המורשת התרבותית של הבדווים בנגב

 

*   הרפואה המסורתית בין שבטי הבדווים בנגב

הדברים המובאים להלן ניתנים למיצוי בפסוק מהקוראן ובפסוק מהחדית של הנביא מחמד. הפסוק מהקוראן אומר: "לא יפגע בנו אלא מה שאללה הועיד לנו, כי הוא פטרוננו, ובאללה בוטחים כל המאמינים" (סורה 9, 51). ואילו פסוק אחר מהחדית אומר: "כל מחלה שברא אלוהים, ברא לה תרופה".

הפילוסופיה של הרפואה הבדווית המסורתית שואבת את כוחה מעיקרון יסוד באסלאם והוא האמונה בגורל. תמצית האמונה היא שכל מה שקורה לאדם, לטוב ולרע, נובע מרצונו של האל. אי-לכך, עלינו לקבל כל מה שנגזר עלינו באמונה חזקה, באומץ ובסבלנות רבה. גם הבדווים מאמינים, שהבריאות והמחלות נגרמות על-ידי אללה, אך גם בעטיים של כוחות טבעיים ועל-טבעיים שברא. ואולם באותם כוחות מצוי גם מקור המרפא. רוב המחלות נשלחות אל האדם במישרין מאלוהים כעונש על חטאיו. אך הריפוי נעשה באמצעות האדם, אם בעזרת הרופא או בעזרת המרפאים המסורתיים. אשר-על-כן, קיום ושמירה על כללי ההיגיינה, מילוי אחר מצוות הדת והתנהגות מוסרית הם מיסודות שמירת הבריאות אצל הבדווים. בין כללים אלה, ההימנעות מאכילת נבלה או כל מאכל פסול אחר. הימנעות משתיית מים מזוהמים-טמאים, התרחקות ממקומות שיש בהם סכנות ומגפות, קיום יחסי-אנוש תקינים ויחסי שכנות טובה וקיום מצוות הדת כל אלה מבטיחים בריאות במדבר לפי השקפת עולמו של הבדווי.

תפיסת הבדווים את גורמי המחלה וריפויה דומה לתפיסה היהודית, ושתי התפיסות דומות לתפיסתו של המהפכן הרפואי פאראצלזוס.

בדרך כלל ניתן להניח, שככל שהבדווי מסורתי יותר ומבוגר יותר, תעלה נטייתו לראות בכוחות העל-טבעיים גורמים לחולי. מתברר שככל שחזקה הנטייה לראות בכוחות העל-טבעיים גורמים לתופעות החולי, תעלה תכיפות הפנייה למרפאים מסורתיים ותרד תכיפות הפנייה אל הרפואה המודרנית. בקשר לכך, יעלה שיעור הדיווח על ההצלחה של המרפאים המסורתיים וירד שיעור הדיווח על ההצלחה של הרפואה המודרנית. רק אם הרפואה המסורתית לא מספקת את צרכיו ולא משביעה את רצונו של הבדווי, הוא פונה אל הרפואה המודרנית. עם זאת, יש מקרים שהוא פונה, בה-בעת, לרפואה המסורתית ולמודרנית.

העיסוק ברפואה המסורתית נתון בידי מומחים שונים: הדרוויש, החטיב (כותב קמיעות), ה"מגבר" (מאחה עצמות שבורות), ה"עטאר" (מוכר תבלינים ועשבי-מרפא) והמרפא בעזרת כוויות. כן מקובלת הפנייה לקברי קדושים, עץ שיזף, ים, קבר אב קדמון או נביא.

ניתן לחלק את הרפואה המסורתית אצל הבדווים לשני סוגים: רפואה מונעת ורפואה קוראטיבית. ברפואה המונעת הכוונה לשיטות של מניעת מחלות, כמו תליית קמיעות על הגוף, כתיבת פסוקים מהקוראן, נדירת נדרים, ביקור קברי קדושים או הטעיית העין-הרעה על ידי תחבולות. שמירה על כללי האתיקה של ההתנהגות החברתית, על כללי הדת וההיגיינה, גם הם דרכים להישמר מחולי. הרפואה הקוראטיבית משתמשת ברפואות מסורתיות.

הרפואה המונעת

אחד הכוחות העל-טבעיים הגורמים למחלות הוא העין הרעה שמקורה ביצר הרע, בחמדנות, בקנאה וכו. לפיכך, משתמש הבדווי בשיטות שונות כדי למנוע את פגיעת העין הרעה בו, בילדיו או ברכושו. אחת הדרכים לשמירה על בריאות תינוק היא תליית חרוזים בצבע תכלת על ראשו. החרוזים נקראים "קושאש". לרוב, אֵם התינוק או הסבתא מכינות מהקושאש ותולות אותה על ראשו של התינוק תוך כדי קריאת פסוקים מן הקוראן. נשים משתמשות ב"שבה" אלום אבן המלחה ()Alum המורכבת מגופרתאשלגן וגופרת חמרן ]אלומיניום[. לגביש סגולות של עצירת דם, ולפיכך משתמש בו הבדווי להחלקת העור ולעצירת שריטות גילוח לאחר התגלחת. עם הנחתה באש יישמע קול התבקעות והאבן תשנה צורתה. למטמורפוזה המתקבלת מהנחת הגביש מייחסים משמעות מאגית. העין הרעה פוגעת ב"שבה" ומרסקת אותה לאבקה במקום לפגוע בתינוק. ידוע שהבדווים מעדיפים את הבנים על הבנות, וכאשר נולד בן, השמחה גדולה מאוד. גברים ונשים יברכו את ההורים באומרם: "ברוך החתן", או "ברוך בואו של הרועה", אך כשנולדת בת, עצב ושתיקה שוררים בבית. הנשים ינחמו את האם באומרן: "ברוכה הכלה", או "ברוכה הרועְה".

