. הפרט היה חייב להישמע לכללים המסדירים את היחסים בינו לבין סביבתו החברתית, ובאותו אופן הוסדרו היחסים בין כל מרכיבי החברה. יתר-על-כן, הכללים שנהגו אז הסדירו גם את הקשרים והיחסים עם העולם החיצון שבו קיים שלטון מרכזי (אם היה כזה). יוצא אפוא שהחופש שהבדווי מתרפק עליו כיום הוא "חופש בערבון מוגבל". ובכל זאת, הוא צודק, משום שלחופש שאליו הוא מתכוון היו ביטויים מוגדרים. ברמה השבטית או הקבוצתית היה זה החופש לנדוד, ללא התחשבות בגבולות מדיניים (אם היו כאלה). האפשרות להסתלק ממסגרת השבט דבר שקרה והיה אפשרי במסגרת חמולתית ובתנאי שהחמולה הייתה די חזקה להגן על עצמה היא גם כן ביטוי לחופש. במדינה המודרנית לא יכול אדם או קבוצה להוציא עצמו מתחומה או ממסגרת ולהצהיר שמהיום ואילך הוא עצמאי ומשוחרר מכל מרות.

בכאב-לב רוטנים היום בעלי עדרי-צאן, בדווים, שאינם חופשיים לנדוד לרעות את צאנם מבלי לקבל אישור מהגורמים המוסמכים במדינה. אלה הן רק שתי דוגמאות ברמה השבטית והחמולתית. ברמת הפרט השאיפה לחופש מתחילה ברצונו של גבר להקים מסגרת משפחתית עצמאית, ומאז החלו הבדווים לעסוק גם בחקלאות, הוא רוצה את חלקת אדמתו שאביו מוריש לו עוד בחייו. אומרים שבדווי אמיתי שהכבוד והחופש הם ערכיו הבסיסיים, שואף ל   דברים:

ביות וסיעה אוהל רחב ידיים (המכיל את אביזרי הקפה, ובעצם הכוונה ליכולת לארח).

רכובה סריעה רכב מהיר. בעבר היו אלה הגמל והסוס.

ומכאה מוטיעה + ואישה כנועה.

יש המוסיפים לשלושת המרכיבים הללו גם את נשקו של הבדווי וכן מקנה רב ועוד ועוד, אך אלה הן תוספות שהתווספו מאוחר יותר. כאשר לאדם יש את הדברים הללו, אין הוא נזקק לטובות של אחרים, ויאה לו שיישב באוהלו וייהנה מהחופש. ואולם, דבר אחד מאלץ כל בדווי להתחבר לאחרים והוא נושא ההגנה. הגנה על הנפש (שלו ושל משפחתו), הרכוש והמוניטין האישיים (בהן כלולה ההגנה על הכבוד, על כל גילגוליו). נושא ההגנה הוא שעושה אותו לפרט במסגרת ה"חמסה", ואילו כל מסגרות החמסה מצטרפות יחד ובונות את השבט. באותו אופן מספר שבטים בונה את המטה. לארגון זה יש גם ביטוי והשפעה על מידת החופש (הן של הפרט והן של הקבוצה), משום שככל שהמסגרת החברתית גדולה וחזקה יותר, כן היא תהיה מרתיעה ושום מסגרת אחרת לא תעז לתקוף אותה, והתוצאה תהיה שהפרט והקבוצה הקטנה ביותר יוכלו לחיות בכבוד ובחופש.

ולסיפא של הדברים יש להדגיש שההגדרה של הבדווי למושג ולמצב של חופש היא רחבה מאוד, וראוי לראות במה הוא חש מוגבל במסגרת המדינה המודרנית. בחינת שאלה זו מלמדת שכל דבר שיש בו כפייה עלול להיות למורת רוחו, לרבות: גיוס לצבא (אלא אם הוא מתנדב מרצונו), תשלום מסים, איסור פוליגמיה, ובייחוד החופש לנדוד. אגב, כאן גם תובן העדפת צורת היישוב הכפרית, משום שמידת החופש בה גדול יותר, יחסית, בהשוואה לחיים בעיר גדולה. במסגרת כפר עשויה להתקיים אוטונומיה בתחומים חשובים, כמו: בשיפוט המסורתי, קיום טקסים מסורתיים, התבדלות (משום שתפיסת מרחק מקבוצות אחרות מקנה תחושת חופש) ואפילו קיום סדר חברתי בו משתדלים להימנע מעירוב מערכות אכיפה של המדינה, ובראשן המשטרה, ועוד ועוד.

 

דף ראשי