המורשת התרבותית של הבדווים בנגב

 

*  מוצא הבדווים ותולדותיהם

מקומם של הבדווים בתולדות ארץ ישראל

הספרות הדנה בבדווי ארץ ישראל מלמדת, שתולדותיהם בארץ-ישראל והתנחלותם בה הושפעו ממספר גורמים, שמשקל כל אחד מהם הלם את תנאי תקופתו:

מיקומה הגיאוגרפי של ארץ-ישראל, המוקפת משלושת עבריה מדבריות: המדבר הסורי במזרח, המדבר הערבי המשתרע מעבר הירדן המזרחי, ומשם דרומה למדבריות ערב ולמדבריות הנגב וסיני, כהמשכו המזרחי של מדבר סהרה. מדבריות אלו, שבהם חיו וחיים נוודים, היוו עתודה אנושית להגירה לארץ ישראל, בעיקר בעיתות של חולשת השלטון, או בעקבות מלחמות שבטיות מקומיות על שטחי מחיה או בעקבות בצורות קשות. אגב, גורם נקמת-הדם, שכה מרבים להזכירו כגורם להגירה, לא יכול להיות משמעותי מבחינה דמוגרפית ובסדר גודל של נדידת שבט או מטה, משום שבריחת משפחה או בית-אב מפני נוקמים מצטמצמת למשפחה מורחבת או ל"חמסה", אלא אם כן הוא מתפתח למלחמות-שבטים. הגירות נוודים (קרי: בדווים) לארץ-ישראל ידועות, על פי תיעוד ארכיאולוגי, עוד מתקופת המקרא; ובעצם, חלק משמעותי מסיפורי המקרא מתאר הווי של רועים, שבהם לא ייפקד מקומם של אברהם ולוט ומלחמות הרועים של אברהם ואבימלך. דהיינו, ארץ-ישראל רחשה פעילות של נוודי-מרעה משחר ההיסטוריה, שלא לדבר על הגירת בני-ישראל ממצרים לארץ-ישראל, שבה התקיימו כל הסממנים של חברת רועים, הבאים לידי ביטוי בייחוד בספר "במדבר". הגירות הבדווים לארץ-ישראל נמשכו למעשה עד שלהי תקופת המנדט, ומפקד האוכלוסין שקיים המנדט הבריטי ערב מלחמת העצמאות אכן מציג את השבטים ושברי השבטים שהתנחלו בארץ-ישראל, ובייחוד בנגב. אגב, הקמת מדינה ישראל קטעה את מגמת ההגירה לארץ ישראל, ולא רק של הבדווים, אך בהחלט שינתה את המהלך התקין של תולדותיהם, כפי שהדבר נכון לגבי המזרח-התיכון כולו.

גורמים הקשורים באירועים ובתהליכים שאירעו באזורי המוצא של המהגרים הבדווים, מתמצים בשלושה: בצורות חוזרות, לחץ אוכלוסין ומלחמות שבטים. במקביל לגורמים אלו, מזכירים שני גורמים נוספים, והם:

א.         עליית האסלאם במאה ה-7 וכיבושיו במזרח התיכון ובצפון-אפריקה, שצבאותיו היו בנויים מבני השבטים שהתלכדו סביב ממשיכי הנביא ונאמניו, ואחר כך סביב תלמידיו וממשיכי דרכו ב"גיהאד" (מלחמת קודש), שאחד ממרכיביו היה אִסלום העמים והשבטים המקומיים "חסרי הדת", כביכול.