כיוון שהבנים פגיעים יותר לעין-הרעה מאשר הבנות, יעשו הבדווים כל אשר ביכולתם כדי להגן על בניהם. ההגנה נעשית על-ידי תליית חרוזים בצבע תכלת או קמיעות על הגוף, או על ידי הטעיית העין-הרעה באמצעות תחבולות, כמו הלבשת הבן בבגדי-בת, או אפילו החלפה (זמנית) של שם הבן בשם בת, וכן מריחת "כוחל" בעיני הבן, כפי שנהוג לגבי בת. במקרה זה השימוש ב"כוחל" איננו למטרות רפואיות, שגם לשמן הוא מנוצל (לטיפול בדלקות עיניים).

השימוש בקמיע נהוג לא רק לגבי ילדים. הבדווים תולים קמיע גם על גופו של מבוגר לאותן מטרות מגן. בדרך כלל הקמיע נכתב על-ידי מרפא מסורתי, המשתמש בספרים או במחברות מיוחדות. כותב הקמיעות נקרא "חטיב" (איש דת ושליח ציבור) או "חגאב" (מתקין קמיעות). ואילו הקמיע מכונה "חגאב" (רבים: אחגאבאת) שפירושו מגן. הקמיע נכתב בדיו על נייר, ולאחר מכן מקופל לצורת משולש ונעטף בבד או בעור ונתלה על הגוף. אם נושא הקמיע סובל ממחלה הנגרמת על ידי "גנים" (שדים שמקורם באדמה), יושם הקמיע מתחת לכרית השינה. אותו דבר נעשה למי שסובל מנדודי שינה ומחלומות זוועה. הקמיע מכיל צירופי אותיות, מילים, סמלים, מספרים ופסוקים מהקוראן, אשר רק כותב הקמיעות יודע את מובנם. הבדווים מאמינים, שאסור לפתוח את הקמיע ולקרוא אותו, ומי שיעשה כן יאונה לו רע על-ידי השדים. כן הם מאמינים, שכוח הריפוי של הקמיע פג בזמן פתיחת הקמיע או הרטבתו במים. יש לציין, שבדרך כלל, עוברת כתיבת הקמיעות בירושה מאב לבן, כדי לנצור את האדם המקצועי. אנשים אלה נחשבים לצדיקים ולקדושים, והאדם הפשוט חושש מפניהם.

הקמיע הוא יעיל גם להגנה מפגיעות העין הרעה גם במקנה (סוסים, פרות, נאקות, כבשים ועזים).

להלן דוגמה לכתב-ההגנה שנמצא בתוך קמיע, שתרגומו מובא להלן והוא מורכב מפסוקי קוראן: "אבקש מחסה בריבון, בוקע השחר מרעת בני-אדם, אשר ברא, מהסכנה שבחושך ואפלה, מלחישות המכשפות וקשריהן ומעין-הרע של המקנא עת יקנא" (קוראן, 113; 1-5). "אמור: אבקש מחסה בריבון בני-אדם, במלך בני-האדם, באלוהי בני-האדם, מפגיעת המסיתים מבין השדים ובני-האדם המלחשים ובאים בפיתויים אל הלבבות" (קוראן, 114, 1-6).

קריאת פסוקים מהקוראן למטרות ריפוי היה מקובל, כמסופר, על-ידי הנביא מחמד, אשר אנשים פנו אליו לבקש מזור למחלותיהם. הוא תיאר את כוח-המרפא של פסוקי הקוראן באומרו: "הקוראן הוא התרופה הטובה ביותר" (אבן גם, עמ 138), וזאת בהסתמכו על שנאמר בקוראן: "עם הקוראן אנו מורידים מרפא ורחמים למאמינים אך לכופרים הוא (אללה) יוסיף רק אבדון" (קוראן, 17, 82).

במקרים מסוימים, האם או הסבתא תטפל בנפגע מעין-הרע על-ידי לקיחת שלוש חתיכות קטנות של "שבה". אחת מסמלת את הגברים, השנייה את הנשים, השלישית את השדים של האדמה. הסבתא שמה את שלוש פיסות ה"שבה" בתוך גחלי המדורה שבתוך האוהל למשך מספר דקות. אחר כך היא מוציאה אותן ובוחנת את צורתן בזהירות. לפי צורת אחת מהן תקבע את מקור עין-הרע, אם היא באה מגברים, מנשים או משדים. סבתא מיומנת מסוגלת לדבריה לדייק ביידוע הגבר או האישה המסוימים אשר הוא/היא מקור עין-הרע. כך היא לוקחת את שלוש חתיכות ה"שבה", כותשת אותן בידה ומסובבת את ידה מספר פעמים סביב ראש החולה הפגוע (בעין-הרע), תוך שיטוח בקשות ותחנונים בפני האל שיבריא את החולה. בה-בעת היא תוקיעה את עין-הרע ומאיימת עליה בפנייה לאלוהים ולנביאים, שתעזוב את גוף החולה ולא תזיק לו. אחר כך היא קוראת את הפסוקים הבאים: "אללה אין זולתו, הוא החי והקיים, לא ינום ולא יישן, ולו השמים והארץ ומלואם. ומי זה אשר יבוא בהמלצה להשפיע עליו שלא ברשותו? הוא יודע את אשר היה לפניכם ומה שיהיה אחריכם ובני-אדם לא ישיגו דבר מידיעתו, אלא כפי שירצה. כסאו חופף על-פני השמים והארץ ולא תכבד עליו הנהגתם, והוא העליון והנורא" (קוראן, 2, 255). בסיימה את קריאת הפסוקים, היא מורחת חלק מאבקת ה"שבה" על מצחו, על מרפק ידו ועל קרסולו של החולה, ואת שאר האבקה זורקת מאחורי האוהל ואומרת: "אעקוב יא שר", כלומר: "הוי עין-הרע, לכי מפה". ואז היא קושרת את מצחו במטפחת ומשקה את החולה בכוס תה ומשכיבה אותו לנוח עד שיבריא. במקרים אחרים, כחלק מתהליך הריפוי ולאחר שאותר האדם החשוד שממנו באה עין-הרע, משתדלים להשיג חתיכת בד קטנה מבגדיו, אפילו חוט קטן, בלי ידיעתו, ומכניסים את חתיכת הבד או החוט לאש, באופן שהעשן יחדור לאפו ולעינו של החולה. תהליך ריפוי זה נקרא "כתור".

