המורשת התרבותית של הבדווים בנגב

 

*   שירה בדווית

עולמה של השירה הבדווית רחב ורב-גוני. חיוניותה של השירה תלויה בערכה השימושי ובהעברתה מפה-לפה, מאוהל לאוהל ומדור לדור. המושג "צנזורה", כפי שהוא מוכר לנו, אינו קיים באוהלים; שיר טוב היה עובר-סובב באוהלים ונעשה שגור בפי כול; שיר לא מוצלח היה נשכח סמוך להיוולדו.

השירה הבדווית השלימה את דרכי העברת המסורת, ממש כמו הסיפור, האגדה, הפתגם ומסורת השיפוט. לכל אלה יש מכנה משותף, המאפיין את כולם: אין כאן גיבוב מילים. בשירה יש חשיבות למשקל, לחרוז ולהבעה בדרך של לשון-נופל-על-לשון. הסיבה לכך פשוטה ומובנת: כשהן נאמרות בדרך זו, נקלטות המילים היטב, וקל יותר לשמרן בזיכרון. המשורר-חרזן הבדווי לא ידע קרוא וכתוב, וכן גם הרוב המכריע של קהל שומעיו. אבל הוא שלט ושולט בשפה באופן מושלם, יודע את מכמני הלשון והוא גם אמן הסיפור, ובעיקר יודע מהו העיתוי ההולם לדקלם את השיר המסוים. משיבקשו ממנו לומר דברי שירה, אין הוא ממהר לפתוח את פיו, אלא אומר בערך כך: "השירה כמוה כדבש שאין לרדות אותו ללא עשן". באומרו זאת, הוא שולף מחיקו את העִלְ בּה (קופסת הטבק), או את הכּיס (שקית בד ובה טבק), מלפף לעצמו סיגריה, מצית בה אש ושואף מהעשן לאיטו, כשהכול דרוכים ומצפים למוצא פיו. רק אז, לאחר שגמע מן העשן, הוא פותח ואומר שירה. תכונת הקשב בעת שמיעת דברי השירה, שגם כיום היא רווחת בקרב הבדווים, מעידה על ערכה הרב של השירה, בייחוד כשיודעי השיר והמדקלמים הולכים ונעלמים.

בדרך כלל "מדקלמים" את השירה, ומכאן כינויה ק וּ, שפירושו "אמירה". דבר המזכיר את הפסוק "עורי דבורה דברי שיר". הבקיאים נהגו ללוות את עצמם בנגינה על ה"רַ בּא בּה" (כינור בעל מיתר אחד) ולתת לשיר עוצמה גדולה יותר ומרשימה.

ראוי לציון החרזן הנודד, שפרנסתו על לשונו ("רִזְקו עַלְא לְסַאנ וּ). הכול כיבדוהו מפני שחששו מביקורתו ומלשונו החדה. חרזן כזה מילא תפקיד של עיתונאי, מבקר, מטיף ומוכיח בשער. הוא הכיר היטב את המסורת וידע את נפש קהל מאזיניו.

בשנת 1955 נפטר החרזן-נודד האחרון שהיה בשבטי מחוז באר-שבע גַלַאל אַ בּוּשְרֵיקִי ממשפחת אַל-ט וְּשַאן לשבט אל-טורשאן. סיפרו עליו, כי בשנות הארבעים של המאה הנוכחית, כשהיה נמרץ ותקיף יותר, הזדמן לאוהלו של סַלַאם אַלְאַפיניש, סבו של ראש-השבט הנוכחי. הוא קיווה לקבל ממנו יחס נאה ומתת ביד רחבה. משנכזבה תיקוותו זאת, מתח ביקורת קשה על המארח, ואמר:

  בּיְתֵן  כּ בּיר     אוהל רחב-ידיים

  מִן חַרְד אַלְ בּירעל-יד באר המים

  צ וּ אִלְחַמִיר אִלְה וּ וַלְעַאת.       שגללי חמור-חמורותיים יבעירו את מדורותיהם.