ב.         התפרצות השבטים הערביים הגדולים והמפורסמים, בנו-הילאל ובנו-סלים, שמוצאם מרמת-הנגד ואשר בהגירותיהם כבשו את צפון-אפריקה בהותירם מאחוריהם, כשטח כיבושם, גם את מצרים. אבן-חלדון (מת ב-1406), שהיה היסטוריון ערבי חשוב וליווה את מלחמות השבטים של זמנו, תיאר את שבטי הבדווים כגזע עשוי ללא חת, אשר היה במאות ה-8 עד ה-14 בעל השליטה על ארצות הכיבוש. אבן-חלדון הישווה אז את הבדווים ליצור ביולוגי שמחזור חייו מגיע לשיא ומשם ואילך הוא הולך ודועך, דבר שאכן התממש אצל הערבים (ועמם הבדווים), החל משלהי המאה ה-15. צפייה על חייהם היום אכן מציגה את הבדווים בחולשתם בכל מובן, ובתהליך הידחקותם לשוליים כיישות כלכלית, פוליטית ותרבותית. עיקר התיזה של אבן-חלדון ותיאוריו מפרטים את עובדת קיומן של שתי תרבויות-משנה במרחב הערבי (דאז), שסמיכותן הולידה את המושג "מלחמת המזרע והישימון", דהיינו, מלחמות הנווד (הבדווי) והיוגב (הלוא הוא הפלאח, בן הכפר החקלאי). עד היום, רבים משבטי הבדווים בישראל משייכים עצמם לאחת משתי הקבוצות הנ"ל. לדוגמה, מטה התיהא, שאזורי מחייתו משתרעים מעמק הנילוס בואכה חצי-האי סיני ועד הנגב; ומנגד, היישוב הכפרי-פלאחי, שבתולדות שניהם נכללות מלחמות רבות, שמטרתן כיבוש שטחי-מחיה או שמירה עליהם.

עם עליית האסלאם אירעו ההגירות השייכות לזמנים הסמוכים לתקופה שבה חי הנביא ומאז ואילך. המאות ה-14-15 הביאו להגירות ולמלחמות בנו-הילאל ובנו-סלים עם בני הארצות שכבשו, ואילו התפרצות מאוחרת יותר הביאה להגירת חלק ממטות הענייזה והשמר, שהשתלטו על כל המדבר הסורי ומערב עירק, כשמטה הרוולא מייצג את מגדלי הגמלים, ומטה הענייזה את מגדלי הצאן (ראה המפה בהמשך).

הבדווים שהיוו את עצם מניינו ובניינו של צבא האסלאם, לא היו מעוניינים בתחילה ליישב את ארצות הכיבוש, ובכללן ארץ-ישראל, משום שתפקידם היה במשימת הכיבוש. אולם, רובם התנחלו בארצות הכיבוש, ואפילו נטמעו בין תושבי המדבר, שהסכימו לקבל את אורח-חייהם, כפי שקרה עם שבטי צפון-אפריקה ומצרים. קיימת טענה, שהצעאיידה במצרים התיכונה הם בעצם צאצאי מטה בנו-סלים שבחזרתם מצפון-אפריקה למזרח-התיכון התנחל בה חלק מהם. ואכן, מי שרוצה לראות בהם בדווים לשעבר, ימצא אצלם אלמנטים תרבותיים רבים השייכים לבדווים.

החיבור בין הבדווים לבין שליטי האסלאם לא היה חלק, כפי שניתן להתרשם, משום שהכיבושים הביאו בעקבות הלוחמים את השבט, והשבט, שהיה זקוק לשטחי-מחייה והמשיך להתבסס על גידול מקנה, כילה כל חלקה טובה ופגע גם בחקלאות המקומית. גם עובדה זו זכתה לתיעודו של אבן-חלדון. אולם, השלטון שהיה מודע להשפעתם ההרסנית של הבדווים, יצא לא אחת להגנת הייצור החקלאי המקומי והחקלאים, במטרה לאפשר המשך הפעילות החקלאית, גם לטובתו הוא. ידוע, למשל, שבשנת 750 היו אלה השליטים מבית אומיה, שממש נלחמו בבדווים לשם מניעת החורבן שגרמו; ואגב, גם מגמתם של העותמאנים, ביישוב הבדווים באימפריה שלהם, נבע לא רק מן הרצון לאסוף מסים אלא גם מתוך מגמה לשקם את החקלאות.

