המורשת התרבותית של הבדווים בנגב

 

*  תרבות האוהל והנדידה

האוהל הבדווי

האוהל הבדוי המסורתי מכונה "בית א-שער" (בית השיער), משום שיריעותיו ארוגות משיער עזים. הבדווים מכנים את האוהל "אל-בית" (להבדיל ממגורי הפלאחים והעירוניים המכונים "דאר" וברבים "ד וּ"). האוהל מחולק בדרך כלל לשני מדורים, האחד (הדרומי) משמש לצרכים רבים ומגוונים, לרבות: איכסון בעלי חיים קטנים, כמו ארנבות ועופות (התרשים המובא כאן מראה את המקום שהועיד הבדווי לכל אחד מהפריטים החומריים באוהלו ובמשק-ביתו).

ייחודיות האוהל ותיפקודיו, החומריים והחברתיים, הם היסודות ליצירת המושג "תרבות האוהל", המרכזת סביבה את אורח-חייו של הבדווי בתקופת היותו נווד או נווד-למחצה. אגב, היעלמות האוהל והמעבר לצורות מגורים אחרות מציינים את ביטול הנוודות ועימה גם את היעלמות תרבות האוהל. ובכל זאת, אנו נוכחים שרבים מהבדווים שעברו להתגורר בעיירות ממשיכים לקיים סממנים של תרבות האוהל, כמו ה"שק" (מקום התכנסות הגברים).

מבנה האוהל ותיפקודו

האוהל הבדווי מיוחד בכך שהוא קטן ובתקופת הנוודות והנוודות-למחצה היה בנוי מעמוד-תווך אחד ("ואסט"). מרגע שהבדווים עברו לשלב הנוודות-למחצה והמגורים הפכו לקבועים, לפחות במשך 6 חודשים, גדלו האוהלים. אולם, גודל האוהל היה גם פונקציה של גודל העדר וכן היקף הקשרים החברתיים של ראש המשפחה. כך ניתן היה לראות אז אוהלים בגדלים שונים:

ה"עודייה" אוהל בעל עמוד-תווך אחד

ה"פאזה" אוהל בעל 2 עמודי-תווך

ה"אמתולאת" אוהל בעל 3 עמודים תווך

ה"אמרובע" אוהל בעל 4 עמודי תווך.

כיום מוצאים אוהלים גדולים במיוחד, משום שהם כבר לא נודדים, לדייריהם יש מקנה רבה, והמשפחה גם כן גדולה.

אנו נוכחים אם כן לדעת שהאוהל הותאם תמיד למצב הכלכלי והחברתי של המשפחה הגרעינית.

מבחינה תיפקודית, מחולק האוהל לשני מדורים. המדור הדרומי הוא רב-שימושי ובו מתרכזות כל הפעולות הנעשות בידי הנשים, לרבות: בישול, אפייה, כביסה, גידול הילדים, ייצור מוצרי חלב הכרוך בחיבוץ החלב ובישולו להכנת ה"סמן" (חמאה) וה"עפיק" (לבן מוקשה). בחלק זה של האוהל מבוצעת גם האריגה. המדור הדרומי משמש חדר שינה לכל בני המשפחה, ומיקומו בזווית שבין המחיצה והיריעה המערבית.

שונה בתכלית הוא המדור הצפוני של האוהל. בחורף הוא שימש לאיכסון בני-הצאן, שגם הם זקוקים להגנה מפני הקור, בעיקר במשך הלילה הקר במדבר. בקיץ הקימו לעדרי הצאן גדרות פשוטות והציבו אותן מול פתחי האוהלים לשם שמירת הצאן מפני טורפים וגנבים. המדור הצפוני באוהל, שהתפנה בקיץ מעדר הצאן, יועד למטרות מגורים ולעתים אף מיקמו בו את ה"שק" (מקום מושב הגברים).

