המורשת התרבותית של הבדווים בנגב

 

 *   מניין הימים ועונות השנה במסורת הבדווית

משחדלו הבדווים, הנודדים-הלוחמים, מחיי נדידה מלאים והחלו לגדל בהמה דקה ולעסוק בחקלאות, הם אימצו לעצמם את לוח השנה החקלאי, שיש בו חודשים "יציבים", הנשענים על חוקי הטבע וגורמים אקלימיים, ואינם משתנים כמו חודשי ההִגְרְה (1). לוח זה חדר לתודעתם והיה היחיד שהכירו וחיו לפיו (2). מבחינה זו דומים חודשיהם ומניינם לחודשי היהודים. חודשי השנה לפי מניינם כיום הוא המניין הבדווי-חקלאי והוא זהה למניין הנוצרים. לצד הפעילות החקלאית נוצרו מנהגים הקשורים במיוחד בפעילות זו, שחשיבותם החברתית והכלכלית טרם פגה, גם בקרב אלה שאינם עוסקים בחקלאות.

 

נוהגים לחלק את השנה לארבע עונות, שלושה חודשים בכל עונה, בשפתם: קִי וּ תַלַאתֵה = שלושה חודשי קיץ, והם:

  אַוַול קֵיצ

  אַוְוצַט קֵיצ

  אַחַר קֵיצ

סַפַרִיאַת תַלַאתֵה = שלושה חודשי סתיו והם:

  אַוַואל סַפֵר

  אַוְצַט סַפֵר

  אַחַר סַפֵר

תַלַאתֵה מַטַר = שלושה חודשי שגם והם:

  אַגְרַד

  כּאנ וּ

  שְ בּאט

תַלַאתֵה רַ בּיע = שלושה חודשי אביב (מרעה) והם:

  דַאר

  חַמִיס

  גְמַאדֵה

ע וְּר אִ)ל) זַרְע = חיי התבואה

חיי התבואה, מזריעה ועד הקציר (או למעשה התְלִיש) הם 150 יום, שהם חמישה חודשים: אַגְרַד,  כּאנון, שְ בּאט, דַאר, חַמִיס. השעורה, שהיוותה את רוב רובו של גידול התבואה בנגב, זקוקה לגידולה ולהבשלתה ל-150 ימים. לעומת זאת, החיטה מסתפקת ב-120 יום ונזרעת כחודש ימים אחרי זריעת השעורה. גידולי הקיץ: דורה, אבטיחים וירקות זקוקים ל-70 יום, כל ימי גֱמַאדֵה וחלק מאַוֵול קֵיצ. את הטבק שותלים בחַמִיס, לאחר זרעי הטבק נזרעו בדַאר.

קיימת חלוקה אחרת, הנקראת אִלְחַמְסִינִיַאת = החמישים. זוהי חלוקה לארבע קבוצות, חמישים יום בכל קבוצה. הספירה מתחילה ב-17 לאַוְוצַט סַפֵר, שבו עורכים את טכס אִ)ל)צַלִי בּ= בדיקת טיב השנה על-פי כמות הטל ולפי מהלכי כוכבים במסילותיהם, ובו פותחים בהכנות לעונת עיבוד השדות.

וכך היו סופרים:

1) מאִ)ל)צַלִיב עד עִיד לִד חמישים יום (חגו של הקדוש של העיר לוד).

עִיד לִד הוא ראשית חריש וזריעת השדות, וממנו מתחילים לספור את 150 ימי חיי התבואה, עליו אמרו: גַא עִיד לִד. יַא שִדַאד שִד. וְיַא הַדַאד הִד. לַאבִד מִן אִלְמַטַר לַא בּד = בא עִיד לִד, החורש רתום למחרשה, ובעל הסוסה הכן סוסתך (וגם נאקתך) להרבעה, כי הגשם עתיד לבוא ויש לצפות לבואו. עִיד לִד הוא מבשר כניסת החורף.

2) מעִיד לִד עד מִילַאדֵה חמישים יום.

מִילַאדֵה הוא יום שבו נולד הנוצרי עִיסַה אִ בּן מַרְיַם, והוא חל בעיצומו של החורף. הבדווי מעבד את רוב שדותיו בחמישים ימים אלה.

3) ממִילַאדֵה עד בּא בּאִ)ל)דַאר וּ חמישים יום

כשמגיע בּא בּאִ)ל)דַאר וּ חדלים מעיבוד השדות ומשחררים את הגמלים שעבדו קשה. אמרו: גַא  בּא בּאִ)ל)דַאר וּ אִטְלֵק גַמַלַ כּיַא מַגְנ וּ = הגיע בַאב א^)ל)ד)אר וּ, שחרר את גמליך, הו שוטה בגברים!

4) מבּא בּאִ)ל)דַר וּ עד חַמִיס חמישים יום.

אלה הם ימי צמיחת התבואה, השתבלותה והתמלאות השיבולת בגרעינים. יש שנים שבהן אפשר להתחיל כבר בסוף חַמִיס.