היה בשיר זה משום העלבה מכוונת, כי מי משתמש בפרש חמורים יבש כחומר הסקה? רק הצוענים הנחותים שנדדו על-גבי חמורים, עמסו עליהם את חפציהם והשתמשו בזבל שלהם כחומר הסקה. הבדווי השתמש בגללי גמל יבשים, "גַלֵה", למדורת הקפה שלו. כשניסה המארח לרצות את אורחו-החרזן בעזרת מספר מטבעות כסף, מתת שנראתה לחרזן פחותת-ערך, חיבר בו במקום מילות שיר קצרות שבאמצעותן הוקיע את מארחו פעם נוספת על קמצנותו.

במקרה אחר סיפר אב וּשְרֵיקִי על מקרה שקרהו עם מארח אחר, אַב וּנַאמ וּ שמו, וזאת כרמז ברור למארח המקמץ במתת:

  אַנַא גִית אַ בּוּנַאמ וּ     באתי אל אבו נאמוס

  דִקְנ וּזַי וַרַק פַ קּוּ.        שיער זקנו כמו עלים של מלפפון.

  אַעְטַאנִי עֵיר     הוא נתן לי חמור

  מַא יִשְ בּע מִן לַחְמַה אַל-טֵיר,   שמבשרו לא תִשבע הצפור,

  אַלַלה לַא יִצַ בּחַ וּאִ בּחֵיר!       אל יברכנו האל בברכת בוקר-טוב!

וכשהגישו לו ארוחה קלה, לטעמו, מהמצרכים המצויים באוהל ("מִן מַיְיס וּ אִלְ בּית"), ובנוסף לכך, בראותו כי הלחם אפוי מקמח שעורים, סירב לאוכלו ואמר:

  ל וְּמֵת שְעִיר    פת לחם שעורים

  מַאְ כּוּ אַל בּעִירמאכל לגמלים.

הסיום, במקרה זה, היה רע. המארח גער בו, היכהו ואמר לו: "נכון שפרנסתו של המשורר על לשונו, אבל עליו לדעת כי על הלשון להיות זהירה, ולא היא מביאה צרה ואסון על בעליה".

כמעט כל בדווי הוא חרזן במידה מסוימת. הוא אוהב את השירה ויש לו נפש פיוטית. בימי ילדותו ונעוריו הוא נוהג לחוד חידות בחרוזים (חַזַאזִיר). בימי עלומיו, בבוא עליו תקופת החיזור והאהבה, היו שגורים בפיו חרוזי-אהבה קצרים הנקראים רַזַאזִיע*, שעיקרם גישוש וחיזור. הוא אומר לה והיא עונה לעומתו; הוא מקרב ומתקרב והיא דוחה ומתרחקת, או מבטיחה ברמז.

כמרבית בני-המזרח, אין הבדווי מעז להיראות רגשן ורך לעיני האנשים, והוא כולא את רגשותיו בלבו פנימה. אבל ברוכבו על גמלו במדבר הוא מרשה לעצמו לפרוץ בשירה הנאמרת בקצב מצעדי הגמל הגזעי, אַלְהִגִין. ומכאן שמה של שירה זו הְגִינִי. עיקרה חרוזי אהבה, הרפתקאות, שאיפות וחלומות לעתיד, אכזבה וכדומה.

בשואבו מים מהבאר יאמר שירי קצב קצרים הנקראים חֱדִי, ובהם דברי הודיה לאל, ברכה לבאר ולמים, ברכה לעדרים ועוד. ממש ככתוב: "מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות ה". הוא הדבר בעת תליש התבואה, שבמקצבו נאמרים חרוזי קצב קצרים ויפים.