הדרוויש הוא לרוב איש זקן הנחשב לצדיק, קדוש דתי ובעל קשרים מיוחדים עם אלוהים, שהתיווך עמו נעשה באמצעות מלאכים מסוג מיוחד. הדרואשה (אומנותו של הדרוויש) היא תכונה העוברת בירושה מאב לבן בעזרת המלאכים ולפי רצונו של האל. חלק מן הדרווישים עוסקים בריפוי מסורתי, בייעוץ בענייני בריאות, בדיני אישות, באיתור ובזיהוי חשודים בגנבות וכד. חלקם עוסק גם בטיפול באנשים שנעקצו על-ידי עקרבים או הוכשו על-ידי נחשים. במקרים אלה, שותה הדרוויש מעט שמן זית, נוטל סכין גילוח ומחמם אותה על האש, שורט בה את הנעקץ, קרוב למקום העקיצה, ומתחיל למצוץ דם ולירוק אותו הצדה, תוך אמירת פסוקים מהקוראן, השבעת רוחות, שתוכנם הוא תחנונים ובקשת רחמים מהאל, מהנביאים ומהמלאכים שיעזרו להבריא את הנעקץ. בו-בזמן הוא נותן גם לנעקץ לשתות שמן זית ואחר כך חלב עזים או תה, אך אוסר עליו לשתות מים למשך יומיים.

מעדויות של אנשים שנכחו בטיפוליו של הדרוויש עיסא חמד עולה, שהנעקצים חזרו לאיתנם תוך שלוש-ארבע שעות, ולכל היותר תוך יממה. לא ידוע על מקרה שהגיע אל הדרוויש ושהסתיים במוות.

הבדווים מכבדים מאוד את הדרווישים, אך בה בעת חוששים מפניהם. הם לא יהססו לפנות אליהם בבקשת עזרה, ייעוץ ובקשת תרופה. שכרו של הדרוויש נקבע לפי יכולתו החומרית של הפונה אליו. זכור מקרה של רועה עזים, שהגיע אל הדרוויש עקוץ על-ידי עקרב, קיבל טיפול והבריא. למחרת הביא מעסיקו, בעל עדר העזים, גדי כשכר טירחה. מקובל אצל הבדווים להזמין את הדרווישים למסיבות ולטקסים, כמו: הולדת בן, ברית מילה, טקסי נישואין, קיום מצוות נדירת הנדר, עלייה לקבר וכו, כדי שיתברכו בנוכחותם.

רוב חוקרי האסלאם טוענים, שפולחן קברי הקדושים נוגד את עקרונות הדת. למעשה ביקור בבית הקברות איננו נוגד את האסלאם בתנאי שלא ילווה בבכי, בקינה או בשריטת הפנים. מטרת הביקור היא להזכיר לאנשים את העובדה, שאין מנוס מן המוות, על פי הפסוק: "המוות ישיגכם בכל מקום גם אם תהיו רחוק משדה הקרב, במגדלים גבוהים" (קוראן, 4, 78). פולחן הקדושים וקיום טקסים ליד קברי הקדושים, אגב הדלקת נרות, הצגת בקשות מיוחדות, כמו מזור למחלה וכו, אסור באופן מוחלט. על פי הדין, מי שזקוק לעזרה עליו להפנות את בקשתו אך ורק לאלוהים, מפני שרק הוא הכל יכול, ולא מישהו אחר. ביקור קברי קדושים מתקיים למען התברך בהם, להפקת לקחים, לזכות בעולם הבא. הנביא מחמד אסר בהתחלה ביקור קברים, אך התיר זאת מאוחר יותר, בתנאי שלא יתקיימו שום טקסים שאינם תואמים את דין האסלאם. הנביא המליץ על ביקור הקברים, במיוחד קברי הורים, בימי שישי, שלדבריו זו מצווה גדולה. הנביא ביקר את קבר אמו, אמנה בת והב, לאחר שביקש וקיבל רשות לכך מאלוהים. בזמן הביקור אסור למשש את הקבר או לנשקו או להשתטח עליו, אך רצוי לקרוא פסוקים מהקוראן, במיוחד את סורת הפתיחה, סורת "בוקע השחר", סורת "בני האדם" וסורת "אמונת הייחוד".

