המורשת התרבותית של הבדווים בנגב

 

*   הבדווים בקוראן

ראשית יש לציין ולהדגיש שיחסו של הקוראן אל הבדווים, שהוזכרו בו במקומות ידועים בכינוי "אַעְרַאבּ, הנו יחס המכוון לאורח חיים ואינו מכוון לבדווים כיחידה אתנית, לאומית או דתית.

מן הבחינה הדתית הבדווים הם מוסלמים, ואילו מבחינה תרבותית-לאומית הם ערבים. רוב הבדווים חברו לאסלאם בשליחת שליחים למדינה ולמכה, כדי להכריז על הצטרפותם לאסלאם. אולם מבחינה דתית אורח-חייהם אינו עולה בקנה אחד עם צמיחת האסלאם כדת מבוססת ואידאלית. נהפוך הוא אורח חייהם של הבדווים נחשב מנוגד, ואפילו בוטה, למה שהטיף האסלאם. על אי-התאמה זו אנו למדים היטב מה"חדית" (תורה שבעל-פה) של הנביא מוחמד, עליו השלום, באומרו: "מן בדא פקד גפא", שפירושו: "מי שחי במדבר כבר התרחק". ההתרחקות כאן היא התרחקות תרתי משמע, גם פיסית וגם רוחנית, והיא תוצאה ישירה של אורח החיים הבדווי-נוודי.

במדבר שלטו מנהגים ומסורות שהן בחלקן פגאניות, והקוראן ביקש להשליט חוקי שמיים, שלא במעט סותרים אותם. ביסוד הסתירה היו מנהגים פסולים עד כדי כפירה, שהבדווים דבקו בהם מתמיד, ואשר לא היה הכרח לקיימם במסגרות ציבוריות. אף אם רצו הבדווים, במדבר קשה היה להקים מוסדות דתיים, כתוצאה מחיי הנוודות, בעוד שהאסלאם הוא דת של פולחן אינטנסיבי המחייב 5 תפילות ביום שעדיף לקיימן במסגרת ה"גמאעה" (קבוצה), דבר המתאפשר רק במסגדים, ומסגד הנו סממן של תרבות יושבי-הקבע.

מוסלמי, לדוגמה, אמור ללמוד ללא הפסקה. אולם, במדבר שוררים חיי בורות התובעים תושייה טבעית ואינסטינקטיביות, גם בהיעדר השכלה. אלו הן מקצת הסיבות ליחס הסלידה של הקוראן, המובע כמעט בכל אזכור של ה"אעראב", שדוגמאות לו יש בפסוקים שונים, וחלקם מובא להלן (בתרגום חופשי):

  בפסוק 90 בסורת "אלתובה" מוזכרים ה"אעראב" כמי שבסודם אינם זהים להצהרותיהם בפני הנביא, והקוראן מבטיח עונש ביום הדין לאלה שלבם ולשונם אינם שווים.

  פסוק 97, גם כן בסורת "אלתובה", הוא הפסוק היותר בוטה וישיר המכוון אל ה"אעראב", וזו לשונו: "האעראב הם הכופרים ביותר והמרמים ביותר מבין המצהירים על אמונתם והאנשים בפוטנציה שלא יבינו כהלכה את אשר נאצל על הנביא מידי אלוהים, ואלוהים בחוכמתו הרי יודע כול הוא".

  ובאותה סורה, בפסוק 98, נאמר ש"יש מהאעראב מי שמחשיב את אשר שילם כחוב אצלכם ומחכה למעידתכם אך לא יצלחו כוונותיהם ואלוהים השומע ויודע". יש לציין שמפסוק זה משתמע שאין האשם בכל האעראב אלא רק בחלק, והראיה שכתוב "מן אלאעראב".

  פסוק 99, גם כן בסורת "אלתובה", מתייחס לחלק השני מה"אעראב", אליהם כיוון בפסוק 98 למאמינים, שאינו דומה לחלק הראשון, ואלוהים מבטיח להם שכר ביום הדין, כי המעשים הטובים הם שיכריעו, כנאמר: "יש מהאעראב שמאמינים באלוהים וביום הדין, ומתייחסים לתשלומיהם כאל קורבן אצל אלוהים ונביאו, אך כל זאת כדי שיהיו אהודים ואהובים על ידכם. אך בכל זאת ולמרות יחסם הפשטני אני אגמול להם בלכתם עליהם כי אלוהים סלחן ורחום". יוצא אפוא שהיחס השלילי לבדווים איננו סוחף, וקיימת הבחנה בין הכופרים לבין המאמינים. יתכן שעצם העובדה שיש התייחסות מיוחדת למאמינים פירושה שהבדווים ברובם המכריע אכן נחשבו לכופרים.

