המורשת התרבותית של הבדווים בנגב

 

*   מנהגי הכנסת אורחים בקרב בדוויי הנגב

מנהגי הכנסת האורחים אצל הבדווים בכלל ובקרב בדוויי הנגב בפרט הם שם דבר, ובעצם מזכירים את אברהם אבינו שהבדווים רואים בו גם את אביהם, בשל תכונותיו כמכניס האורחים הראשון בהיסטוריה של המין האנושי. הקורא את הפרקים המתייחסים לו בתורה ישתכנע, שמדובר בנווד החי במדבר ומגדל מקנה. סיפור אברהם והמלאכים שביקרו באוהלו דומה בכל פרטיו לאירוח שנוהגים הבדווים ואשר בעבר לא נמצאו באוהליהם דברי כיבוד אחרים. הם פשוט זבחו לאורחיהם בעלי חיים מעדר הצאן. גם בדוויי הנגב, כאחיהם במקומות אחרים, לא חדלו ממנהג הכנסת האורחים, אשר הפך לעמוד תווך וערך מרכזי במורשתם התרבותית.

מן הראוי שכל מי שמתעניין בתרבות הבדווית ישאל את עצמו מהו הדבר המצוי במדבר ואשר עושה את תושביו למכניסי אורחים באופן שאינו מצוי בתרבויות אחרות, ומדוע דווקא הבדווים ניחנו בכך?

אף-על-פי שבעיני הזר נראה שהכנסת האורחים היא ספונטנית, והיא באמת כזו, בכל זאת יש בה כללי התנהגות המחייבים הן את המארח והן את האורח. ראשית, המארח מקבל כל אורח ללא הבדלי התייחסות ויחס משום שהוא מאמין ש"אלדף דפאללה ואלחר חר אללה" (האורח הוא שליח אלוהים וגם השפע בא מאלוהים). זה אומר, שאת שליח אלוהים אין דוחים, ומקבלים אותו בכל תנאי. ובכל זאת, במציאות, היחס לאורח נקבע על פי רמתו ומעמדו, וזה נכון על פי רוב כשהאורח מוכר. אולם דווקא לגבי האורח הזר, שאין יודעים מיהו ומהו, ובייחוד כשאין אפשרות לברר זאת, משום שעל פי המקובל אין לתחקר את האורח אלא רק אחרי שלושה ימים ושליש, נוהגים בו כמיטב המסורת. האימרה הרי אומרת: "אלדף חלאת איאם ותלת" (האורח יכול לשהות אצל מארח שלושה ימים ושליש), בהם אין שואלים אותו דבר ומשרתים אותו בהתאם למיטב המסורת, ולעתים אף למעלה מיכולותיו החומריות של המארח (ראה בהמשך).

יש המסבירים את האירוח במדבר המזרח תיכוני שבו חיים בעיקר הבדווים, כתחליף למלונות ופונדקים שאינם קיימים בו, וכי הכנסת האורחים היא מוסכמה כללית לפיה "היום אתה מארח ומחר אתה עשוי להיות האורח ולהזדקק למחוות הכנסת האורחים". הדבר החשוב והמעניין באירוח הוא שהמארח ממלא את חובתו, כאילו מישהו עומד לידו ומפקח על מעשיו והתנהגותו כלפי האורח. ולא היא. לעתים המארח הוא בודד, שאוהלו נמצא בודד במדבר, או לכל היותר במסגרת מאהל של משפחה נודדת, העשויים להיות עניים בעצמם וחסרי אמצעים. ובכל זאת, הם מקבלים את האורח ואפילו רבים לעתים על הזכות לארח, כי האורח לא רק שליח אלוהים אלא הוא נדיר ולא בכל יום הזדמן אורח. מכל מקום, שירבוב שמו של אלוהים בנושא זה מלמד שהבדווים העלו את הכנסת האורחים לרמה של קדושה, ומכאן גם ההתייחסות אליה וכללי ההתנהגות הכרוכים בה. יוצא אפוא שהאירוח הועלה לדרגת מצווה דתית. המסבירים על דרך הפשט את מנהגי הכנסת האורחים, מתייחסים להיבט החומרי שלהם. דהיינו, הצורך במקום לינה, מזון, מים והטיפול בבהמת הרכיבה. אולם הסיפור והשירה מלמדים שהמנהגים הם יותר מכך, משום נאצלותם והכבוד הכרוך בהם, הן למארח והן לאורח. הכנסת אורחים, ויהיה טיבה אשר יהיה, מקנה למארח כבוד בכך שהוא זוכה בפרסום בסביבתו וכמובן גם ביחס של כבוד מצדם, עקב נדיבותו, כדברי הפתגם: "אללי ביחתרים ביחתרים חאלו" (הנותן כבוד לזולתו זוכה לכבוד בעצמו).