קבר הקדוש ("ולי", וברבים "אוליא") ממלא תפקיד חשוב בחיי הבדווי. במסורת הבדווית נשזרו אגדות על ייחודו של קבר וקדושתו. באותות ובמופתים מוכיחים המעשים על נכונותו של הקדוש לעזור לכל ברוא-אלוהים, לרפא את מחלותיו ולמלא את בקשותיו. אין סביבה שבה חיו וחיים בדווים שאין בה קבר קדוש העונה לצורכי הפולחן הבדווי. אגב, זו אחת הסיבות להימצאות מקומות קדושים רבים כל כך בארץ. הבדווים נשבעים בקברי קדושים ונשבעים עליהם. הם גם מאמינים, שאם מישהו נשבע לשקר על אחד מקברי הקדושים, הוא ימות תוך זמן קצר או יקרה לו אסון גדול. מנהג הביקור בקברי הקדושים קיים אצל בדוויי הנגב וסיני. בדרך כלל עורות את הביקור המשפחות בשלמותן, בין שהן מחשיבות את הקדוש כאב קדמון או כפטרון מקומי שיש לקיים נדר שנדרו לזכרו. הנדרים נועדו לפייס את הרוחות הרעות ולמנוע פגיעתן הרעה בילדים או ברכוש. בזמן הביקור קוראים פסוקים מהקוראן ומשטחים בקשות ותחינות, מדליקים קטורת על יד הקבר ותולים עליו בד לבן. הבקשות והתחינות מופנות אל הקדוש או ישירות לאלוהים. בערב מתכנסים בני המשפחה והקרובים באוהל, שוחטים כבש או עז, כהבטחה לקיום הנדר.

טקסי הביקור בקברי הקדושים ומסורת פולחן האב הקדמון ונדירת הנדרים יוצרים תלות פסיכולוגית-תרפויטית בין בני האדם לבין הקדושים. תלות זו מושרשת עמוק באמונה ומקבלת חיזוקים ולגיטימציה בתרבות הבדווית.

בקרב הבדווים בדרום סיני מפותחת מאוד האמונה בקדושים כמתווכים בינם לבין אלוהים, והעלייה לרגל לקברי הקדושים מקובלת ברוב חלקי סיני. כשהבדווי סובל ממחלה, או כשהוא רוצה להגן על נפשו, על ילדיו ועל רכושו מפני מחלות או פגעים אחרים, הוא מבקש את עזרת אלוהים באמצעות הקדוש המקומי. הבדווי אינו פונה לקדוש אחד בלבד; לכל אחד מהקדושים יש התמחות בתחום מסוים. בקרב הבדווים בדרום סיני העלייה לרגל לקברי קדושים מטפחת שלושה סוגי קשרים: הקשר בין בני השבט, הקשר הבין-שבטי והקשר בין בני השבטים לאיסלאם.

בדוויי הנגב פוקדים את קברי הקדושים, כאשר הקברים היותר מקודשים הם: קבר אברהם אבינו בחברון. השניים בסדר העדיפויות והחשיבות הם אבותיהם הקדמונים, שקבריהם מצויים באזור הנגב, ואלה הם: קבר סעיד אלקרישי ומחמד אלגבאב באזור תל-מלחתה, קבר שיח אלאעסם על יד צומת רביבים, קבר אבו סאחנה בסביבת ירוחם, קבר שיח סיאל בנחל צאלים, קבר שיח צאלח על יד לקייה, קבר שיח מסעוד בהר דרגות, קבר אלפאלוגי על יד פלוגות, קבר שיח מוחמד על יד חאן יונס, קבר שיח עטייה על יד נווייבע, קבר שיח אזוייד בין רפיח לאל-עריש, קבר אבו-הרירה בנחל גרר, וקבר שיח אלגדימי בדיר אלבלח. יש לציין שחלק מקברי קדושים אלה אינם בלעדיים לבדווים, והשימוש בהם הוא כללי, בייחוד הקברים הקרובים ליישובים הערביים בנגב המערבי ובסיני.

הרפואה הקוראטיבית

אחד מאמצעי הריפוי שלהם מייחסים השפעה רבה היא המוסיקה. היא מתוארת כמקור לתחושות מרפאות. בכוח המוסיקה להשפיע על מצבי-רוח סוגסטיביים הנחוצים לתהליך הריפוי. למוסיקה יש כוח להגיע אל נפש האדם ואל חוויותיו האינטימיות. השפעתה הפיזיולוגית והפסיכולוגית קשורות זו בזו. חוקרים מאמינים שהמוסיקה פועלת קודם כל על הרגש, ויש חוקרים המניחים שהתהליך דווקא הפוך, דהיינו, מהפיזיולוגיה אל הפסיכולוגיה. הפילוסופית סוזן לנגר סבורה, שהמוסיקה מכילה תבניות של גירויים הקיימים במערכת העצבים, והם המקור הפיזיולוגי לרגש. לעומתה, לואיס וייר טוען, שהצליל פועל על מערכת העצבים האוטונומית שהיא הבסיס לכל התגובות הרגשיות.