אִלְאַרְ בּעַנִייֵה = ימי השיא של החורף

אִלְאַרְ בּעַנִייֵה היא תקופת הקור והגשמים בחורף. היא נמשכת 40 יום רצופים ונכללים בה: 5 ימים אחרונים של אַגְרַד, 30 ימי כּאנ וּ, 5 הימים הראשונים של שְבַאט. בימים אלה נהגו לשמור את העדרים במקומות מוגנים מרוחות, קור וגשמים. היו שהאביסו אותם בתבן, ולא פעם נמנעו מלהוציאם למרעה, אם היו ימים קשים במיוחד.

היו שכינו את ימי אלארבענייה האלה צוֹמְת אַלְח וַּה = ימי צום הסכין, היות ובימים אלה נמנעו משחיטת בני-הצאן, כי בתקופה זו הם רזים ודלי בשר. אנשים בעלי יכולת ומעמד נהגו להחזיק מספר ראשי צאן ברִ בּק (חבלים עם לולאות שנקשרו לצווארם בתוך האוהל) ולפטמם לצורכי אירוח.

אַרְ בּעַנִיית אִלְ-קֵיצ

יש גם אַרְ בּעַנִייֵה אִלְקֵיצ = האַרְ בּעַנִייֵה של הקיץ. אלה הם ימי שרב. בתקופה זו נכללים: 30 ימי אַוַול קִיצ ועשרת הימים הראשונים של אַוְוצַט קֵיצ. היו שאמרו כי החום בימים אלה מקורו ממשב הרוח של הגיהינום.

בימי האַרְ בּעַנִייה מואטת פעילותו של הבדווי בתחום החקלאות; הנה-כי-כן, בחורף בגלל הקור העז והגשם, ובקיץ בגלל החום המעיק והשרב הכבד.

חשבון הימים

יש קבוצת כוכבים בשמים ובה בולטים 7 כוכבים צמודים זה לזה היוצרים מעין משולש. קבוצה זו נקראת תְרַאיֵה. מדי חודש ניצבת תְרַאיַה אל מול הירח ומקבילה לו (= אִתְקַארֵן אִלקַמַר). אבל בכל חודש יחול הקְרַאן (ההקרנה) במועד אחר. למשל: בכּאנ וּ יהיה הקְרַאן ב-11 או ב-12 בחודש. בשְבַאט יהיה ב-9 או ב-10 בו. בדַאר יהיה ב-7 או ב-8 בו. בחַמִיס יהיה ב-5 או ב-6 בו. הבדווים האמינו כי קְרַאן שחל ביום זוגי מבשר חודש דל בגשמים. על כן גם בשיחותיהם ציינו את ימי הקְרַאן הבלתי-זוגיים. הבדווי צופה בכוכבים, רואה את הקְרַאן וקובע בוודאות באיזה חודש הוא מצוי.

חודשי השנה חודש חודש והמאפיין אותו

אַוְוצַט סַפֵר (תשרי-אוקטובר)

בחודש זה חומה של השמש נחלש, יש כבר עננים בשמים ובסוף החודש הם מתרבים. מתחילות לנשוב רוחות מזרחיות, המעלות צקלוני אבק וסופות חול מקומיות. ב-17 לחודש נהגו לערוך בדיקות שתספקנה רמזים אם השנה תהיה גשומה או שחונה. וכיצד?

א. אִ)ל)צלִיב

על מגש נחושת שמים חמש ערימות מלח, כנגד חמשת חודשי התבואה, ומניחים אותו על גב האוהל למשך הלילה. עם שחר בודקים: אם נמסו הערימות זו תהיה שנה גשומה; אם נותרו יבשות תהיה שנה שחונה; ואם נמסו בחלקן תהיה בינונית.

ב. תצפית לעבר הכוכבים

בליל ה-17 לחודש חולף הכוכב גִדִי, או נְגֵידֵה על פני תְרַאיַה. אם הוא עובר בין כוכביה ומפזר אותם) יִפַטִטְהַא), אזי תהיה שנה יבשה. אם החטיא אותה וחלף על פניה (זַל עַנְהַא), אזי תהיה שנה גשומה.

בחודש אווצט ספר מתחילה להופיע בשדות ציפור קטנה הנקראת ק וְּק וַּאן, המבשרת את בוא החורף. ילדי הבדווים נהגו לצוד אותה במלכודותיהם ולאכול את בשרה. יש שהיו שרים לה: יַא ק וְּק וַּאן / יַא עְוִיד אִ)ל)זַאן / מִ נּ כּי לַעַאד צֵידֵת רַחְמַאן / וִתְ כּוּ סַנַתְנַא תִרְוִי אִלְעַטְשַאן (ה וּק וּק וַּאן / הזקוף כמו אלון / מיום בואך והלאה יהי לנו שפע ציד / ותהי השנה גשומה ותרווה את הצמחים).

אחרי הצַלִי פותחים בהכנות לחריש וזריעת השדות בחריש מוקדם הנקרא עַפִיר, שבא לאפשר זריעת כל השדות וניצול גשמים ראשונים להנבטה. הבדווי מכין את כל הדרוש לו: זרעים, חבלים, רתמות, מחרשות, וכן הלאה. היו שנתנו בחודש הזה סימנים ואמרו: עַשַרַה פְת וּ, עַשַרַה נְט וּ,  וַּשַרַה פִיה וּ אִל בּרְק יְל וּ. כלומר:

עַשַרַה פְת וּ עשרת הימים הראשונים, שהם ימי הפתיחה, בהן חודר אוויר קריר במקצת ומתחילה העונה.

