 המורשת
התרבותית של הבדווים בנגב
 הבדווים בספרות הערבית והכללית
מאז ומתמיד היוותה החברה הבדווית מוקד להתעניינות חוקרים וסופרים. מי
שהתוודע לחברה הבדווית, ובייחוד עמי אירופה, הוקסם ממנה, וכך היה בעצם בכל
הדורות. הערבים באשר הם ראו באורח-חייהם של הבדווים מופת הראוי לחיקוי, הן משום
ראשוניותם כיוצאי חצי-האי-ערב והן כנושאי התרבות הערבית המקורית. עד היום רואים
את השפה הנישאת בפיהם כקרובה יותר לשפה הערבית המקורית. והשפה היא כידוע יסוד
ראשוני בכל תרבות. לא ייפלא אפוא אם גם כיום חוקרים וסופרים רואים בחברה הבדווית
מעבדה אנושית הראויה לתיאור ולמחקר, ולא רק בחקר שפתם. החיים במדבר ומאבק
ההישרדות המתמיד של הבדווים, תוך פיתוח תרבות רוחנית עשירה, לצד התרבות החומרית
וכלכלת-המרעה הקשורה בה, ייסדו ומיסדו מנהגים ומסורות, שלטענתם היוו את היסודות
למערכות המשפט, החברה, הרפואה ולמערכות נוספות בחברה האנושית של ימינו. נורמות
וערכים עתיקי-יומין ממשיכים להתקיים בחברה הבדווית, אף על פי שהבדווים עוברים
תהליכי שינוי מרחיקי-לכת בכל תחומי-החיים, כשהמודרניזציה על יסודותיה העיקריים —
הטכנולוגיה והעיור — הם חלק מאורח-חייהם העכשווי. למרות כוחם של גורמים אלה,
הזהות הבדווית אינה מיטשטשת, והיא מתקיימת לצד המודרניזציה, שעמה הם זורמים תוך
שילוב מורשתם במערכות החיים של ראשית המאה ה-12.
הספרות אודות הבדווים, במזרח התיכון ובישראל, רבה מכדי להקיף, ולו חלק ממנה.
אך פטור בלא כלום אי אפשר, ומן הדין לסקור חלק מהפרסומים המפורסמים ביותר בספרות
הערבית והכללית.
1. הבדווים
בספרות האסלאם העתיקה
יש לפתוח ולומר שהספרות העתיקה
לא תמיד מתוארכת, אך לפחות המחברים והמתעדים ידועים, והם:
א. אבן
עבד-רבו אל-אנדלוסי, בספרו: "אלעקד אלאפריד". מת בשנת 948.
ב. טובי
אלאפרג’ אלאסבהאני, בספרו: "אלע’אני". מת בשנת 967.
ג. אבו
עביד אלב כּי, בספרו: "מועג’ם מא אסתעג’ם". מת בשנת 1098.
ד. אבן-ח’לדון
עבד-אל-רחמן, בספרו: "אלעבר אלמקדימה". מת בשנת 1395.
ה. אלקלקשנדי
אחמד בן עלי, בספריו: "סובח אלאעשא", "נהאית אלארב פי מערפת
קבאאל אלערב", "קלאאד אלג’מאן פי אלתערִיף בערב אלזמאן".
סופרים ומתעדים אלה של החברה
הערבית בכלל ושל הבדווים בפרט הם מן המפורסמים והוותיקים, שספריהם הפכו לקלאסיקה
של התיעוד האמור. המיוחד שבכתיבתם ובאישיותם היה שבאישיותם ובעבודתם איחדו
תכונות של חוקרים וסופרים, שבתיאוריהם נכללו גם אמיתות מדעיות שהוכחו ככאלה בעת
החדשה.
2. חוקרים
נבחרים מהמאות ה-19 וה-20
בין המפורסמים שבסופרים
ובמתעדים מתקופה זו יש למנות את:
א. שיח’
אלתמימי מחמד אלבסאם, שייסד כתב-עת בשם "אלדרר ולאמפאח’ר פי אחבאר אלערב
אלאואח’ר". כתב-העת מצוי כיום במוזיאון הבריטי והוא מכיל תיאורים מפורטים
על שבטי חצי-האי-ערב. אלתמימי מת בשנת 1857.