האדם מגיב למוסיקה בת-תרבותו, הנושאת בעבורו גם משמעות סמלית. בנוסף על ביטוי ההרגשה של הפרט היא מבטאת את ההרגשה של הקבוצה. בחברות שבטיות מוסיקה מבטאת את הלך המחשבה ומהווה את קולה של התודעה המשותפת, השבטית. המוסיקה היא אמצעי לקומוניקציה ומייחסים לה ערך תרפויטי חזק, משום שאת המחלה מייחסים לשבירת הקומוניקציה. השימוש במוסיקה כאמצעי ריפוי נפוץ במסורות של עמים רבים או כמוסיקת-רקע בזמן הריפוי. כך אצל שאול המלך, ששלטה בו רוח רעה, ולמען הרגיעו קראו לדוד לנגן לפניו בכינור. בעקבות זאת, סרה הרוח הרעה משאול, כנאמר: "והיה בהיות רוח אלוהים על שאול, ולקח דוד את הכינור וניגן בידו ורווח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה". אצל הערבים בראשית האיסלאם, כשבנו בתי חולים לחולי נפש, נהגו לרחוץ את החולה ולהלביש אותו בבגדים נקיים, לעזור לו להתפלל ולהשמיע לו פסוקים מהקוראן על-ידי קריינים מיוחדים נעימי קול. לפעמים השמיע להם ה"מואזין" מעל צריח המסגד, לפני בקיעת השחר, תפילות עם לחנים מלודיים, כדי להנעים להם בזמן נדודי השינה, להקל עליהם את מכאוביהם. אחד הרופאים המפורסמים שהשתמש במוסיקה בשירות הרפואה אצל הערבים היה אלפאראבי, שחי במאה העשירית. הוא יצר כלי מוסיקלי שבעזרתו השמיע לחנים מופלאים בעלי השפעה חזקה על רגשות החולה, עד כדי כך שהצליח לגרום לאנשים לצחוק או לבכות, להעיר אותם או להרדימם. שימוש באמצעים מוסיקליים-רִתמיים נעשה על-ידי הנובים במצרים, בטקס ה"זאר", שמטרתו לרפא מחלות נפש באמצעות קיום קשר עם הכוחות השולטים בחולה והם בעצם גורמים למחלות הנפש. הטקס מלווה בתיפוף קל, בלוויית שירה ומחיאות כפיים וריקוד. הריקוד הוא למעשה תהליך כניסה לאקסטזה. הנגינה על כלי המוסיקה "סומסמיה" (כלי מיתר בעל גוף תהודה, מפוח ומיתרי מתכת), בשירים הנקראים "ימנייה". אצל הבדווים בסיני מתקשרת הימנייה לטקס גירוש השדים. אצל חלק מהבדווים בנגב, בצפון סיני כולל רצועת עזה, מלווה טקס גירוש השדים בתיפוף על תופים מיוחדים.

אמצעי ריפוי מסורתי נוסף נוגע לחוש הריח. יש הנוהגים להדליק קטורת כדי להפיץ ריח מיוחד ולהוסיף לאווירת הריפוי. את מרצפות בית החולה מכסים עלים של עצי רימון, אלת המסטיק, שיח הבושם האפרסמון של הקדמונים ושאר עצי בשמים בעלי ריח נעים, ואלה יוצרים את האווירה והתחושה המיוחדים המשפיעים על תהליך הריפוי.

מקורות מרפא נוספים לריפויו של הבדווי מצויים במרחב מחייתו, כל הסביבה מעניקה צמחים ובעלי חיים בעלי סגולות מרפא. השימוש בצמחי מרפא ידוע לאדם מזה אלפי שנים. ההרבליזם (השימוש בצמחים) הִנו מדע לעצמו במסורת המזרח. למשל, האשורים, לפני כ-000,6 שנה, השתמשו בצמח הפרג (האופיון) כצמח מרפא חשוב. בסין, בשנת 700,2 לפנה"ס פורסמה רשימה שכללה יותר מ-300 צמחי מרפא. היה זה מדע מלכותי, ושליט סין הואנג טי חיבר ספר רפואי בשנת 600,2 לפנה"ס שכלל חלק מצמחי המרפא. מדע השימוש בצמחי המרפא נפוץ מאוד בהודו, ועד ימינו באים אנשים מתחום מדעי הרפואה ללמוד בהודו. מרכז חשוב קדום בחקר המרפא בפרס היה בעיר גונדישאבור. היפוקראטס היווני, הנחשב לאבי הרפואה, השאיר תיאורים של כ-400 צמחי מרפא, וממצרים נשארו רשימות מפורטות לגבי מאות צמחי מרפא משנת 550,1 לפנה"ס. רשימות צמחים למטרות רפואיות נמצאו גם בכתבי הרמב"ם. הערבים השתמשו בצמחי מרפא והכניסו לשימוש תבלינים רבים. הרופא אבן סינא (980-1137) היה מגדולי הרופאים המוסלמים, והמפורסם בין ספריו הוא ספר הרפואה "אלקאנון", הכולל תיאורים רבים לשימוש בצמחי מרפא.

עם התפתחות המדעים במאה ה-19, נמצאו דרכים לבידוד המרכיבים הכימיים הפעילים בצמחי המרפא. הכימיה האורגנית הביאה לייצור תרופות סינתטיות על סמך המבנה והפעולה הפיזיולוגית של החומרים הטבעיים, מבלי להזדקק לצמחים כמקור להפקתן. למרות זאת, עדיין קיימות תרופות חשובות שלא נמצא להן תחליף סינתטי, ובין אלו: קודאין, כינידין, אטרופין, פלוקארפין ועוד. כיום עולה הקריאה להגביר את השימוש בצמחים כמקור להפקת תרופות.

בוועידה ה-28 של ארגון הבריאות העולמי הוחלט, שהמדינות החברות בארגון תתמקדנה ברפואה ראשונית למיצוי המקורות הזמינים בטבע. בעקבות החלטה זו, מוחזרת תשומת הלב לרפואה המסורתית. גם אחדות ממדינות המזרח התיכון ואפריקה קיבלו החלטה לחקור, לשקם ולהכיר ברפואה המסורתית כמשלימה לרפואה המודרנית. המרפאים המסורתיים מוכרים עתה כאנשים המוסמכים לטפל בחולים. לרוב מבוססים הטיפולים על רגישות מיוחדת לדיאגנוזה ולסיבתיות של המחלה. למעשה, מתפקד המרפא המסורתי כבוטנאי, כרוקח, כפסיכולוג וכסוציולוג.