עַשַרַה נְט וּ עשרת הימים הבאים עלולים להיות ימים רעים אם ירד בהם גשם הוא נקרא מַטַר נְטֵיחי, והעשב שהוא יצמיח עלול להזיק לצאן (בּיִגְעֵם אִלְחַלַאל), מכיוון שהוא צמח על אדמה מזוהמת מזבלים ופסולות שונים, שלא נשטפו על-ידי מי הגשמים הראשונים. אגב, מסיבה זו הבדווי לא מתקן את תעלות ההטיה אל בורות אגירת מי הגשמים (הַרַאב), פן ייקוו בהם מים מזוהמים שאינם ראויים לשתייה.

אִלְ בּרְק יְל וּ מעתה ואילך יכולים להופיע רעמים וברקים, כי כבר נכנסה עונת החורף.

אַחֵר סַפַר (חשון-נובמבר)

בחודש אַחֵר סַפַר מתנהל חריש השדות במלוא הקצב. זורעים בעיקר שעורה. העבודה נמשכת מעלות השחר עד שקיעת החמה. החורשים מקבלים את ארוחתם בשדה על-ידי אחד מבני הבית. הגמלים מקבלים, בערוב היום, מנת שעורים לחיזוק ולשובע. במקביל מתקנים את תעלות הניקוז כדי שמי הגשמים ייקוו אל תוך הבורות (יַקְנה עַלְהַרַאב).

אַגְרַד (כסלו-דצמבר)

זה הראשון בחמישה החודשים לחיי התבואה, בהם ימי הקור תכופים. יש שנים שבהן יורדים גשמים עזים המשבשים את הדרכים וממלאים את הערוצים והנחלים. על פי רוב זה יקרה בחצי השני של החודש.

חמשת הימים האחרונים של אגרד הם הימים הראשונים של האַרְבַעַנִייֵה. זריעת השדות מקבלת תנופה, כי עלולים לרדת גשמים ולשבש את המלאכה. בעלי הסוסות והנאקות מרביעים את בהמותיהם בחודש זה וגם בחודש הבא אחריו. הרבעה זו היא דבר בעיתו, כי הוולד, שייגמל באביב הבא, יזכה למזון משובח ובריא. כשרצו להגדיר בעל גוף רזה היו אומרים: הַאדַא מִן וַלַדַת קֵיצ (זה מיילודי הקיץ), ואת החזק הגדירו: הַאדַא מִן וַלַדַת רַ בּיע (זה מיילודי האביב). בסוף החודש מתחילה ההמלטה בצאן.

על אַגְרַד אמרו:

אִלִי מַא יַזְרַע פִי אַגְרַד, עִנְד אִ)ל)צַלִי בּה יַחְרַד = מי שלא זרע את שדהו באַגְרַד, יהיה רוגז וכועס כשתתרוממנה ערימות התבואה לאחר הדיש. עוד אמרו: אִגְרַד אִדַא גַרַד, חַרַק וְאִדַא עַרַק, אַגְרַד (אם בא בחומו הוא לוהט ואם בגשמיו הוא מטביע).

בעבר כינו את אַגְרַד אַ בּוּאִ)ל)גֵלֵה (אבי גללי הגמל). באביב, בקיץ ובסתיו נהגו ללקט את גללי הגמלים הנקראים גַלֵה ולהניחם לייבוש. לאחר מכן איחסנו אותם במקומות מוגנים מרטיבות והשתמשו בהם כחומר בעירה.

ציפור קטנה הנקראת זֱרְעִי פושטת בשדות הזרועים, משמיעה ציוצים נאים ומלקטת זרעים. שמעתי מפי חרזן זקן את הביטוי זַיְ אִ)ל)זֱרְעִי בִיצַ בּח לַאללַה ובְיִסְרֵק אִלִ בּדַאר (כמו הזֱרְעִי משבח את הבורא בשיריו ובו בזמן הוא גונב את הזרעים), משל למי שגורם נזקים תוך העמדת פני הגון וישר דרך.

כּאנ וּ (טבת-ינואר)

כאנון הוא השני בחמשת חודשי חיי התבואה. הקור בשיאו, הימים מתקצרים ורובם עלולים להיות קודרים, קרים וגשומים. הדרכים בוציות ועלולים להיות שטפונות בנחלים. כל 30 ימי החודש נמנים על הארְ בּעַנִייֵה.

על כַאנ וּ אמרו: כּאנ וּ עַמ וּ אַ)ל)שְתִי (כַאנ וּ הוא עמוד התווך של החורף). רוצה לומר: דומה לאותו עמוד התווך הנושא את עומס האוהל. כן אומרים כי אדמה שרוותה מי גשמים בכּאנ וּ טובים סיכוייה.

כַאנ וּ פַחֵל אַ)ל)שְתִי (כַאנ וּ הוא הזכר של החורף), רוצה לומר: הוא מפרה את האדמה כהפריית הזכר את הנקבה. או: כַאנ וּ אִ)ל)צַחַאוַאת פִיהְ צְנ וּ, אִתפַקַד עַנַמַכ יַא מַגְנ וּ (הימים הבהירים שבכַאנ וּ הם מעטים, ואתה שמור היטב על צאנך מפני הקור).