ב. אלסוידי
אלבע’דאדי אבו אלפוז. בפרסומיו בשם "סבאאק אלד’הב פי מערפת קבאאל
אלערב", משנת 1907, הוא דן בשושלות השבטים הערבים בחצי-האי-ערב.
ג. אלאלוסי
שוקרי — ייחד לתולדות הערבים בתקופת הג’אהיליה שלושה כרכים עבי-כרס בשם
"בלוע’ אלערב פי אחואל אלערב". הכרכים יצאו לאור בשנת 1925 בבגדד.
3. פרסומים
נבחרים מהמאה ה-20
א. זידאן
ג’ורג’י, 1908, "תאריח’ אלערב קבל אל-אסלאם". לבנון.
ב. שוקיר
נעום, 1916, "תאריח’ סינא" (בחלק מהספר), מצרים.
ג. אלעארף
עארף, 1933, "אלקדאא בין אלבדו", פלסטין.
אלעארף חיבר ספר נוסף בשם:
"שבטי הבדואים בנגב ותולדותיהם", שגם הוא יצא לאור בשנה שיצא לאור
הספר על המשפט בקרב הבדווים (1933), ובאלה הפך לאחד מברי-הסמכא בתיעוד הבדווים.
ואולם יש להעיר שמאז שהלכו ורבו בקרב בדוויי הנגב יודעי ספר, שקראו אותם באוזני
זקניהם, קמו לאל-עארף מתנגדים ומערערים על העובדות שהעלה בספריו. מתברר שיש
עדיין זקנים הזוכרים אותו וטוענים כי סילף עובדות היסטוריות, כמו למשל תליית
שייח’ים בדווים מהנגב בתורכיה, שלטענתם לא הייתה ולא נבראה. נמצאו זקנים שטענו
שטעויותיו נבעו משיטת עבודתו, שהתבססה על ריאיון אנשים במשרדו בבאר-שבע וקבלת
מידע מבלי לבדוק את אמיתותו עם מרואיינים נוספים. דהיינו, מקורותיו לקו בחוסר
מידע ו/או באי-דיוקים ביחס לעובדות שהביאו לפניו. דברים אלה מועלים כאן באשר יש
להם חשיבות לגבי המורה והתלמיד המצווים להיות ביקורתיים בקריאתם ובהתוודעותם
לספרות (אף על פי שהדבר קשה). הדבר יכול להיעשות אך ורק כאשר קיימים מספר מקורות
בנושא מסוים, ואז העובדות ניתנות להשוואה.
4. פרסומים
של השנים האחרונות
המבקשים להעשיר את ידיעותיהם
ראוי שיפנו למחקרים חדשים, באשר גישתם מדעית, חדשנית ומעודכנת, גם לגבי נושאים
היסטוריים, ואלו הם:
א. סאבר
מוחי אלדין (ד"ר): 1962, "השינוי התרבותי והתפתחות החברה", בתוך:
סרס אליאן, המרכז להתפתחות החברה בעולם הערבי. תוניס.
ב. סאבר
מוחי אלדין ומליכה לואיס כאמל, 1986, "אלבדו ואלבדאוה". תוניס.
ג. משארקה
זוהיר, 1976, "אלחיאת אלאג’תמאעיה ענד אלבדו", עבודת מ.א., דמשק.
בעבודה זו מתמקד זוהייר במבנה החברתי של הבדווים בכלל ובדוויי סוריה בפרט. בסיפא
של מחקרו שורה של המלצות לקידום האוכלוסייה הבדווית בסוריה בתחומי העיור,
החקלאות והתיעוש.
ד. חסנין
מחמד מוסטפא, 1984, "עלם אלאג’תמאע אלבדווי". ערב הסעודית. ד"ר
חסנין טוען שהסוציולוגיה הבדווית נגזרת מאורח-החיים הנוודי של הבדווים. הספר
נדפס בערב הסעודית בהוצאת מוראד.