בהסתמכות על הרפואה המסורתית, רווחת במזרח-התיכון תרופה הנקראת "הארבעין" הארבעים. תרופה זו היא תערובת של 40 מיני צמחים, והיא נחשבת כמרפא לכל המיחושים.

חזרה לענייננו השימוש בצמחי מרפא נפוץ אצל הבדווים באשר הם. בגליל, בנגב, בסיני וגם אצלנו גובר העניין ברפואה המסורתית של הבדווים, ללא קשר למגמה העולמית בנושא זה. זה אומר, שגם אם חלו שינויים רבים באורח-החיים של הבדווים, הנה-כי-כן הרפואה המסורתית ממשיכה להיות חלק מאורח-החיים המודרני.

חלקם הגדול של הצמחים המשמשים את הרפואה המסורתית של הבדווים גדל בגליל, בנגב ובהר חברון. חלק אחר נקנה אצל מוכרי הבשמים ("אל-עטאר") בעזה, בחברון, בירושלים ובשוק הבדווי בבאר-שבע ומקורם ממקומות רחוקים יותר. דוגמאות לשימוש בצמחי מרפאה מובאות להלן:

תרופות מן הצומח (הצגת התרופות כאן אין בה משום המלצה להשתמש בהן. כל המשתמש בתרופות שמקורן מן הצומח ומן החי, עושה זאת על אחריותו הוא).

1.         אבטיח הפקועה ("חנדל"): לוקחים כמות קטנה מהחלק הפנימי של קליפת האבטיח, שמים בתוך כוס מים ושותים. התרופה משמשת נגד עצירות, תולעים במעיים וניקוי דרכי השתן.

2.         אזוב מצוי ("זעתר"): מרתיחים את העלים בתוך כוס מים ושותים. תרופה נגד דלקת גרון, הצטננות ונפיחות במעיים.

3.         אכילאה ערבית ("אנהידה"): מרתיחים את העלים בתוך כוס מים ושותים. תרופה לכאבי בטן ולכאבי מעיים חזקים המלווים בדימום בצואה.

4.         בבונאג ("רבל"): מרתיחים את העלים בתוך כוס מים ושותים. תרופה לדלקת גרון, הצטננות ושיכוך כאבי שקדים. מרגיע עצבים בתקופת מתח ובזמן וסת. תרופה טובה לכאבים בכליות ובדרכי השתן.

5.         בצל ("בצל"): אוכלים את העלים ואת הבצלים כתרופה להצטננות. כמו כן מורחים את אזור הפה, האף והידיים אצל ילדים כדי למנוע הדבקות ממחלות. מרתיחים את הבצל בחמאה או בשמן ושמים את הבצל על הפצע. החומר מחטא ומרפא.

6.         געדה מצויה ("געדה"): מרתיחים את העלים ושותים. תרופה לכאבי בטן, קלקול קיבה ושלשולים.

7.         גרגרנית יוונית ("חלבה"): שותים את הגרגרים או אבקת הזרעים מעורבים במים. תרופה לכאבי בטן, לסכרת, לחיזוק גוף האישה בהריון ובמיוחד אחרי לידה ה"חלבה" מעוררת הפרשת חלב אצל נשים מניקות.

8.         דודאים ("אמגינינה"): אכילת הפרי הבשל עם סיום הווסת משמשת תרופה לנשים עקרות, תוך קריאת פסוקים מהקוראים ולחשים אחרים. הצמח נחשב לקדוש אצל הבדווים ולכן אסור לפגוע בו.

9.         זנגביל רפואי ("זנגביל"): כותשים את שורש הזנגביל ומוסיפים את האבקה לתה, כתבלין. משמש כתרופה לדלקת גרון, הצטננות, צרידות, גזים במעיים, בעיות כבד הנגרמות בשל רטיבות וקור. בגלל חשיבותו הרפואית נזכר בקוראן: "המאמינים ישתו מכוס משקה מעורב עם זנגביל" (קוראן, 76, 17).

10.       ילקוט הרועים ("כיס אל-ראעי"): שמים את העלים על הפצעים כדי לעצור שטפי דם חיצוניים. כמו כן משתמשים בו בתה כדי לרפא דימום וכאבי שיניים. תרופה טובה נגד שלשולים ועוצרת דימום מהאף.

11.       כמהין ("כמא"): בנוסף לשימוש בו כמאכל, המיץ שלו משמש תרופה למחלות עיניים.

12.       כמון תרבותי ("כמון"): משתמשים בזרעיו כתבלין לאוכל, ובמיוחד לנשים מניקות כדי לעורר אצלן הפרשת חלב. תרופה טובה נגד כאבי בטן וגזים במעיים, מחזקת את מערכת העיכול בעיקר מקלה על כאבים ומיחושים וצרבת בקיבה.

13.       הלחך הבלוטי (עשבת אלבראעיתי): משתמשים בצמחים כדי לחטא ולרפא פצעים ודלקות עור כמו אקזמה. כן משתמשים בו כמרפא פצעים פנימיים וחיצוניים אצל בני אדם ולטיפול בבעלי חיים: עזים, כבשים, גמלים, סוסים וחמורים. מקל ומשכך כאבים בבטן ובמעיים. מוסיפים את העלים לאוכל בכמות גדולה כחומר משלשל, ובכמות קטנה נגד צרבת ואולקוס בקיבה.