חשוב לדעת, שמי שלא התוודע לתולדות הערבים (קרי: הבדווים) עשוי לחשוב שהעיור של הבדווים התרחש במאות האחרונות, ולא היא. ידוע שכבר במאה השישית עמדו על תילן שלוש ערים בחבל החגאז והן: יתריב, טאיף ומכה. ואולם, עיור זה היה בעל תכונות שהלמו את המקום והזמן, ובעצם לא היו אלו אלא נאות מדבר. כלומר, הבדווים התוודעו לעיר של זמנם, לתכונותיה ולתועלת שבה כבר בזמנים היסטוריים קדומים, וקשה להאמין שחיו בניתוק מוחלט ומנוכר לעיר. ובדומה לעיור, הערבים הקימו אף מדינות עצמאיות עתיקות (בדומה לימינו) בחצי-האי-ערב עוד לפני האסלאם. עקבותיהן של מדינות אלו, כמו גם נאות המדבר האחרות, נחשפים כיום על-ידי הארכיאולוגים.

תקופת העבאסים מציינת את תחילת חורבן ארץ ישראל, משום שהשלטון מעתיק את מרכז שלטונו לבגדד (שנת 763), ותשומת-הלב מועברת לפרובינציות המזרחיות (פרס ועירק). כך נפרצת הדרך לפלישות שבטי חצי-האי ערב אליהן, ובייחוד לסהר הפורה, ובתוכן ארץ-ישראל. השלטון העבאסי בעצמו התפורר במהירות, ומשנת 878 ואילך עולות שושלות שמוקד פעילותן במצרים, ביניהן האחשידים והפאטימים.

הצלבנים בנוכחותם בת 200 השנים בארץ-ישראל אמנם היטיבו עימה, אך בתחום מניעת פעילותם של הבדווים לא פיתחו דבר מיוחד, לבד מדחיקת הבדווים, מזרחה מתחומי שליטתם. ואולם, לאחר הסתלקותם בשלהי המאה ה-13, שוב זומן חורבן לארץ, בהגירות הבדווים אליה.

הממלוכים ששלטו בשנים 1260-1291 היו הגרועים מבין כל השושלות, משום ששליטיהם נתנו לבדווים לעשות בארץ כטוב בעיניהם. ידוע, שבזמנם שלטו הבדווים במרכז הארץ ובדרכיה הראשיות, כמו הדרך שהובילה מיפו דרך רמלה לירושלים. מצב עניינים זה הביא נזק לאסלאם עצמו, עקב שליטת הבדווים על "דרב אל-חאג" (דרך החוגגים למֶכּה). היו אף שנים שבהן נפסקה העלייה לרגל ונפסקו השיירות שהובילו עולי-רגל למכה, ורק כשהשלטון החל לשלם לראשי השבטים את ה"צוררא" (צרור הזהב) כדמי-חסות לעולי-הרגל, חודשה התנועה בציר החאג.

העותמאנים גם העותמאנים, כמו הממלוכים, המשיכו לשלם את ה"חאווה", דמי החסות לראשי השבטים הבדוויים, ושלטונם נמשך כ-400 שנים (מ-1516 עד 1917). לכאורה, העותמאנים קיימו משטר בעל חוק ומינהל, אך גם שלטון זה לא היה יכול להכניע את הבדווים, משום שהנשק החם שהבדווים הצליחו להשיג לשורותיהם, בא להם דווקא הודות לשיחוד קצינים תורכיים (יחד עם יתרונם בשליטה במדבר), דבר שלא איפשר לשלטון העותמאני להכניעם תחת מרותו, אלא לתקופות קצרות. אדרבא, הבדווים הם שהצליחו להוציא מתוכם שליטים מקומיים, בתמיכה ובמינוי מטעם השלטון, כדוגמת שליטי הגליל, ובזכות עובדה זו אף מכנים את תקופת השלטון העותמאני "תקופת שלטון השייחים".