את הזר והאורחים בכלל מקבלים ב"שק", שהוא מקום התכנסות הגברים במאהל או ביישוב הקבע. כאן יש לבני היישוב האפשרות להיפגש עם האורח ולהתרועע עימו במשך הזמן שישהה אצל מארחיו. למעשה, כל חברי הקבוצה (מאהל או יישוב) שותפים לאירוח, משום שהאירוח נעשה על פי תור, וחזקה עליהם שכל אחד יודע מתי יגיע תורו. אין לתאר מאהל או יישוב בדווי שאין בו שק. אך אם המשפחה מבודדת, מקבלים את האורח באוהל המגורים, וחזקה על האורח שבעל הבית היקצה לצורך זה את המדור הצפוני באוהלו.

ביחס למיקום השק יש מסורות שונות. על-פי רוב השק הוא אוהל או מבנה נפרד. אולם, יש מקומות וקבוצות שהשק ממוקם באוהלו של זקן המשפחה המורחבת (שהוא גם זהה לקבוצת הנדידה), ובעצם הוא גם המארח הראשי, הן עקב גילו ומעמדו בקבוצה והן משום שמקום ישיבתו הקבוע הוא בשק. הבדווים נוהגים למקם את מקום האירוח בקצה הצפוני של המאהל או היישוב, ואם אפשר קרוב לוואדי קטן, כדי שהאורחים יוכלו לרדת אליו לעשיית צרכיהם. כלל אחר לגבי המיקום ומבנה המאהל הוא, שאוהלי המגורים ישתרעו מדרום ל"שק" ובמרחק כדי למנוע מהזרים את האפשרות להיתקלות בנשים.

אין ספק שהצורך הראשון של האורח הזר הוא מקום הלינה. הבדווים אינם מארחים באוהליהם ולא בבתיהם אלא בשק (או ב"מקעד" המושג מקובל גם בנגב וגם בסיני). לשם גם מובאות ארוחותיו של האורח/האורחים. המהדרים במנהגי האירוח זובחים ביום הראשון ראש צאן, ולאחר מכן מגישים לאורח את המזונות שאנשי המאהל אוכלים בעצמם. השהייה של האורח במשך שלושה ימים ושליש היא בגדר אופציה, ויכול הוא לשהות אצל מארחיו רק לזמן הנחוץ למנוחה מעייפות הדרך, יום או יומיים ועד למכסימום שהם שלושה ימים ושליש. כל אותה עת האורח זוכה לסבר פנים יפות ובעצם לכל מחסורו, והוא מטופל כאילו היה בביתו. אחרי שלושה ימים ושליש מתיר הנוהג למארחים לשאול את האורח לרצונו ולמטרת בואו. אם היה סתם עובר אורח, נפרדים ממנו לשלום, ולא לפני שטיפלו בבהמת הרכיבה שלו ובציודו במים ובמזון, כי מי יודע היכן ומתי יזדמן לו להתארח שוב. אם הייתה לביקורו מטרה מוגדרת, הוא משַטֵח אותה בפני מארחיו אחרי שלושה ימים ושליש.