14.       לימון ("לאמון"): מוסיפים לימון לתה כתרופה להצטננות, כאבי גרון, בחילות, סחרחורת, כאבי בטן ושלשולים.

15.       לענת המדבר ("שיח"): מרתיחים את העלים בתוך כוס מים. שותים כתרופה לשיעול חזק, הצטננות, סכרת, בחילות, חוסר תיאבון, חיזוק הקיבה. מחזק את הרחם ושומר על ההריון ומונע הפלה, בעיקר אצל נשים הנוטות להפיל.

16.       מלוח קיפח ("קטף"): אוכלים את העלים כחומר מחזק את הגוף. משתמשים בו כתרופה לסכרת. הבדווים נוהגים לאכול אותו בתוך הסלט או עם הלחם בלבד.

17.       מרווה משולשת ("מרמריה"): מרתיחים את העלים במים או בתה ושותים. משמש כתרופה לכאבי בטן, שלשולים, קלקול קיבה, גזים במעיים. מסדיר ומזרז תהליך הווסת אצל נשים שאין להן וסת סדירה.

18.       נורית ("שטור אלנאקה"): הבדווים אוכלים את השורשים של הנורית, שדומים לפטמות הנאקה. רואים בו מעודד להריון.

19.       נענה ("נענע"): מרתיחים את העלים במים או בתה ושותים. תרופה לכאבי בטן, גרון, הצטננות, גזים בקיבה, שלשול, בחילות והקאות.

20.       סולנום שעיר ("אעניבת אלדיב"): שמים את הפרי על השיניים הכואבות למשך חמש דקות, אחר כך מוציאים את הפרי מהפה ושוטפים את הפה במים פושרים ומלח. הבדווים נמנעים מלבלוע את הפרי. מתייחסים אליו כאל רעל.

21.       סירה קוצנית ("בלאן"): מרתיחים השורשים במים על אש קטנה למשך שעות אחדות, מקררים ושותים כתרופה לסכרת.

22.       סרפד צורב ("חריגי"): כותשים את העלים ושמים על פצעי האדם או בעלי החיים. הבדוויות אוכלות את העלים עם חלב עזים או חלב נאקות בתקווה להרות.

23.       עדעד מכסיף ("רגל אלעצפור"): מרתיחים את העלים בכוס מים ושותים כתרופה לכאבים בכליות ובדרכי השתן.

24.       פרגה ערבית ("נעמאן"): משרים את העלים בתוך כוס מים למשך שעות מספר. שוטפים את העיניים במים האלה כתרופה לדלקות עיניים, במיוחד טרכומה.

25.       פתילת המדבר ("תפאח אסדם"): מכינים משקה מן העלים של העץ, כתרופה לכאבי בטן ומעיים, ובמיוחד כתרופה נגד המלריה. מן העלים מכינים משחה לדלקות עור של בני אדם וגמלים. כן מכינים ממנו תבלינים לשימוש יומיומי.

26.       צמרנית הסלעים ("קדח"): מייבשים את העלים, שמים חלק מהם על גחלים ועושים בעזרתם כוויות (כאי) מכף הרגל ועד הירך, כתרופה למי שסובל מכאבים בגיד הנשה. שיח סלמאן אל-הזייל ז"ל היה המפורסם והמומחה בשטח זה, ומכל קצווי הארץ באו לבקש אצלו מרפא. בנו, גדוע אל-הזייל, ממשיך בדרכו של אביו.

27.       צפורן ("קרנפל"): שמים את הצפורן על השיניים כדי להקל על כאב שיניים. כן משתמשים בו לטהר ולחטא פצעים בפה או בחלקי גוף אחרים. בדרך כלל נהגו הבדווים להכין מחרוזות צפורן ולתלות אותן על צוואר הבנים בזמן ברית המילה. הם מאמינים שכוח הצפורן דוחה את עין-הרע.

28.       קורנית ("זעתר"): מרתיחים את העלים בכוס מים ושותים כתרופה להצטננות, כאב גרון, שיעול.

29.       קינמון ("קרפה"): שמים אבקה או קליפות של הקינמון בתוך כוס מים, מרתיחים ושותים. כתרופה לשיעול, הצטננות, כאב גרון וגזים במעיים. כן משתמשים בקינמון כתבלין לתה.

30.       קדח תרבותי (חבה סודה): מכינים מהזרעים תה כתרופה להצטננות, כאבי שיניים וקוצר נשימה. בגלל חשיבותו הרפואית נאמר עליו: "כי הוא מרפא כל מחלה".

31.       רוזמרין ("חסא אלבאן"): מרתיחים את הרוזמרין בתוך כוס מים, עם או בלי זנגביל וקינמון, ושותים כתרופה לגזים במעיים וכתרופה מרגיעה לעצבים. שומר על ההריון ומונע הפלה.

32.       שום הגינה ("תום"): אוכלים את השום כתבלין לאוכל וכתרופה יעילה נגד תולעים מן המעיים או נגד הצטננות. שמים את השום בתוך תחבושת על מקום עקיצות העקרב או הכשת הנחש להקלת הכאב.