בשמחות יאזין הבדווי לשירי הנשים וחריזתן, ובימי חג ישמע שיריהן בהתקבצן על גבעה סמוכה למאהל (שִלִי, אִתְח וֵּר). מעניין לציין, כי הילדים והילדות הקטנים מתרוצצים בין קהל החוגגים, מאזינים לשירים ומנסים לחזור עליהם בקול רם, כשהם מחקים את המקור. ובצאת הגברים בריקוד הדַחִייֵה היה מופיע החרזן, אִלְ בּדַאע, ששר בקול רם פסוקי שיר, וקהל הרוקדים עונה כהד לעומתו, או חרזן שני עונה לו ומתחרה בו. בחריזה זו (בּדֵע) יש הזדמנות להתייחס לענייני היום-יום, לעקוץ, לבקר, לשבח ולברך. אבל יש שירים הנאמרים בזהירות, כי ההתחכמות עלולה לעלות ביוקר למתחכם. לא כדאי להתגרות בחזקים, בשיחים או באנשי השלטון. בשירים שכאלה, החרזן, בטרם ישמיעם, מביט היטב סביבו ובוחן את קהל מאזיניו, לבל יבולע לו.

לאחרונה אנו עדים, בארץ ובעולם, לתנועת שיחרור האישה ושאיפתה לשוויון זכויות. גם אוהלי הבדווים ידעו מאבקים אשר כאלה בעבר. בשלהי שלטון המנדט הבריטי בארץ-ישראל היה משורר משבטי תַרַא בּין, שִחְדֵה אִ בּ עַגְלַאן שמו, שנכח בישיבת בית-המשפט השבטי (מַחְ כּמֵת אַלְעַשַאִיר) בבאר-שבע. באותה עת לא היה בעיר זו שופט דת מוסלמי (קַאדִי), ועל כן הובאו לא פעם גם ענייני אישות לדיון בפני בית-הדין השבטי, שבו כיהנו ראשי שבטים בדווים. ואוי לה לאותה בושה שהתרחשה שם בפני אותו בית-דין הופיעה אישה שתבעה את בעלה לדין על שקיפח זכויותיה. המשורר, שנכח במשפט, נפעם ונרגש מהמאורע הזה, חרז שיר בו במקום. כאן מצוטטות אך מספר שורות המבטאות את היחס אל האישה בעלת התעוזה:

מַרַה אִתְקַא בּל ג וְּהַא פִ-לְמַחְ כּמַה,                 אישה שתתייצב מול בעלה במשפט,

פִי שַרִיעְתִי אִטַלַאק אַוְתַא לְהִי.             על-פי דיני הגירושין מתאימים לה.

אַלְמַרַה תַדִיר וְאִרְגֱאל  כּתירֵה,            האישה סובבת, וגברים יש הרבה,

וַרַגִיל אַ בּוּאִלְהִמַאת יִגִי בּ בּדַלְהִי.                  גבר בן-חיל יקח לו אחרת תחתיה.

השיר הבא גרם בזמנו לזעזוע, כי לא נשמע כדבר הזה לפני-כן. בתוך שבטי תרא בּן האצילים, הלוחמים, הנועזים והקנאים, התמנה סַלְמַאן אַ בּוּ בּלַאל, הכושי שחור-העור (אַלְעַ בּד) לתפקיד שיח וראש-שבט על-ידי המושל הצבאי הישראלי דאז. ומי נזעק ומתמרמר? חְמִיד א-צופי משבט אֵל-צ וִּי, שהיה מחשובי השבטים במטה תַרַאבִין. האמנם יישב חְמִיד אֵל-צופי כנער חסר מעמד, בעוד הכושי סַלְמַאן אַ בּוּ בּלַאל יהיה שיח נכבד? חמיד שינס מתניו וחיבר שיר תלונה נגד המושל הצבאי הישראלי, על שלדעתו, עמד מאחורי המינוי המשפיל. ואלה דברי השיר:

  אנו הטובים בבדווים בכל אתר ואתר,

  לנו יסודות איתנים הבנויים לתפארה.

  ה וּפְרֵיח! (כך כונה המושל הצבאי היהודי בפי בדוויי הנגב)

  אני תובע אותך למשפט צדק,

  אתה הוקרת את העבד והשפלת אדוניו.

  לא הייתה ממשלה שהכתירה "עבדים" כראשי שבטים,

  ולא קרה שהעבד נעשה אדון לאדוניו.

  סַלְמַאן ומְ בּארַ כּהיו ככל עבדינו,

  והיום הם שיחים, שלטונם גרוע מאוד!