קיימים כללי התנהגות מיוחדים לגבי האורח והזר, ביחס להתקרבותם למאהל והגישה לשק, שתכליתם אחת: להימנע מעבירה על כללי המוסר. הכללים אינם חלים על מי שאינם בדווים וערבים בכלל, וסולחים להם על שגיאותיהם, תוך יידועם לגבי מילוי אחר הכללים בעתיד. כלל חשוב הוא, שכאשר מתכוונים לגשת למאהל, לנסות ולברר היכן ממוקם ה"שק". האורח הערבי יודע שמיקומו הוא בקצה הצפוני של המאהל או במבנה מרוחק קמעא, והדבר בולט לעין. במידה ואין אפשרות לאתר את השק, פוסעים מאחורי המאהל, בכל זאת לכיוון האוהל/המבנה הצפוני ביותר, וחזקה עליו שירגישו בנוכחותו ובהתקרבותו למאהל, כי אחד מבעלי החיים, ובוודאי אם יש כלב, יזעיק בנביחותיו את אנשי המאהל. אם אין כלב, עושה זאת הסוס ואפילו הגמל. משהבחינו אנשי המאהל באורח או בזר, יוצאים לקראתו ומכוונים אותו אל השק, ומיד ניגשים לארגן לו מקום ישיבה. בדרך כלל מושיבים את האורח מול מקום ישיבתו הקבוע של בעל הבית. מקום ישיבתו של בעל הבית הוא סמוך ליריעה ההיקפית הצפונית של השק (או אוהל המגורים שבו מצוי השק, וגם כן במדור הצפוני של האוהל), כשגבו אל היריעה ופניו כלפי המחיצה של האוהל שמאחוריה נמצא מדור המגורים והמטבח. מושיבים את האורח על מזרונים המונחים על שטיח, כשגבו של האורח אל המחיצה, וכך הוא רואה רק את מארחיו ולא צפוי שיראה את הנשים.

יש לציין שמקום האירוח איננו מסודר וערוך תמיד, כמו הסלון המודרני. מתחילים בסידורו רק כאשר מגיעים האורחים, ופורשים שטיחים ועליהם מזרונים בכמות מספקת לרווחת האורחים. כן מוסיפים כסתות וכריות לנוחיות.

מרגע שהאורח מצוי בשק מתחילים לשרת אותו ולמלא אחר צרכיו, כאשר מארח אמיתי אפילו לא שואל אותו. המארח חייב להיות החלטי ולא להתייעץ באורח. הוא מגיש לו מים, תה וקפה, ובמקביל נותן סימן לבניו לזבוח בעל-חיים לכבוד האורח. אם האורח הוא בדווי, הוא מבין מה מתרחש סביבו, ורק במקרים נדירים קורה שהאורח מסרב להכנות לארוחת-הזבח. אם הוא לא מתכוון לשהות זמן רב, הוא ישביע את בעל הבית לבל יזבח לכבודו, באומרו: "חטיתא כּעלא רקבתאכ" (עוונך על צווארך). דהיינו, אם תשחט למרות שביקשתיך להימנע מכך, אתה תישא בהוצאות ובתוצאות, כי אני עלול לא להמתין עד שהארוחה תהיה מוכנה, ונמצאת טורח ומפסיד לחינם.

אנשי המאהל ובני משפחה אינם נחשבים לאורחים, ולכן האירוח והכיבוד שלהם הוא "מִן מַיַאס וּ אַלְ בּיְת" (מהמצוי בבית). ובעצם כל אחד מבאי השק מביא עמו את ארוחתו, שהיא גדולה במיוחד, מתוך כוונה לכבד כל מי שנמצא בשק בעת הארוחה. ואולם, כמתואר, לגבי האורח הזר נהוגים כללים מיוחדים. על-פי-רוב לאורח זר זובחים. ומכיוון שההוצאה היא גדולה, יחסית, אזי נקבע תור לאירוח, וכל ראש משפחה מארח בתורו, כשהתור הוא גם זביחה מעדרו וגם היצמדותו לאורח במילוי צרכיו האחרים, כגון: הכנת מקום הלינה, הבאת כלי המיטה, הגשת קפה ותה בבוקר, הגשת הארוחות האחרות ועוד.

הקפה

לשתיית הקפה אצל הבדווים משמעות מיוחדת לעומת כל משקה אחר. זקני הבדווים מספרים שבעבר הרחוק, בטרם הוכנס הקפה למדבר, הבדווים נהגו לכבד את האורחים בחלב אם היה זה בעונת החליבה באביב או פשוט במים. והבדווי ידע, ועדיין יודע, להעריך את המים, שאינם מצויים בשפע ובכל מקום. הבאת מים למאהל לצורכי משק-הבית היה בעבר מלאכה לא קלה ולעתים נדרשו שעות רבות לשאיבה ולהובלת המים על גבי חמורים, גמלים ופרדות. אם הסביבה בקירבת מקור המים הייתה משופעת באוכלוסייה, אזי נקבע תור לקבוצות השונות, הן לשאיבת מים לצורכי האנשים והן להשקיית בעלי החיים. הקבוצות החזקות נטלו לעצמם את שעות הבוקר, משום שאחר-כך מזג האוויר חם מאוד, והאיחור בהשקיית הצאן עלול לפגוע בו אנושות. לא בכדי אומר הפתגם הבדווי: "עד רגאלא כּאן  כּא כּוארד עלא אלמאיה" (ספור את גבריך לפני רדתך אל המים), כי המים היו לא פעם עילה לקרבות ואפילו למלחמות שבטים.