33.       שיזף ("סדרה"): עץ קדוש אצל הבדווים. אסור לפגוע בו. מבקרים אותו וקוראים פסוקים מהקוראן, במיוחד סורת הפתיחה, ואפילו נודרים למענו נדרים ושוחטים עזים או כבשים. תולים עליו חתיכות בד לבנות כסימן לביקור אצלו וכסמל לרצון טוב, כדי שהאל ימלא בקשותיהם. אוכלים את פריו וכמות גדולה של הפרי משמשת תרופה נגד שלשול. הבדוויות מאמינות, שעלייה לרגל לעץ השיזף, אכילת הפרי שלו וקריאת פסוקים מהקוראן, יש בהן לסייע לנשים, במיוחד עקרות, להיכנס להריון. המסורת המוסלמית מספרת, שכאשר אדם גורש מגן העדן והתחיל לשוטט בארץ, הפרי הראשון שאכל היה פרי השיזף "נבק". בקוראן הוזכר עץ השיזף בקשר לעליית מחמד לשמים: מחמד ראה את עץ השיזף מימין לכסא ה. על יד עץ השיזף נמצאה גינת המעון שהיא חסות ומקלט למלאכים ולנשמות הקדושים היראים (קוראן, 53, 1318).

34.       שכרון ("סכראן"): עישון כמות קטנה מהעלים משמשת כתרופה לקוצר נשימה ולדיכאון.

35.       תודרה סיגית ("קבס"): אוכלים את העלים עם לבן עזים כתרופה לדלקת גרון והצטננות.

תרופות מן החי

1.         חלב הנאקה: הבדווים מאמינים שחלב הנאקה מזין ובריא לגוף. הם אומרים: "מי ששותה חלב נאקות במשך 15 שנים רצופות יהיה בריא וחזק כמו הגמלים". ישנו סיפור שרועים בדווים שהיו רחוקים ממשפחותיהם התקיימו על חלב הנאקות, בלי תוספת מזון כלשהו, במשך שלושה חודשים.

  החלב משמש תרופה לילדים הסובלים מבעיות כבד ולאנשים שנעקצו על-ידי עקרב או הוכשו על-ידי נחש. הבדווים מייחסים לחלב הנאקות גם סגולות רפואיות אחרות, כמו הגברת כוח הגברא, במיוחד אצל זקנים. הנביא מחמד המליץ על שתיית חלב נאקות במיוחד באזורים בעלי אקלים חם, בגלל התועלת הרבה שיש בו לשמירת הבריאות, לרענון הגוף ולשבירת הצימאון הכבד. מומלץ בעיקר על חלב נאקות שרועות בצמחיית אזוביון, לענת המדבר, אכילאה ריחנית, בבונג וקחון. כן המליץ הנביא על שתיית חלב מעורב בשתן הנאקות כתרופה לאנשים שלא הסתגלו לאקלים העיר מדינה. בקוראן נזכר חלב הנאקות כמועיל לגוף: "וגם מן המקנה (נאקות) תוכלו ללמוד לקח: אנו משקים אתכם מבטניהם חלב טהור ונעים לשתיה, היוצא מבין דם ופרש" (קוראן, 16, 66). כמו כן חלב הנאקות הוזכר בקשר למזון ולמשקה בגן עדן: "בגן עדן המיועד ליראים, מכיל נהרות של מים שאינם מזהמים, יחד עם מעיינות של חלב שטעמו אינו פג" (קוראן, 47, 15). אכן, תועלת רבה וחשיבות רבה יש בחלב ובבשר הגמלים לקיום הבדווים, שבמקומות ובתנאים שאין אפשרויות אחרות, הגמל מספק את צורכיהם במזון ובתחומים נוספים.

2.         שתן הגמלים מחטא פצעים ומשמש תרופה נגד קשקשים בראש ולחיזוק שורשי השיער.

3.         שימוש נוסף לחלב האתון הוא כתרופה לגמגום אצל ילדים.

4.         בשר חמור מבושל משמש כתרופה לנשים הסובלות ממחלת ה"דיבוק" ממין נקבה, שעל פי רוב הוא הגורם לשיגעון האישה או לקטל ילדיה הקטנים.

5.         גללי חמור ("צון") מרתיחים גללי חמור יבשים מעונת האביב הקודמת ושוטפים את הפצעים כחיטוי וכריפוי פצעים.

6.         בשר הצבוע, כשהוא מבושל משמש כתרופה לכאבי בטן המלווים בדימום בצואה. כן משמש כתרופה לאסטמה.

7.         דם הצבוע, כששותים אותו בכמות קטנה משמש כתרופה לסניליות.

8.         שיער הצבוע שורפים את שיער הצבוע על גחלים ושואפים את העשן דרך האף והגוף כתרופה לאבעבועות.

9.         גרגרת הזאב נקשרת בחוט על הצוואר כתרופה לצרידות קשה.

10.       בשר הזאב ושיער מבין עיני הזאב מונחים מתחת לכרית של ילדות קטנות כתרופה נגד מחלה מסתורית הקוטלת ילדים בעודם קטנים.

11.       דם הדורבן, כששותים ממנו בכמות קטנה משמש תרופה נגד כאב-לב, ובמיוחד לחיזוק שרירי הלב.

12.       עקרבים צהובים, שורפים אותם ושמים את האפר על הפטמה של האישה ונותנים לתינוק לינוק מחלב אמו, כחיסון נגד עקיצות עקרב.

13.       נשל הנחש משמש תרופה נגד אלרגיה ופחד מנחשים, על ידי כך שמשפשפים אותו חזק על העור.

14.       הקיפוד נשרף באש, על קוציו, והעשן היוצא מהשריפה צריך להיספג בגוף כתרופה נגד מחלת המלריה.

15.       את בשר הרחם (עוף דורס) מבשלים ואוכלים כתרופה יעילה מאוד נגד הכשות נחשים ועקיצות עקרבים, עכבישים, הרעלות וקלקול קיבה.

16.       חלב העזים ניתן גם כן למי שנעקץ על-ידי עקרב או הוכש על-ידי נחש.

 

דף ראשי