מצב הכוכבים קובע את מועד סיום זריעת השעורה וזירוז השלמת זריעת החיטה. הדבר קורה ביום בו עולה אִלְ בּוּ בּארַה ובוהקת עם ערב בשמים. יש בשמים קבוצה ובה שני כוכבים סמוכים זה לזה, הנקראת בּוְּ בּארַה. עלייתה מציינת את גמר זריעת שעורה והתרכזות להשלמת זריעת החיטה. עלייתה מתרחשת ביום מסוים בחודש הזה. אז נהגו לומר: אִדַא דַאוַת אִל  בּוְּ בּארַה, צַאע אִלְשְעִיר פִלְמ וְּמַארַה וַעַלַא אִלְקַמְח יַא  בּדַארַה. כלומר: בהיראות אִל בּוְּבַארַה החזר את זרעי השעורה לאיסום במַטְמ וְּה והזדרז בזריעת החיטה.

בסוף החודש חל המִילַאדֵה (היום שבו נולד הנוצרי עִיסַה אִ בּן מַרְיַם), ובחמישי לחודש הבא טבלה אותו אמו במי הירדן (עַטַסַתו). על כן הוא נקרא אִלְמ וְּטַאס. הימים שבין שני מועדים אלה נחשבים לימים רעים, כאמור: בּין מִילַאדַה וַלְמ וְּטַאס לַא תְסַאפֵר יַא אִ בּן אִ)ל)נַאס (בין מִילַאדֶה למ וְּטַאס אל תצא למסע או לדרך רחוקה).

גם בחודש כאנון נמשכות ההמלטות בצאן והן נחשבות להמלטות מאוחרות. לכן, צריך להגן על הוולדות ואמותיהם פן ימיתם הקור העז.

שְ בּאט (שבט-ינואר)

זה השלישי בחמשת חודשי התבואה. חמשת הימים הראשונים שבו הם ימי הארְ בּעַנִייֵה האחרונים. גם בחודש זה צפויים גשמים, שטפונות ושיבושי דרכים. על חודש שבאט אמרו: שְ בּאט אִלְחַ בּאט, שַדִיד אִ)ל)רִיח יְוַדִי אִלְמַאל אִלְעַאיְדֵה  כּסִיח (שְ בּאט המצליף, בעל הרוחות העזות, הוא ממית את הצאן שאינו מוגן). כן נוהגת האימרה:  שְ בּאט חַ בּאט וַלַ בּאט  וִּיחְת אֵלְקֵיצ פִיהְ (שְ בּאט חובט וזועף, אבל יש בו כבר מריח הקיץ).

וכן: שְ בּאט מַא עַלֵיהְ רְ בּאט (על שְ בּאט אין לסמוך) ואין לקבוע בו פגישות מחייבות. הוא הפכפך ועלול להפציע ולגרום לשטפונות ולניתוקי דרכים. וכן: שְ בּאט אִלְ בּאט, אַ בּוּאִ)ל)זַוַא בּע וִלְאַרְיַאח (שְבַאט המכה והזועף, שיש בו רוחות וסערות).

מאמצע החודש ואילך מתחיל המפנה במזג-האוויר. החורף מתמתן ואופיו התוקפני נחלש, ולכן נהוג לומר: בּשְ בּאט תִנְזֵל גַמְרַה מִן אִ)ל)סַמַא (בשְבַאט יורדת גחלת מהשמים ומחממת את האוויר). כעבור מספר ימים יורדת גחלת שנייה לאדמה ומחממת אותה, והאדמה מעלה אדים בשעות הבוקר. וכן: פִי חַמְסַה עַטַס אִ)ל)נ וְּרַאנִי, אִרְפַע ת וּבּ כּאַלְפ וַּאנִי (בחמישי בו טבל הנוצרי, ואתה יכול להסיר את בגדך העליון). ואכן, בצהרי היום נעשה כבר חם ואפשר לפשוט את הבגד העליון.

בשְ בּאט מתחילה עונת הייחום והרבייה של החתולים, הדולקים אלה אחרי אלה ומשמיעים קולות יללה רמים, יִנַיֵיץ אִלְק וּ. בני הצאן כבר אוכלים עשב. מים הם לא שותים, מכיוון שהם מקבלים את הנוזלים מהירק הרענן.

דַאר (אדר-מרץ)

זה הרביעי בחמשת חודשי התבואה. ימי הגשם העז חלפו, ורבים הימים שבהם בוקעת השמש מבין העננים. פה ושם עוד ייתכנו גשמים קצרים, ואם אין זו שנת בצורת השטחים לובשים כסות ירוקה רעננה.

על דַאר אמרו: פִי נ וּ דַאר יִתְוַאזֵנ וּאִלֵיל וַלְנַהַאר (באמצע דַאר משך היום והלילה שווים), וכן: אִ בּדַאר תִמְט וּ סַ בּע אַמְטַאר,  וִּי בּס אִ)ל)רַאעִי  בּלַא נאַר (בדַאר הממטרים עדיין רבים, והרועה קופא מקור.