כאן המקום לשוב ולהדגיש את תכונתו של הבדווי בכלל, ושל השבט הבדווי בפרט, הרואים עצמם כבני חורין שאין לשלוט בהם, ומאז ומתמיד נלחמו בכל צורה של שלטון כדי לשמור על האוטונומיה שלהם. השבט הבדווי שחי בעבר בניתוק יחסי מהמדינה הריכוזית, התנהל כמיני-מדינה לכל דבר בקיום מנגנונים ארגוניים, מבנה ארגוני וחברתי שבטי, וקביעת כללי התנהגות, מערכת משפט ועוד, שאיפשרו את החיים במדבר.  כמו כן, בין הכללים הללו התבססו יחסי-גומלין עם השבטים והמטות האחרים, שפעם יכלו להיות בני-ברית ובנסיבות אחרות יכלו להיות אויבים. היחסים כללו הסכמים על גבולות שבטיים ויחסי חליפין כלכליים. הבדווים נודעו כשונאיו ומתנגדיו של כל שלטון חזק, אשר מעצם טבעו ומהותו שם מחסום לחירותם ולעצמאותם, כפי שהם מבינים מושגים אלה. שלטון חזק איים על אחד ממקורות המחייה היותר חשובים שלהם השוד והפשיטה על אזור הנושב. ועל כן, עשו הבדווים כל שביכולתם כדי לגרום לערעור יציבותו של כל שלטון בתחומם. אגב, גם בישראל, עד מלחמת ששת-הימים ראו הבדווים במדינת ישראל תופעה חולפת, כשם שקרה לכל שלטון בזמנים היסטוריים ידועים. אך בעקבות הניצחון המזהיר של מלחמה זו, השתכנעו הבדווים שמעתה ואילך ייאלצו להסתגל לחוקי המדינה ולשליטתה בהם. מאז גם הצטמצמה מאוד האוטונומיה הפוליטית שממנה נהנו הבדווים במידה זו או אחרת.

חשיבותה של ארץ-ישראל כגשר בין שלוש יבשות וכארץ קדושה לשלוש דתות לא נעלמה מעיני העותמאנים. כאשר כבשו אותה ב-1516. הם השליטו בה שלטון חזק, יעיל בתחילה ורב-מרץ. מתחילת שלטונם הם התכוונו לשפר את ביטחון הארץ, ובראשית דרכם בה, גילו עניין רב בקידום הארץ ואוכלוסייתה. בשנות שיא כוחו בלם השלטון העותמאני את השקיעה ואת הניוון שנגרמו תחת השלטון הממלוכי, ערב הכיבוש העותמאני. העותמאנים הנהיגו מנהל תקין ומוסדר, עצרו את חדירותיהם של הבדווים, ועל-ידי-כך הביאו מידה רבה של ביטחון, גם בריסון הבדווים שחיו בארץ, דבר שלא היה בכוחם של הממלוכים לעשותו במאה ה-15, או שלא רצו בכך.

זמן קצר לאחר הכיבוש העותמאני התחילו אויבי העותמאנים באירופה ובפרס להיאבק בעותמאנים, עד שאלו נאלצו להוציא את כוחותיהם מהפרובינציות הערביות, כדי שיעזרו להם במלחמות. כך הוצאו חלק מהכוחות העותמאנים גם מארץ-ישראל, ובעקבות זאת הלכה ארץ-ישראל ונשלטה על ידי הבדווים. הבדווים היו מבצעים פשיטות על אזורי המזרע ועל שיירות המסחר בדרכים הראשיות, ולפעמים ערערו את החיים הסדירים באזורים שלמים, ולא רק בספר-המדבר. כשניסו השלטונות להגיב בכוח להתפרעות הבדווים, הם נכשלו בגלל היעדר תחכום ומחסור בכוחות שיילחמו בהם, מה גם שהבדווים הצליחו לרכוש נשק חם. חולשתו של השלטון גרמה לצמיחתן של משפחות בדווים שהגיעו למעמד של שליטה על חבלים מסוימים בארץ, ולשלטון לא נותרה ברירה אלא להכיר בשלטונם. הדוגמאות הן אלו:

1.         שבט טרבאי (המאות ה-17 וה-18) מרכזם של בני השבט השתרע מהכרמל עד לגון, ואחר-כך עד גנין ועמק יזרעאל. היה זה שבט ששמר על שליטתו מתקופת הממלוכים ועד לסוף המאה ה-17. השייחים של השבט שמרו על הביטחון בצפון הארץ, ודווקא הם איבטחו את שיירות המסחר ואפילו פיקחו על דרך החאג הסורית. טהר אל-עמר, צאצא שבט זה, שלט בגליל במשך רוב המאה ה-18.