התאמת האוהל השחור המסורתי לתנאי המדבר באה לידי ביטוי בשני תחומים. האחד החומרים הבונים את חלקי האוהל, והשני מיקום האוהל בעונות השונות של השנה. נראה שהתכונה החשובה ביותר של האוהל נוגעת לשיער העזים, המכיל שומן טבעי, וכל עוד האריג שומר על טריותו (קרי: על שומניות סיבי החוטים הבונים את האריג) נשמרת תכונת הגמישות של האריג, ובסופו של דבר גם של האוהל. חשוב מאוד שתקרת האוהל תהיה מאריג שיער העזים. בקיץ, כאשר האריג מתחמם ומתייבש בטמפרטורות הגבוהות של הימים במדבר, חוטי האריג מתכווצים ויוצרים חללים ביניהם באופן המאפשר איוורור של האוהל. חשובה מכך תכונת הגמישות של האריג בחורף. כאשר סיבי החוטים והאריג באים במגע עם הגשם, הם תופחים עקב תכולת השומן הטבעי בהם, וכך סוגרים את הרווחים ביניהם. כמות המים הנחוצה להשלמת סגירת הרווחים מכונה "וַ כּף- בּית", אך עד שמתרחשת הסגירה, מאפשרים החללים באריג חדירת מי-גשם לאוהל, ואולם רק למשך זמן קצר, עד סגירת הרווחים.

בעוד תקרת האוהל עשויה מאריג שיער עזים, היריעות ההיקפיות המכונות "רְוְאק" נארגות בדרך כלל מצמר-כבשים ("צ וּ"), ובעבר אף מצמר גמלים ("ובר"), כדי להקנות חום לחלל האוהל בחורף. יש לציין שבני המשפחה נהנים בחורף מחומם של בני-הצאן המאוכסנים במדור הצפוני, ולעתים אף במדור המגורים, כשהם נקשרים לאורך היריעות ההיקפיות בתוך האוהל, ממש בסמיכות לאנשים הישנים שם.

התאמת האוהל מהסוג האחר נעשית על ידי העתקתו בעונות השונות לשטחים בעלי טופוגרפיה תואמת. באופן זה, בחורף ממוקם האוהל במדרון מזרחי ולא רחוק מאפיק נחל קרוב (ראה תרשים שלהלן). מיקום זה מקנה לאנשים שני יתרונות: ראשית, הגנה מפני הרוח, שלעתים נזקיה עלולים להיות קשים מאשר גשם עז, משום שעוצמת הרוח מרופפת את החבלים המחזקים את היתדות עם יריעות האוהל, ויש צורך להדקם כל עוד לא שככה הרוח. היתרון השני של המדרון הקרוב לאפיק נחל הוא באפשרות ניקוז מי-הגשמים שלא יציפו את רצפת האוהל.

יש לציין, שהתנאים הטופו-אקלימיים המיוחדים שנדרשו למיקום האוהל בחורף (וכל מאהלי השבט בכלל זה) היו בין הסיבות לכך שהאוהלים התרכזו במיקצים (כפי שיתואר להלן, בסוגיית המאהל), בעוד שבקיץ האוהלים נמצאו בפיזור. הפיזור בקיץ נבע גם מהצורך להימנע מלהצטופף ומגרימת מטרדים תברואיים אחרים.

ה"שק" ותפקידו

בכל מאהל בדווי נמצא אוהל אחד, הוא אוהלו של ראש המשפחה המורחבת (קרי: ראש היחידה הנודדת), ששימש כמוקד חברתי יחידי. מקומו של השק היה על פי רוב במדור הצפוני של האוהל הצפוני ביותר במאהל. בטעות חושבים אנשים שזה רק מקום האירוח לגברים, כי כאשר בודקים את הפעילויות המתרחשות בשק נוכחים לדעת, שחשיבותו החברתית חורגת מפונקציית האירוח. מכיוון שהזקנים יושבים בשק דרך קבע והם שפותחים אותו בבוקר בהשמעת צלילי כתישת הקפה ("אדנת אל-גורון" = צלילי העלי והמכתש), והם שסוגרים אותו לאחר שאחרון האורחים או בני המשפחה הלכו לאוהליהם זהו מעין פרלמנט הזקנים במשפחה המורחבת, בחמולה ואפילו בשבט. ומכאן שהם בעלי הסמכות וההחלטה. בשק נערכים דיונים ומתקבלות החלטות חשובות. השק הוא כאמור מקום האירוח המרכזי, שבו מארחים ומלינים את הזרים. בשק מחנכים הזקנים והמבוגרים את ילדי המשפחה באמצעות סיפור, שיר וחיקוי ההתנהגות שלהם. בשק מתקיימים אירועי שמחה וחג קטנים (כמו: חתונה, ברית מילהו זבח דתי), כאשר לא מעוניינים באירוע המוני, שלשמו מקיימים את " בּיְת אַל-פַרַח" (אוהל השמחה). השק הוא מרכז תקשורת, בקליטת ידיעות ומסרים מבחוץ (אם על ידי אורחים ואם על ידי בני משפחה). שיח המעוניין בגיוס בני שבטו למשימה מסוימת איננו צריך לפנות לכל אחד ואחד, אלא רק אל השק, ומשם מופצות הוראותיו. באותו אופן מפוצות הידיעות גם בקרב הנשים, משום שהנשים שבאוהלן מצוי השק, קולטות את הידיעות שעברו בין הגברים ומעבירות אותן בקרב נשות המאהל ומשם גם לנשות השבט.