ועוד אמרו: דַאר  בּהְ שַמְס  וּבּה אַמְטַאר, וִיְרַ בּע אִ)ל)רַ בּיע וִיְפַתֵח אִ)ל)נ וַּאר (בדַאר יש ימי חמה ויש ימי מטר, העשב צומח והפרחים פורחים). או: דַאר עַדַאר, אִלִי יְר וּ פִיהְ מַאשִי יִרְגַע רַא כּ בּעַלַא חְמַאר (דַאר הוא בוגדני, זה שיצא בו לדרך ברגל עלול לחזור רכוב על חמור). משמע: מזג אוויר לא יציב ועלול להשתנות מקצה לקצה.

מומחי החקלאות שבקרב הבדווים אומרים שחודש זה הוא הקובע במידה רבה את גורל התבואה. אם ירד בו גשם, תעלה התבואה יפה ותתמלא בגרעינים, ואם לא קיימת סכנה של יבול דל, על אף הגשמים, כנאמר: אִן אַמְחַלַת וַרַאהַא וְאִן אַחְצַ בּת וַרַאהַא דַאר (אם היו סימני בצורת או אם היו סימני שפע נחכה לדַאר). כן נהוג לומר: פִי דַאר אִתְפַתֵח אִלְעַנְקַא וִיְ בּיֵיצ אִ)ל)ש וַּאר (בדַאר בוקעים ביצי הנחשים ושורצים העקרבים, והחוגלות מטילות ביציהן). ואכן, צעירי הרועים מחפשים את הקינים של החוגלות במטרה לאסוף את ביציהן.

בעשירי בדאר חל המועד המכונה בּא בּאִ)ל)דַאר וּ, שעליו נאמר: גַא  בּא בּאִ)ל)דַאר וּ, אִסְלֵק גַמַלַכ יַא מַגְנ וּ (הנה הגיע בּא בּאִ)ל)דַאר וּ, שחרר את גמליך, הו שוטה בגברים). משמע: נשלמה עבודת החריש והטמנת הזרע וצריך לשחרר את הגמלים למרעה כדי שיצברו כוח לקציר ולדיש. כן מתחילה עונת חליבת הצאן ובאוהלים יש חלב ומוצרי חלב בשפע. בסוף החודש ובחודש הבא מתחילה עונת ייחום החמורים, כשהם משמיעים נעירות רמות (נַהְקַת אִלְעֵיר).

יש סיפור נחמד על ציפור קטנה, הנקראת ק וּ בּוּ (פשוש), שבסוף דַאר, כשיש מים וירק בשפע, הוא בונה את קינו ומביא לתוכו את זוגתו. הם חיים יחד עד בוא הקיץ הלוהט, ואז, באַוְוצַט סַפַר, כשכל הצומח מתייבש, נוטש הפשוש את קינו ומגרש את זוגתו. הם יתאחדו שנית רק בדַאר שבשנה הבאה.

בקרב הבדווים ידועה אגדה יפהפיה על שלושת הימים הראשונים של דַאר. ימים אלו נקראים אִלְמ וּתַקְרַצַאת (ימי ההלוואה), וזה למה?

שְ בּאט ידוע כחודש אכזר ומזעיף פנים, שיש בו קור ורוחות עזות, המפילות את אוהלה של הזקנה וממיתים את גדייה. באחת השנים חלף שְ בּאט ולא הסב כל נזק. זקפה הזקנה את ראשה ואמרה בלעג: אִנְתֵה ר וְּת, יַא שְ בּאט, וְאִנְתֵה מַא הַדֵית  בּית וַלַא  כּתַלְת זַלַאט (כבר הסתלקת, שְ בּאט, ולא הרסת אוהל ולא הרגת אפילו גדי קטן). כעס שְ בּאט על הזקנה שבזה ולעגה לו, פנה אל חודש דַאר, הידוע כמתון ממנו, ואמר לו: אחי, דאר, השאֵל נא לי שלושה ימים למען אראה לזקנה ארורה זו את נחת זרועי! ביקש וקיבל. ואז בא שְ בּאט בזעפו והיכה בעוז במשך אותם שלושה ימים, הרס את אוהלה של הזקנה והמית את גדייה. מאז קוראים לימים אלה אִלְמ וִּתַקְרַצַאת (המושאלות), דהיינו, הימים אשר ניתנו בהשאלה.

חַמִיס (ניסן-אפריל)

זה החמישי והאחרון בחמשת חודשי התבואה. חלפו ימי החורף ולילותיו הקרים, גבעולי התבואה כבר העלו שיבולים, ואלו תופוחות ומתמלאות בגרעינים. קורה גם שבסוף החודש מנשבת רוח חמה, המזרזרת את הבשלת התבואה.

ועל-כך אמרו: פִי חַמִיס  כּוּ ע וּ יַ בּיס, וַלְ כּוּ יְצ וּ אִלְ בּסִיס (בחַמִיס מתייבש כל גבעול ירוק, וכולם טועמים לראשונה קלי שעורים). עוד אמרו: נִיסַאן שַמְסֵה תִחְיִי אִלְאִנְסַאן (השמש של נִיסַאן מחיה את נפש האדם). ולמרות זאת, עוד תיתכנה הפתעות, ולכן אמרו: חַמִיס אִן הַז רַאסֵה רַד אַלְ בּל לַמַשַאתִיהַא (אם חַמִיס יניד את ראשו בכעס, יאלץ את הגמלים לשוב אל אזורי המרעה החורפיים הנמוכים). משמע: חמיס יכול להפתיע במזג אוויר חורפי.