  הם, שחורי הפנים, משפילים את אדוניהם,

  הם, שצבעם כצבע הברזל החלוד.

  הזכות לנו ולא לעבדים האלה,

  אם נזדקק לצדק, נמצאנו בכל עת.

  מחיר העבד כמחיר הברזל,

  אלוהים גזר עליו להיות נמכר ונקנה.

  לו היה הוא גמל לא היו נותנים לו להרביע את הנאקות,

  ואם היה סוס לא היו מקרבים אליו את הסוסות להרבעה.

  הוא דומה לעַיִר, שכל עוד הוא קטן ניתן הוא לשליטה,

  אך כשיגדל רק המרדעת תהלום אותו.

מאליו יובן ששיר זה לא עזר כלל וכלל למתלונן, והמינוי לא בוטל, ומעמדו של שיח אַ בּוּבְלַאל לא עורער בשל צבע עורו.

להלן ציטוט קטע משיר שיש בו ביקורת קשה על בני הדור הנוכחי, על פשוטי העם ועל ראשיו, על רקע געגועים לתקופת הזוהר הבדווית:

  האל, המעניק חיים לבני-האדם ככל אחד בהגיע שעתו,

  דורי כבר חלף בחלוף "מבשלי הקפה".

  נולדו ברואים הדומים ל בּקְר,

  אשר עורפם שמן כמו עורף הגמוסים.

  הם המשתינים בעמידה ומעידים עדות שקר,

  הם לא יזכו ליהנות מגן העדנים.

  הגבר יושב בטל והעצה בידי האישה,

  חדל האישים מרוויח ובני החיל עניים.

  הלכו ראשי שבטינו שהיו מזנקים כמו בני-נץ,

  ובעיתות צרה היו איתנים ועקשנים;

  ובאו במקומם שיחים היושבים על כסאות,

  ובבואך אליהם כנזקק תצטרך לשלם להם מכיסך.

דברי התלונה והתוכחה המושמעים בשיר זה מעידים על משורר בעל רגישות, המיטיב לראות את התמורות החברתיות שחלו בקרב הבדווים במדינת ישראל. בעיקר מכַוון המשורר את חיציו כלפי המצב של התהפכות היוצרות, לפיהן: "מבשלי הקפה" (קרי: הבדווים האמיתיים) הולכים ונעלמים, ובמקומם קם דור של גברים-לא-גברים, הנכנעים לנשותיהם והולכים בטל. ואילו השיחים האמורים לתת דוגמה, אותם הוא ממשיל לבני-נץ הם כיום "יושבי כסאות", דהיינו: מדירים רגליים ממקומות הישיבה הגבריים המסורתיים, שם ישבו על שטיחים כאשר כסתות תומכות את זרועותיהם. רוצה לומר: הם מחקים את החברה המודרנית, שהקרדיט שלה איננו גבוה בעיני יודעי המסורת ושומריה. הוא גם רומז לכך, שכאשר בן-השבט נזקק כיום לראש השבט, הוא חייב לשחד אותו... איזה זמנים?!

גם השיר הבא נכתב על-ידי אדם המתגעגע לאותם ימים, של אוהלים פתוחים לכל אורח ובהם מסובים כל בני החיל, והוא מדגים את שהיה ונעלם ואת הגעגועים לאותם זמנים:

  היכן קומקומי הקפה? איה מקום השלכת מִשקעיו,

  והיכן האוהלים שנשענו על שבע שורות עמודים?

  פסו בני החיל, אנשי המעשים הטובים,

  ואת אוהלי האירוח שלהם כבר החליפו בצריפים.

בית-שיר זה הוא ההולם לקביעת הגבול בין המורשת התרבותית האותנטית לבין תחילת התמורות, כשהביטוי לגבול זה הוא היעלמות האוהל הבדווי המסורתי והחלפתו בצריף. ואכן, האוהל, שהפך בינתיים לסמל, הוא אחד ממוקדי התרבות ובו התקיימו התכנים הנזכרים בשיר.

 

דף ראשי