מכאן יובן ערכם של המים, העלולים להיראות בעיני האדם של ימינו כדבר מובן מאליו שאינו בעל חשיבות באירוח. מקומו וחשיבותו של הקפה התבססו מרגע שהבדווים עמדו על תכונותיו: צבעו, טעמו, מחירו הגבוה יחסית, ודרך הכנתו. באשר לצבעו השחור נוצרו מיתוסים, שירים וסיפורים רבים. הוא הדין לגבי טעמו המר. גם הכנתו לשתייה, המצריכה תהליך, הפכה את שתיית הקפה לטכס. כל אלה גם יצרו את הפולקלור הקשור לדרך ההגשה, השתייה והמשמעויות הקשורות בהן.

הבדווי מקפיד לקנות גרעיני קפה טריים, שצבעם ירוק ולא צהוב. ברצונו להכין קפה, הוא שם חופן גרעינים בכלי הקלייה: "אלקלאי" (מחבת רגיל) או "אלמחמסה" (המחתה לקליית קפה), שגם היא הייתה מיוחדת, בהיותה מיוצרת בידי הנפח, מברזל עבה והייתה כבדה, כך שלעולם לא תתבלה (ראה תמונות בסוף המקראה). המחמסה הייתה מתקפלת באופן שניתן להעמיסה בנקל על גב הגמל, יחד עם המטלטלין האחרים, כאשר לכלי הקפה יש עדיפות ראשונה בין יתר כלי הבית. את הגרעינית קולים במשך מספר דקות עד שישחימו היטב ועליהם נראים סימני השמן הנפלט מהגרעינים. את הגרעינים מכניסים ל"גורון" או ה"מהבאש" (מכתש העץ) ומתחילים בכתישתם עד דק. ובינתיים מכינים את המים לבישול הקפה. לצורך זה קיימת מערכת של שלושה קומקומים (" בּ כּארֵג" וביחיד " בּ כּרְאג"). הקומקום הגדול ביותר נקרא "עומדה" (גדול, זקן, נכבד המושג מושאל ממעמד הזקנים המכונים עומדה). העומדה נועד להרתחת מים בלבד. הקומקום השני מכונה "מטבאח" (מטבח, שמטרתו להרתיח את הקפה). אל תוך המטבאח מכניסים את שאריות הקפה שנותרו ב"מַ בּהַר" (הוא הקומקום הקטן ביותר), שנועד להרתחה הסופית של הקפה, עם תבלין ה"הל" (לא ידועה לנו המילה העברית. באנגלית הוא נקרא (cardamon, ומקומקום זה מוזגים את הקפה ל"פַנַאגִיל" (ברבים "פִנְגַאל"), שהם ספלי חרסינה קטנים שיובאו בעבר מסין. אגב, בטעות חושבים רבים שהפנגאן הוא הקומקום.

כאמור, לתוך המטבאח מכניסים את הקפה שזה עתה נכתש ומוסיפים מים רתוחים מהעומדה, וכן מכניסים לתוך המטבאח את שאריות הקפה מהמבהאר. מניחים את המטבאח על-גבי האש ומרתיחים את הקפה במשך מספר דקות, עד שכל הטעם מופק מהקפה. עכשיו מעבירים את הקפה למבהאר ומוסיפים לו הֵל כתוש לשם הקניית טעם וארומה מיוחדים לקפה. לאחר שהקפה מוכן, מוזג המארח, או מי שנתבקש לכך על ידו, את הקפה לתוך הפנאגיל. לעתים יש לבדווי רק ספלון אחד, ואז הוא עובר מאורח לאורח, ולכן הבדווים מכנים אותו "ראגע" (חוזר). דהיינו, הספלון סובב ועובר, וחוזר להתחלה.