בסוף חודש זה חל קְרַאן אִלְאַנְצַאף (מועד היפרדות החורף) הולך לו ובא במקומו הקיץ. עליו אמרו: עִיד מַא תַאְתִי קְרַאן אִלְאַנְצַאף, מִן אַ)ל)שְתִי מַא תְחַאף, וְאִנְזֵל עַלַא ר וּ אִלְאַשְרַאף (בהגיע קְרַאן אִלְאַנְצַאף, אל תתירא מהגשמים, ואתה יכול לגור לבטח במקומות הגבוהים). אז מקפל הבדווי את אוהל החורף שלו (בּית אִלְמַשְתַא), מניח אותו למשמרת, ובונה תחתיו את אוהל הקיץ (בּית אִלְקִיצ).

במקביל, החסידות נראות בלהקות להקות, שהופעתן לקראת סוף האביב הייתה משל על מי שבא "אחרי הכול". ועל-כן נאמר: יִגִי  בּתַאלִי אִ)ל)רַ בּיע (כמו החסידות הבאות בסוף האביב).

במאהלי הבדווים חיה חיפושית הנקראת גַעַל. בעונה זו היא מצמיחה כנפיים ומשמיעה רעש חזק במעופה, הנקרא רַנֵת אִ)ל)גַעַל. רעש זה מבשר את בוא הקיץ, כמו גם נַהְקַת אִלְעֵיר (עונת ייחום החמורים) הנמשכת בחודש זה. בשדות מופיע זבוב טורדני, שנטפל לבקר וגורם בקרבו עצבנות וחוסר מנוחה. הוא נקרא זַעְק וַּת אִלְ בּקַר.

ובתחום המנהגים האנושיים בחודש חַמִיס פוקדים הבדווים את קברי מתיהם (יְז וּ וּמ וַּאה וּ). בעלי האמצעים שוחטים כבש ומכינים כירה, שאותה הם אוכלים לזכר נשמת מתיהם (יִעַש וּמ וַּאה וּ).

היו שחילקו את החודש לשלושה, 10 ימים בכל חלק:

עַשַרַה סַ בּל = עשרת הימים הראשונים, שבהם בוקעת השיבולת וצומחת.

עַשַרַה חַ בּל = עשרת ימי הריון. השיבולים תופחות כבטנה של אישה הרה ומתמלאות גרעינים.

עַשַרַה עַלַא צַהְר אִ)ל)גַמַל = בעוד עשרה ימים יוחל בהעברת התבואה שנקצרה אל הגורן, על גב הגמל.

צריך להדגיש כי אין כאן שלבים של ממש, אלא תיאור כללי של מצב התבואה בחודש הזה, שבו מואצת הבשלתה עד להכנתה לקציר.

בחודש חמיס מתחילות לנשב רוחות המייבשות כל גידול, ומתחיל גם גז הצאן. הנשים נוטלות את הצמר וטוות ממנו חוטים בעזרת פלך יד (מַעְזַל).

סוף החודש, המכונה נַוְו אִ)ל)סִמַא כּין, מציין את חלוף ימי האביב והמרעה הירוק. עליו אמרו: יַא נ וּ! לִן פַאתְ כּן נַוְו אִ)ל)סמַא כּין, גַאדְ בּן ר וּ אִלְעַוַאלִי וְאִחְתִרִן נַוְו דַאיֵר (הנאקות! אם חלף נַוְו אִ)ל)סְמַא כּין, עלינה על ראשי הגבעות וחכינה לצמיחת העשב בעונה הבאה), משמע: אין כבר עשב שיש בו להשביע את הגמלים, ולכן הם עולים למקומות הגבוהים ללחך שיחים שונים המצויים כאן בשפע.

אַוַאל קֵיצ (סיון-יוני)

כל ימי חודש זה נמנים על אַרְ בּעַנִייֵת אִלְקֵיצ. קציר השדות בכל עוצמתו. במקומות מסוימים כבר מתכוננים לדיש. אלה שיש להם גידולי קיץ ומקשאות, בונים מלונת-שומר (עַרִישֵה, צִלֵה) ויושבים בה.

שבעה-עשר הימים הראשונים בחודש זה נקראים עְי וּ אִ)ל)נַגֵם (ימי שקיעת הכוכבים והיעלמותם). אלה הם ימים שבהם לא נראית תְרַאיַה בשמים, והם נחשבים לימים לא טובים. רבים השתדלו לא לצאת לדרך ארוכה (לַא יִנְשַד וַלַא יִנְמַד) ואפילו נמנעו משכיבה עם הנשים לשם פרייה ורבייה, מחשש שתלדנה בנים מַנְג וִּין (בני בליעל). על-כך נאמר: עְי וּבּאִ)ל)נַגֵם וִטְל וּ אִלעַקְרַ בּ וַרֵד אַלְ בּל  כּוּ י וּ תִשְרַ בּ וְלִוְרַא כּאַ)ל)נְסִי לַא תִקְרַ בּ)כשייעלמו הכוכבים ויעלה עקרב, השקה את הגמלים בכל יום, כי החום רב, ואל ירכי הנשים אל תקרב). או שנאמר: תְרַאיַה תְעִיב עַלַא נַהֵר וְתִטְלַע עַלַא גַמֵר (תְרַאיַה שוקעת כשיש מים רבים "כמו נהר", ועולה כשיש חום רב "כמו גחלים"), וכן: תְרַייֵה תְעִיב עַלא עַדִיר וְתִטְלַע עַלַא  בּטִיח  כּ בּיר (תְרַאיַה שוקעת כשיש שלוליות, ועולה כשיש אבטיחים גדולים בשדות).