2.         הזיידאנים (המאה ה-18) תחילה התיישבו באזור טבריה, ומשם פרשו את מרותם על כל הגליל. גם הם שלטו באוכלוסיית האזור וניהלו את חיי הכלכלה והמשפט ככל מדינה מתוקנת.

3.         עקיל אעא (המאה ה-19) היה שליט צפון-הארץ במשך כ-30 שנה (מ-1840 עד 1870). עקיל העניק ביטחון לאוכלוסייה המקומית, לנוסעים ולצליינים. אישים ידועי שם ביקרו באוהלו ונזקקו לשירותיו. עקיל היה בן שבט הינאדי, שאבותיו הגיעו ארצה עם הכיבוש המצרי, בראשית המאה ה-19.

עד היום ישנן משפחות בדוויות בגליל המייחסות עצמן לשבטי הבדווים שתוארו לעיל. חשוב לשוב ולהזכיר, שתכונה בדווית היא למצוא קשר אל שבטו של הנביא מוחמד (כורייש) או לשבטים שמוצאם הערבי אינו מוטל בספק, במטרה להוכיח את מוצאם הערבי (הטהור), שהשלכותיו רבות וחשובות. מי שאינם יכולים לעשות כן, די שישייכו עצמם לשבטים חשובים בהיסטוריה, שהם ממילא מצאצאי שבטו של הנביא, ונמצאו נמנים גם הם עליו.

אין להרחיב את היריעה בנושא זה, משום שהרשימה ארוכה, ואין לה מקום בפרק זה שמטרתו להראות את מקומם של הבדווים בתולדות הארץ הכלליות. עם זאת, עיון בספרות העניפה, מלמד שהמתעדים את הארץ בכלל ואת חיי הבדווים בפרט, עשו זאת בתקופות היסטוריות שונות, כאשר הארץ הייתה שרויה בתנאים שונים. תיאוריהם של המתעדים השונים משקפים גם את ניסיונם ואת התייחסותם לבדווים. יהיו אשר יהיו הנסיבות, נראה שהבדווים אכן שיחקו תפקיד חשוב בתולדות ארץ ישראל. אפילו היסטוריונים וגיאוגרפים אירופיים שכתבו על הארץ ומיפו אותה, במשך המאות ה-18 וה-19, הציגו אותה כארץ המחולקת בין מטות ושבטים בדווים.

המעניין בספרות הוא, שמתעדי התקופה העותמאנית האירופים התייחסו לבדווים בארץ-ישראל באופן קיצוני ושלילי, ולעתים בגישה אמביוולנטית. היו מי שראו את הבדווים באור רומנטי, ולעומתם היו כאלה שהשלילה נלוותה לכל ניסיונותיהם וחוויותיהם עימם. דוגמה לכך הוא מארק טוויין, שבתיאורי מסעותיו בארץ הקודש לא ניתן למצוא, ולו מעט, חיוב בקיומם ובהתנהגותם של הבדווים בה.

 

מוצא הבדווים ונסיבות הגירתם לארץ-ישראל

הבדווים בארץ ישראל (וכיום במדינת ישראל) מייחסים עצמם לשבטים הערבים בחצי-האי ערב. הם רואים בה את מולדתם ואת ערש תרבותם ורואים את מורשתם כיסוד התרבות הערבית, שראשיתה בתרבות הבדווית-מדברית האותנטית. המסַ פּר הבדווי טוען, שהגירות הבדווים אל מחוץ למולדתם ומגעיהם עם תרבויות אחרות, במרוצת שלוש-אלפי שנות היסטוריה, בעצם לא שינו דבר ממורשתם, והשינויים הפוקדים אותם משלהי התקופה העותמאנית לא הצליחו לטשטש את זהותם. שימורה של התרבות הבדווית עד ימינו התאפשר הודות לנקיטת התבדלות מתרבויות-המשנה הערביות האחרות, ובכלל זה: התרבות הכפרית-חקלאית ("אל-פלאחין") והתרבות העירונית ("אל-מדאנייה").