אם בחורף הקפידו למקם את האוהל באתר המקנה לאוהל הגנה מפני תנאי מזג האוויר, העלולים להיות לעתים קשים, הנה-כי-כן בקיץ העתיקו את האוהל לראשי גבעות או אפילו השאירו אותו במקומו, אם היו בו תנאי אוורור טובים.

המאהל

נדירים הם המקרים שבהם אוהל מגורים בדווי מתקיים ומשנה את מקומו באופן עצמאי. הבדווים חיים במסגרות חברתיות שהן מרכיבים במבנה היררכי שמסגרתו הגדולה ביותר היא המטה והקטנה ביותר היא המשפחה הגרעינית (אב, אם וילדיהם). מבנה זה בא לידי ביטוי בשטח במבנה של המאהלים. כאמור, האוהל משמש משפחה גרעינית אחת, ואילו המאהל הוא מקבץ של מספר אוהלים או מספר משפחות גרעיניות, המהווים את המשפחה המורחבת. בשלבי הנוודות והנוודות-למחצה התבצעה הנדידה במסגרת המשפחה המורחבת, משום שגידול המקנה התארגן במסגרת זו. יש לציין, שרק בשלב הנוודות-למחצה החלו המשפחות המורחבות לנדוד באופן עצמאי (אף כי על פי רוב במסגרת השבט), בעוד שבשלב הנוודות נדד כל השבט כגוף אחד. ואם היו שנות בצורת קשות במיוחד, נדד כל המטה כגוף אחד. העקרונות המנחים לפיהם נבחר מיקום האוהל הם אותם עקרונות למיקום המאהל הבודד, כאשר התנאי המנחה היה מציאותם של שטחי מרעה שיספיקו למקנה של כל השבט או המטה.

מבנה המאהל (ראה השרטוט שלהלן) בנגב היה בדרך כלל בצורת קו שצירו נמתח מצפון לדרום, בעוד פתחי האוהלים פונים מזרחה וגב האוהלים כלפי מערב. מספר האוהלים במאהל זהה למספר המשפחות הגרעיניות, ולכן גודל המאהלים השתנה ממקום למקום, ונשמר הרווח בין מאהל למאהל כדי למנוע ערבוב של בני-צאן ואפילו למנוע ריב בין הילדים של המשפחות המורחבות. ברור שכל קבוצת מאהלים ייצגה את ה"חבוע" (או החמולה) בתוך השבט. באותו אופן נשמר גם המרחב בין שבט לשבט, כדי למנוע חיכוכים ביניהם, אם גם נימנו על אותו מטה (ראה הפרק החברתי).