אַוְוצַט קֵיצ (תמוז-יולי)

עשרת הימים הראשונים של אַוְוצַט קֵיצ בו נמנים על אַרְ בּעַנִייֵת אִלְקֵיצ. תבואות הקיץ מגיעות לשיא ההבשלה, הדיש הסתיים, ועתה משלימים את הזרייה והאחסון. את עונת הזרייה נהגו להגדיר: לַמַן יְשַרֵק אִ)ל)תִ בּן וִיְעַרֵ בּאִלְחַ בּ)כשהתבן ילך מזרחה והגרעינים מערבה), מכיוון שלצורכי זרייה מניפים את התבואה באמצעות מזרה אל מול הרוח המערבית, הנושאת הלאה את התבן הקל, בעוד הגרעינים הכבדים נופלים מערבה לתבן.

מיודענו הציפור אַלְק וְּ בּוּ, שעליו כבר סופר בחודש דַאר, שהוא מגרש את זוגתו, נוטש את קינו ונעלם; באביב הבא הוא יחזור, יתחתן ויבנה את הקן.

אַחֵר קֵיצ (אב-אוגוסט)

אַחֵר קֵיצ הוא החודש של חַרַא בּאִ)ל)גְר וּ וְלַם אִלְמַוַאגִיד (חיסול הגרנות ואיסוף ואחסון היבולים). זוהי עונת רווחה. בחודש זה פורע הבדווי את חובותיו וקונה כל מה שלבו חפץ, אם אכן הייתה שנת ברכה.

מתחיל הקיץ המכה בכל עוצמתו. המרעה דל, המים בבורות אוזלים, והעדרים מתחילים לנדוד אל שטחי מרעה רחוקים, מעִזְ בּה לעִזְ בּה (האוהל הנייד). הנשים מציבות את הנול (נ וּ, מַדֵד) ואורגות יריעות או שטיחים. בסוף החודש מתחילה הרבייה בצאן, כשההמלטה תחול, כמובן, כעבור חמישה חודשים, בחודשי אַגְרַד וכּנ וּ.

אַווֵל סַפֵר (אלול-ספטמבר)

בחודש זה דיירי האוהלים מתחילים להתקבץ יחדיו, מחנות-מחנות, לאחר פיזורם בעונת עיבוד השדות. הנשים פורשות על-פני האדמה את אוהל החורף (בּית אִלְמַשְתַא), ועורכות בו בדק, הטלאה, תיקון או החלפת יריעה שבלתה. ובשדות נראים צקלוני חול מיתמרים וסופות אבק מקומיות, וכבר מריחים את ריחו של החורף המתקרב.

ספירת השנים על-פי אירועים בולטים

הבדווים, שלא ידעו קרוא וכתוב, קבעו את מניין השנים תוך שהם נעזרים באירועים בולטים שאירעו וזכו לפרסום. כל שנה שחל בה אירוע מיוחד, זכתה להיות נקודת ציון במניין השנים, ולעתים אף זכתה לציון מיוחד בתהליכים היסטוריים.

הזקנים מספרים גם כיום איך נהגו לחשב את השנים. יש ואחד מהם לוקח בידו מחרוזת תפילה (סַ בּחַה), וכנגד כל שנה שהוא מזכיר, הוא מעביר חרוז אחד קדימה. בגמר המניין הוא סופר את החרוזים שהוזזו והרי לך מספר השנים. וכך הוא מונה:

סַנְת אִלְגַרְדֵה = שנת הפשיטה התורכית על תעלת סואץ, חלה ב-1914.

בשנה שאחריה חרפנו בוִרדִי אִלְק וַּלִי.

בשנה השלישית חרפנו בוַאדִי אִ בּן רַפִיע.

בשנה הרביעית נשברה הממשלה התורכית. זו הייתה שנת ברכה ביבולים.

השנה שאחריה הייתה שנת בצורת קשה.

אחריה באה סַנְת אִ)ל)תַלְגֵה (שנה שבה ירד כאן שלג כבד).

וכך הלאה. כל מספר ודרך הבעתו.

ובדוגמה אחרת המסַפר מונה את השנים כך:

סַנְת אִ)ל)תַלְגֵה = שנה אחרי כניסת האנגלים לארץ.

סַנְת אִ)ל)דַמְחַלִייֵה הקדימה לסַנְת אִ)ל)תַלְגֵה בשלוש שנים. עקב בצורת קשה חילקו השלטונות דורה אדומה שנקראה דַמְחַלִייֵה.

סַנְת בִיסַאן = שנת בית-שאן, חלה שתים-עשרה שנים אחרי סַנְת אִ)ל)תַלְגֵה. עקב בצורת נדדו העדרים לשטחי מרעה בעמק בית-שאן.