  פסוק 101 בסורת "אלתובה" מזהיר מפני הצבועים, כי "יש מסביבכם מהאעראב, וכן מאנשי העיר, המצהירים אמונים ואולם הם שקרנים ואינך מודע לכך, אך אנחנו יודעים. אלה יעונו פעמיים".

  בפסוק 120 בסורת "אלתובה" כתוב: "לא היה על תושבי מדינה ומי שמסביבם מהאעראב להסתייג מהתמיכה בנביא, ולא להם לבכר את נפשותיהם על נפשו, זאת משום שכל מה שיעברו כתוצאה מהקשיים, אם צמא ואם עייפות, כל אלה ייחשבו להם כחסד אצל אלוהים. וכל אשר יעשו ויכעיס את הכופרים, יירשם להם כמעשה חסד, כי אלוהים אינו מפקיר מעשה-חסד של חסידיו". כאן טמונה ההוכחה לכך שהבדווים, לא רק שלא תמכו ולא האמינו בנביא, אלא הצטרפו למתנגדיו מקרב תושבי מדינה.

  בפסוק 20 בסורת "אלאחזאב" נזכרים אלעראב כנמשל. הפסוק מדבר אודות אלאחזאב ומגלה את סודם: כאשר הם ערב מלחמה מקווים בסודם שאם היו בדווים במדבר כך שלא יטלו חלק בקרב ורק יעקבו אחרי החדשות שלכם בזירה, כשהם רחוקים במדבר, מבלי שיצטרכו ליטול חלק בקרב עצמו. הפסוק מסיים בקביעה "אך למרות שהנם ביניכם, הם לא יילחמו באופן נחרץ". משמע, שגם אם הבדווים מצהירים על תמיכתם בחסידי הנביא, הם בסופו של דבר יעמדו מהצד ולא יטלו חלק במלחמת הקודש.

  פסוק 11 בסורת "אלפתח": בפסוק זה פונה אלוהים לנביא באומרו: "יגידו לך אלה שהתעכבו מהאעראב היינו עסוקים בטיפול ברכושנו ובמשפחותינו, נא בקש שיסלח לנו אלוהים. בזאת הם אומרים בלשונותיהם מה שאין בלבבותיהם אמור להם מי יכול להביא לכם תועלת כאשר אלוהים יודע היטב את אשר אתם עושים". גם בפסוק זה מבוטאת בגידתם של הבדווים, בכך שהם מתחמקים מחובתם בתירוצים כלכליים כגון: "עיסוקים בטיפול ברכושנו...".

  פסוק 16 בסורת "אלפתח": בפסוק זה מודרך הנביא לאופן שבו יש לפנות למתעכבים מהאעראב: "הגד למתעכבים מהאעראב שהוזמנו לפנות אל עמים חזקים ולוחמים אמיצים. תלחמו בהם או שיתאסלמו. אם תצייתו, יגדיל אלוהים את שכרכם, ואם תפנו עורף כמו שנהגתם קודם, יעניש אותכם עונש כואב".

  פסוק 14 בסורת "אלחוגראת": "אמרו האעראב האמנו. הגד, לא האמנתם. הגידו התאסלמנו וטרם נכנסה האמונה ללבבותיכם, אך אם תצייתו לאלוהים ונביאו, לא יחסר ממעשיכם דבר כי אלוהים סלחן ורחום".

 

הבהרות

הקוראן אומנם מכנה את הבדווים "אעראב", אך יש חוקרים שסבורים ש"אעראב" הנה הצורה הקיצונית נוודית של אורח החיים הבדווי. אעראב, לדעת אבן חלדון, הם הבדווים הנוודים, המתרחקים והחודרים למעמקי המדבר ומתנתקים מכל סביבה אנושית מתונה. לעומת שבטים אלה היו שבטים שקיימו אורח-חיים נוודי-למחצה גידלו מקנה, התגוררו באוהלים והיו מוגבלים בנדודיהם בתחום שנקרא "הדירה" (שטח המחיה השבטי), שאחד מפירושיה הוא סביבה. הדירה נקראה על שם השבט, או השבטים ששכנו בה והייתה מן כתובת קבועה לאותם בדווים.

יש לציין, שלא רק הבדווים התארגנו אז כחברה שבטית ונראה שגם תושבי הערים מכה ומדינה היו כאלה. הבולטים והמפורסמים בהם, שבט קוריש שבטו של הנביא מוחמד וכן השבטים אלאוס ואלחזרג' שהיו מראשוני השבטים שתמכו בשליחותו של הנביא והגרו עמו למדינה, מעוז שליחותו ומרכז הפצת דתו.

 

דף ראשי