ה. מונקומר
ווט (השנה לא ידועה), "הבדווים". המדובר בספר עב-כרס המקיף את חיי
הבדווים ותולדותיהם, אמונותיהם, מורשתם הרוחנית ויחסי-הגומלין בינם לבין
התרבויות שהיו בשכנותם במהלך הדורות (מומלץ למצוא הוצאה מקורית של הספר).
הבדווים בספרות ובמחקר בישראל
ככל שהמתעניין נובר בנבכי הספריות והארכיונים, הוא חושף יותר ויותר אוקיינוס
של עבודות מחקר, ספרי מופת, ספרי קריאה, ספרי שירה ועיתונות ענפה מאוד. וככל
שמתקרבים לימינו אלה הולך ומתעבה סל הפרסומים אודות הבדווים בישראל, ומתקבל
הרושם שכל מי שהתוודע מקרוב לשדה הספרות אודות הבדווים ופיתח זיקה רומנטית או
מדעית, מצטרף לקבוצת ה"משוגעים" לנושא. באופן זה ניתן לחלק את
הפרסומים והכתיבה (העברית, האנגלית והערבית) אודות הבדווים במדינת ישראל בין
החוקרים מכותלי האקדמיה לשניים: מחקרים בסיסיים ומחקרים יישומיים; והכותבים (והם
רבים) הם שונים ברקעם האישי ובזיקתם לנושא, ועבודותיהם מתפרסות על כל תחום
אפשרי.
תשומת-לב המתעניין והחוקר מופנית לארכיון טוביהו שליד הספרייה המרכזית
באוניברסיטת בן-גוריון, שבו מרוכזים כל הפרסומים בנושא הבדווים. לבד ממנו,
קיימים שני פרסומים של אוספים ביבליוגרפיים, העשויים להיות לתועלת למתעניין,
והם:
1. מאיר,
א. וי. בן-דוד (עורכים), 1989, הבדווים בישראל ובסיני, ביבליוגרפיה, המחלקה
לגיאוגרפיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
2. בן-דוד,
י. וחובריו, 1996, אוסף ביבליוגרפי לחוברות 1-25 של רשימות בנושא הבדואים, הוצאת
מדרשת שדה בוקר והמרכז למחקרים חברתיים במכון לחקר המדבר, שדה בוקר.
ברור שמאז יצאו לאור הקבצים הביבליוגרפיים, נכתבו עשרות עבודות, אם לא מאות,
החל מעבודות-גמר ברמת הי"ב של בתי הספר התיכוניים ועד לעבודות דוקטורט, לצד
ספרי-קריאה. כמו כן יצאו לאור ספרים רבים ופרסומים שונים במסגרת מכוני מחקר
שונים בארץ. הואיל ואלה לא רוכזו עדיין בקבוצים ביבליוגרפיים, על המתעניין לחפש
בעצמו ולמצוא את הפרסומים, ש כּמותם כאמור בלתי נדלית. יש האומדים את כמות
הפרסומים (לבד מהעיתונות החדשותית) שיצאו לאור בישראל בכ-500,1.
לבד מכל המקורות שצוינו לעיל, יש לציין את הכותבים והחוקרים הבולטים ביותר
שכתבו על הבדווים בישראל, ולצדם כמובן עשרות אחרים שאין להתעלם מתרומתם לנושא,
אך עניינם בו הוא משני בהשוואה לאלה שנציין, והם: אבו-רביעה עארף, אהרוני ראובן,
אל-חמאמדה מחמד, ביילי יצחק, בן-דוד יוסף, בר-צבי ששון, גינת יוסף, חבקוק יעקב,
מאיר אבינועם, מרקס עמנואל, פלאח ע’אזי, קרסל מ. גדעון. תחת שמות אלה ימצא
המתעניין את עבודותיהם בספריות ובארכיונים האוניברסיטאיים.
דף ראשי
|