סַנְת אִ)ל)שַחְנֶה = שנת העברת העדרים באמצעות הרכבת. חלה אחרי שנת בית-שאן. העדרים הועברו לעמק בית-שאן ברכבת על חשבון הממשלה.

לא רק אירועים גדולים זכו להבלטה בסיפורי מחשבי הימים והמסַ פּרים. גם אירועים בעלי חשיבות מקומית, באזור מסוים, זכו לציון, כגון:

השנה שבה עלה השיח אִ בּן סַעִיד, ראש השיחים של מטה עַזַאזְמֵה למכה, היא שנת 1945, או:

שנת הביקור המאורגן לבית הקברות בחלסה, עקב סכסוך עם משפחות אִלִרְיַאטִי, בשנת 1946.

התמצאות בכוכבים והליכה על-פיהם

הבדווים התפרסמו בעבר בהכרת גרמי השמים במסילותיהם. הם עקבו אחרי עלייתם ושקיעתם, מצאו את דרכם במדבר על פיהם, וכפי שראינו גם וכמובן קבעו את חודשי השנה. לפעמים ייחסו לכוכבים מסוימים תכונות אנושיות, וביניהן יצוינו הבאות:

הכוכב גִדִי (גדי), או נְגֵידֵה הוא יציב ואינו שוקע כלל. הוא זורח בצפון ונשאר שם. סמוך אליו יש שני כוכבים הנקראים חְוֵינֵז = החוצצים, ושבעה כוכבים הנקראים בּנַאת אִ)ל)נַעַש (שבע האחיות המלוות את ארון המת). סיפרו כי השבע הן אחיות שגִדִי הרג את אביהן, הן מסובבות אותו כל הזמן ומחכות להזדמנות לנקום את נקמת אביהן. אבל כוכבי חְוֵיגֵז חוצצים בין שני המחנות.

הכוכב סְהֵיל עולה בדרום, מתקדם בשמים עד שהוא "מביט אל גִדִי" ונסוג על עקבותיו. אמרו עליו כי הוא רוצח שנמלט ממבקשי הנקמה, ומבקש הנקמה הוא גִדִי. סְהֵיל אינו עולה בדרום ממש, אלא בקִ בּלֵת צַלַאחְ (דרום כיוון התפילה), כלומר מכה. וכשרוצים לדעת בדיוק את הכיוון של הדרום לצורכי תפילה, נאמר: ח וּ אִלְגִדִי  בּין מַת וַּ כּוְח וּ סְהֵיל  בּין עֱי וַּ כּ)שים את גִדִי בין כתפיך ושים את סְהֵיל בין עיניך), ללמד את המתעניין והנזקק לידע זה היכן בדיוק לעמוד וכיצד לצפות בכוכבים כדי להשיג את מבוקשתו ללא טעויות.

אמונות עממיות הקשורות לגורמי שמים

א וּ דֵיל (הכוכב בעל הזנב כוכב שביט)

כוכב זה עולה פעם בשנות דור. לכוכב זה יש זנב ארוך זוהר. הופעתו מבשרת יַא  בּלַא יַא פַנַאי (או אסון או כליה), וחזקה על הידענים שצרה תפקוד את האזור שכלפיו מופנה זנב הכוכב.עַג וּ אִ)ל)נַאס (האישה הזקנה שעל הירח)

כשמביטים אל הירח המלא רואים בו עץ סִדְרֵה (שיזף). לרגלי העץ יושבת אישה זקנה ובידה מִצְוַאט (כץ עץ גדולה). במִצְוַאט הזה היא קולטת את דברי בני האדם, את בקשותיהם ואת קללותיהם. על זה אמר המשל: זַיְי עַג וּ אִ)ל)נַאס: אִלִי מַאחְדֵה עַלְגַהְתֵין, אִ)ל)שִחְדֵה מַאחְדִתְהִי וְאִ)ל)דַעְוַה מַאְחִדְתהִי (כמו הזקנה, שלוקחת את שני הצדדים, גם את הבקשות וגם את הקללות מין עין משגחת?).

שַגַרַת אִלְמ וְּתַהַא (עץ אחרית הימים)

על הירח יש עץ שנקרא שַגַרַת אִלְמ וְּתַהַא. הוא מכוסה עלים רבים מאוד. לכל אדם שחי בעולמנו יש עלה בעץ הזה. נשר עלה בעליו של אותו עלה ימות. ואחרי כל אלה נועץ הבדווי מבט בשמים ואומר ביראה: כּדַ בּוּאִלְמ וַּגִימִין  וַּדַק רַ בּאִלְעַלַמִין (שיקרו החוזים בכוכבים וצדק ריבון העולמים). וכן: כּדַ בּוּאִלְמ וַּגִימִין וְלַוְ צַדַק וּ)כיזבו החוזים בכוכבים אפילו אם שיקרו). משמע: אף אם תחזיתם התאמתה, הם אנשי שקר ואחיזת עיניים.

אין ספק שדברים אלו נקבעו אחרי לידת האסלאם במטרה לקעקע את האמונות התפלות של הבדווים. ואולם, נראה שהמסורת כה חזקה ומושרשת, שגם האסלאם לא הצליח לעקור את האמונות הפגאניות מקרב הבדווים, שחלקם עדיין מחזיק בהן.

 

דף ראשי