על-פי רוב נאה מצד האורח לשתות פעמיים ולא לבקש יותר, על-פי האימרה: "אלאואלה כף, ולתאניה לאלסף, ואלתאלתה הֵף" (הספל הראשון נועד להנאה, השני לחרב, דהיינו לגיבורים אנשי החיל, והשלישי מיותר). הבדווי מתייחס לשתיית הקפה ביראת כבוד ולכן הוא שותה אותו ממש בכמויות זעירות, כדי להפיק את מלוא ההנאה ממנו. בשתיית הקפה אין הכוונה לרוות צימאון, שלשם כך יש מים או חלב (ובימינו גם משקאות רבים המוגשים בשק). ולכן, כשאדם מבקש יותר משני ספלים, נותנים לו ברצון אך רואים בו מי שאיננו מבין בשתיית הקפה.

במשך הישיבה בשק יש בהחלט אפשרות לחזור על טכס שתיית הקפה, ושוב שותים שתיים-שלוש פעמים ומפסיקים עד לפעם הבאה.

ובינתיים נכנסו למזרח התיכון התה ועמו הסוכר הממתיק אותו. לשתיית התה אין שום משמעות וערכו רק במתיקותו ובהכנתו המהירה. ראוי לציין שבעוד שהקפה, שהוא משקה הגברים, גם מוכן על-ידי הגברים, את התה מכינות הנשים או הילדים הנמצאים בבית באותה העת. הפולקלור שהתפתח סביב שתיית הקפה מטיל איסור (או הימנעות) להניח את ספלוני הקפה על האדמה. האורח שותה, ומיד לאחר סיימו הוא משיב את הספלון לידי המוזג. לעומת זאת, את כוסות התה מניחים בכל מקום. בעוד הגשת הקפה הפכה לחובת המארח לאורחו (בפולקלור הקפה), הרי כל יתר צורות הכיבוד הן בבחינת רשות, כולל הזבח.

שתיית הקפה מתחילה בבוקר והיא נעשית בדרך כלל בצוותא, כאשר זקן-המאהל או הראשון המגיע לשק מבצע את תהליך ההכנה. בהגיעו לשלב כתישת הקפה משמיע מכתש העץ את "אדאנת אלגורון" (צלילי ההקשה). אם יש מישהו מהגברים שעדיין שרוי בשנתו, חזקה עליו שהצלילים יעוררו אותו. על כך ישנו פתגם האומר: "אללי סמע אדאנת אלגורון ומא קאם, פדו מן אלכף וחלי ינאם" (מי ששמע את צלילי ההקשה של הגורון ולא בא לשק לשתות קפה, שַחרר אותו מכך ותן לו להמשיך בשנתו). רוצה לומר, שאיש כזה איננו חברותי ויחד עם זאת מזלזל בנוהגים הקשורים בקפה.

הראינו שלכלים המיועדים להכנת הקפה יש שמות מקובלים, אך לבדווים יש מושגים נרדפים והולמים לאופיים ולתכונותיהם. כפי שספלון מכונה ראגע וקומקום קפה עומדה ומשול לזקן, כך המכתש המשמיע צליליו מכונה "אלעזאם" (המזמין), משום שכאשר הבדווי כותש את הקפה, הוא אינו עושה זאת באופן סתמי אלא במקצבים מיוחדים הנעימים לאוזן. השמות המקובלים הם: "אלימאנייה" (התימנים) על שום מוצא הקפה מתימן; "אל כּ" (התענוג)  ועוד. יש הנשבעים בקפה באומרם: "בחיאת אלימאנייה" (בחיי התימניה), ולשבועה יש ערך כמו לכל שבועה אחרת.משמעויות אחרות ביחס לחשיבות הקפה

המשוררים הבדווים אוהבים מאוד לשזור את הקפה בשיריהם. לקפה שמות רבים, כשכל שם מבטא אחת מתכונותיו והקשרו לאדם. כזכור, הבדווים שותים את הקפה ללא הוספת ממתיקים, והוא כמובן מר. אחת המשמעויות למרירות היא הצער והכאב של האדם השרוי באבל או במצוקה כלשהי. יש אנשים שבתקופת אבל מבטאים את כאבם על-ידי הפיכת הספלון על-פיו ומדברים אודות המת שכל-כך אהב לשתות קפה. הפיכת הספלון היא אות לנפקדותו של המת. כמו כן משמעות שפיכת שאריות הקפה והפיכת הספל היא, שמי שהיה רגיל לשתות ממנו הסתלק.