הבדלי הגרסה הטמונים בממצאי הארכיאולוגים וההיסטוריונים, אין בהם כדי לשנות את העובדה הבסיסית: קיומם של הבדווים, כנוודי-המרעה הערביים, והגירותיהם אל מחוץ לחצי-האי ערב מהווים חלק מתולדותיה של כל ארץ מזרח-תיכונית, ומאוחר יותר גם של ארצות צפון-אפריקה. מתברר שהשפעת הבדווים בזמנים היסטוריים מסוימים הייתה מכרעת עד כדי קביעת מהלכים היסטוריים מרכזיים, כמו העובדה שהאסלאם חייב את התפשטותו לבדווים, שהיו הצבא הערבי ואשר בראשו צבא זה ניצבה האליטה ה"עירונית" (יישובי נאות המדבר), שמוצאה ממכה, ממדינה וממקומות אחרים.

לדידם של הבדווים, מי שמוצאם איננו ערבי, אינם יכולים לטעון להיותם ערבים טהורים, ולכל היותר יכולים להיחשב כמי שקיבלו וספגו את התרבות הבדווית והפכו, כביכול, לערבים. כדי לא לפגום בטוהר מוצאם הערבי, הבדווים נזהרו וחלק נזהר עד עצם היום הזה לא להיטמע בהם. דהיינו: לא לתת להם מבנותיהם, אף כי הבדווים נושאים מבנות הכפריים-הפלאחים. לכן, אחד היסודות הערכיים החשובים לבדווים, ואשר לדעתם עדיין שומר על התבדלותם וייחודם, הוא נושא "אל-אצל ואל-פצל" (הייחוס והמוצא). הוויכוח סביב השאלה "מיהו בדווי?" (כלומר, ערבי טהור), איננו טמון, אם כן, באמת הצרופה, משום ששבט הטוען להיותו "בדווי אמיתי" יכול להסתייע ב"הוכחות" למכביר. ואכן, שבטים שמוצאם איננו ברור כבר עשו זאת במהלך ההיסטוריה, ומצאו את ההוכחות להיותם ערבים טהורים. מה גם שהמיתוסים שלהם (בין אם הם אמיתיים או מפוברקים) ייקשרו בדרך כלשהי לשבטים קיימים או לשבטים היסטוריים שחיו בחצי-האי ערב. דוגמאות לכך מאזור הנגב הם השבטים: אל-טורי, שבטי הקלאעייה, אבו-אל-קיעאן ואחרים. עד לזמן הלא-רחוק טענו השבטים המפורסמים והוותיקים בנגב שהם לא בדווים אמיתיים וכי מוצאם כפרי-פלאחי. הם הסתמכו בעיקר על מוצאם, בין אם היה זה ממצרים, צפון-סיני ואפילו הר-חברון. והנה, בשנים האחרונות, משהפכו לשבטים גדולים וחזקים, הם מנסים לשכתב את ההיסטוריה ולאמץ לעצמם מוצא ערבי טהור.

נראה שלא האמת כאן חשובה, אלא העובדה שהשבטים שאינם בדווים אמיתיים עושים כל שביכולתם להיחשב ככאלה. הסיבה לכך היא שהבדווים הם בעלי הייחוס הגבוה יותר, לדעתם, בשל מוצאם הערבי, ובנגב רוב הקבוצות שנחשבו פעם לא-בדוויות עושות כיום מאמצים להיחשב ולהירשם כבדווים אמיתיים.

 

 

דף ראשי