הנדידה וגורמיה

גידול המקנה והנדידה מסווגים את הבדווים כנוודי-מרעה מדבריים. הואיל והבדווי קבע את אזור מחייתו במדבר, הוא גם מצא את הדרכים להתגבר על תנאיו ולמצוא בו את מחייתו. נראה שהבדווי הצליח לבסס את מחייתו תחילה על גידול גמלים, ומגדלי הגמלים נחשבים לבדווים האמיתיים, ואחר כך גם הוא צירף למשקו את העז השחורה ומאוחר יותר את הכבש הזקוק לתנאים טובים יותר מאשר הגמל והעז. מכיוון שגידול מקנה בשיטה המדברית מסתמך על מרעה טבעי וללא האכלה בבית במספוא קנוי, אך מצד שני המרעה איננו מצוי תמיד בקרבת מקום ובמידה הרצויה, הרי שיש צורך להעתיק את מקום המגורים אל שטחי המרעה. ושטחי המרעה עלולים להיות במרחק גדול, ולכן יש צורך במעבר ממקום למקום, והמעבר הוא בעצם הנדידה. מכאן ניתן להבין שאם יש מספיק גשמים ומרעה במקום מסוים, הרי אין צורך בנדידה. וכך לצורך קיומם נאלצים הבדווים לנדוד ממקום למקום בת וּם אחר שטחי מרעה ומקורות מים להם ולעדריהם. במסגרת המאבק הקיומי שלהם נאלצו הבדווים לעלות מן המדבר ולפלוש לאדמות מזרע, שלדידו של החקלאי (הפלאח) היה בכך ממש חורבן שדותיו.

הנדידה פירושה פירוק האוהל, ריכוז כל המטלטלין, העמסתם על גבי גמלים והעברתם למקום אחר, יחד עם עדרי הצאן ו/או הגמלים. משום כך התאים הבדווי את אורח חייו וגודל רכושו לחיי הנווד. חפציו וכליו עשויים ברובם מעץ או צמר, וחומרים אלה עמדו בתנאי הנדידה.

חשיבות הגמל בנדידה ובאורח החיים הנוודי

מחקרים במטה הרואלה מוכיחים שבדווים הצליחו לחיות מגידול גמלים בלבד. ואולם, נראה שהעז הייתה תמיד חלק ממשקו של הבדווי הנווד, וכך הגמל והעז השלימו זה את זה. אולם, חשיבות הגמל עלתה על העז בשני תחומים: האחד, כבהמת עבודה והובלה משום שרק הוא היה מסוגל לעמוד בתנאי המדבר ותלאותיו, והשני, הגמל כתחליף למטבע. יש לתאר שבזמנים היסטוריים שקדמו למלחמת העולם השנייה, היה השימוש בגמל במזרח התיכון בעל חשיבות מכרעת, משום שרק הוא היה מסוגל לחצות מדבריו ללא הקושי שהיה מנת חלקם של הסוס והפרד. ולכן, ייצור הגמלים היווה תעשייה חשובה של החברה הבדווית, כשהביקוש התבטא במאות אלפי גמלים במזרח התיכון וצפון אפריקה. אין לתאר את שיירות החג למכה בכל שנה או מערכה צבאית או סתם שיירת-מסחר ללא אלפי גמלים בשיירה, ומי שייצרו את הגמלים במשקיהם היו הבדווים. חלק מהגמלים הם הותירו במשקיהם לצורכי עבודה, מחיה וכמטבע עוברלסוחר והחלק האחר (אולי הרוב) הוצאו אל השוק למכירה לכל דורש.

על חשיבות הגמל תעיד העובדה שהגמלים אינם שווים בייחוסם (בדומה לסוסים). ייעודו ומידת אצילותו של הגמל נקבעים על פי גזעו ושימושו בחיי היום-יום. בדרך כלל גמל אציל נועד לרכיבה, ובעבר הוא שימש כרכב-מלחמה. גמל שאיננו אציל לפי ייחוסו משמש כבהמת עבודה ולהובלת משאות. התנאי לאצילותו של הגמל הוא שיודעים את שושלתו במשך חמישה דורות, ובתור שכזה הוא נקרא "צאפי פלחאמס" (נקי בגזעו במשך חמישה דורות).

ערכו של הגמל במשקו של הבדווי היה בראש וראשונה לצורכי עבודה (גם בחקלאות), אך בעיקר כבהמת-משא שבעזרתה נעשתה הנדידה. ומעניין לציין שבמסגרת הרובוע והמשפחה המורחבת, מי שלא היו לו גמלים עזרו לו בני קבוצתו לשאת את אוהלו ומטלטליו כשהיה צורך לנדוד.

הגמלים החלו להיעלם מהנוף התרבותי של הבדווים בנגב עם הופעת המכונית, שהלכה והתפשטה בחברה הבדווית במהירות מפתיעה. מציאותו של הגמל בקרב האוכלוסייה הבדווית כיום היא בגדר קוריוז.

 

דף ראשי