בזמן אבל אין מגישים תה כלל אלא רק קפה, שהוא גם שחור וגם מר שני יסודות שסִמליותם ברורה.

שתיית הקפה היא נקודת מוצא ופתיחה לשיחה ולמשא ומתן ואמצעי להשגת מִשאלה, כדברי הפתגם: "אלבכרג ביעלג וביטלג" (הקומקום, במשמעות של קפה, גורם ליצירת קשרים וגם לניתוק בין בני אדם). אדם המסרב לשתות את הקפה של מארחו רומז בסירובו על רצון מסוים. בעל הבית/המארח שנרמז שואל אותו לפשר סירובו ולרצונו, ואז ישנה אפשרות שהאורח יתרצה וישתה. יש מקרים בהם הוא לא מתרצה ומתעקש לסחוט הבטחה שמשאלתו תתמלא, עוד לפני שהושמעה בפני בעל הבית.

יש מצבים שהאנשים בשק יושבים בשקט זמן רב, והשתיקה נשברת עם הגשת הקפה, ובעיקר לאחר שהאורח מודה למגיש הקפה. אמירת "תודה" והתשובה "לבריאות" הן המילים הפותחות את הדיאלוג.

הבדווי מוצא בקפה הנאה מרובה משום שהוא מהווה אחת ההנאות הבודדות המצויות בביתו. לעתים קרובות המשורר הבדווי משווה בין ההנאה המופקת מהקפה לזו המופקת מהמגע עם האישה.

כאמור, ארוחת זבח היא רשות ולא חובה. אולם הסיבה שהבדווים התפרסמו כזובחים ביד נדיבה היא בעובדה, שבעלי חיים, ובעיקר בני הצאן, היו ועדיין מהווים (אצל מגדלי הצאן) מוצר/מצרך יחיד מייצור עצמי, והבדווי מקצה חלק מהזכרים שבעדר הצאן לשחיטה ולמתנות.

היום רואים בזבח מחווה גדולה, משום שבאמת מחיר בעלי החיים גבוה, ובכל זאת הבדווי אינו מוכן לוותר על מנהג הכנסת אורחים ועל זביחה לאורחים חשובים. לכן, ברוב בתי הבדווים נמצא עדר קטן המכיל מספר ראשים או לפחות שניים-שלושה המכונים "רובטאן" (קשורים), שהחזקתם נועדה למקרים של הגעת אורחים במפתיע. ידוע גם במשפט הבדווי, שמותר לו לאדם "לגנוב" מעדרו של השכן כדי לזבוח לאורח. במקרה זה הוא לא משלם פי ארבעה כמקובל בפסק-דין לגבי גניבות אלא רק ראש אחד. התנאי הוא שיוכיח כי גנב לצורך אירוח. אדרבא, הוא אף זוכה להערכה על כי התעקש לארח כדת וכדין ו"גנב" בעל-חיים לשם כך.

עד כאן תואר בעיקר הצד של המארח, חובותיו ואפילו טיפולו באורח. נותר אפוא לומר משהו על חובות וזכויות האורח והכללים המנחים את התנהגותו בבית מארחו. על האורח נאמר שהוא בחינת "אמיר, יאסיר ושאער".

אֵמִיר מי שמתנהגים אליו מארחיו כמלך, ולתחושה זו מצד האורח צריך המארח לכוון את מעשיו.

יאסיר אסיר. על אורח חל איסור לבקש דברים, בדומה לאסיר, משום שמבוקשו ניתן לו ללא צורך לבקש. שני הדברים היחידים שמותר לו לבקש הם: ליידע אותו מהו הכיוון של העיר מֶ כּה, כדי שיוכל להתפלל ולכוון אליה, והיכן הוא יכול לעשות את צרכיו.

שאער משורר. האורח אמור לומר דברי שבח לאחר עוזבו את מארחו, ואם ביכולתו לחרוז ולחבר שיר לכבוד מארחיו, מה טוב. בכך הוא למעשה גומל למארחו בכך שהכול יידעו שפלוני-אלמוני אֵירח כמיטב המסורת, וחינו וכבודו עולים אז בעיני קרוביו ובעיני הסביבה.

 

דף ראשי