המורשת התרבותית של הבדווים בנגב

 

*   מסורות ומנהגים עתיקים בקרב בדוויי הנגב

כוחה של המורשת ומסורותיה טמון בהתמדה בקיומם של מנהגים מן העבר, קרוב או רחוק. לעניין זה נדרש השייח גדוע אלהזיל. כאשר דיברו עמו על היעלמות הגמל, אמר השייח: "התרגלנו כבר לחיים המודרניים ולא נשוב לרכיבה אלא בשביל הכיף. החיים פינקו אותנו. אנחנו כבר לא רגילים ללכת ברגל או לרכב ימים שלמים".

היו אלה רגעים שבהם התרפק השייח על עברו הבדווי, עבר הולך ונשכח, עבר שחלק ממנהגיו ומסורותיו אינו מוכר דיו לצעירי הבדווים כיום. וכמו שהגמל ירד מנכסיו ונדחק בפני המכונית באופן מכאיב ומצער, כך גם הולכים ונעלמים מנהגים ומסורות שזכרם יופיע רק בכתובים או בסיפורי הזקנים (אם בכלל).

אני מתכוון להביא בזה לקט קטן מתוך אוסף גדול של מסורות, מנהגים, דברים שאולי נראים לנו תמוהים, מנהגים שהיו תקפים ומקובלים על כל המטות והשבטים או על חלק מהם.

הבדווים שחיו בעבר ונדדו במרחבי המדבר נאלצו להיאבק באדם, בחיה ובכוחות הטבע, וזאת לצד חיי דלות בעיקר בשנות הבצורת, שלא היו נדירות כאן. אף על פי כן לא היו בקרב הבדווים קבצנים ופושטי יד, משום שהחברה הבדווית ידעה לדאוג לאלה, כפי שיתברר להלן בחלק מהדברים.

אל-סַ בּוּ = טכס קריאת שם לבן זכר במלאת לו שבעה ימים

לידת בן זכר הביאה שמחה רבה למשפחה הבדווית, ואין בכך פלא, שהרי הבדווים נהגו לומר: אַלְוַלַד לַלְפַזְעַה וַאלְ בּנְת לַרַזְעַה (הבן למִתקפה עתיד להצטרף למניין הלוחמים, בעוד הבת לשירה תעודד בשיריה את הלוחמים). את הבן, הזכר, המשילו לעמוד המרכזי של האוהל, עמוד התווך (אַלְוַאצֵט), שנשא עליו את עיקר משא האוהל.

בהיוולד בן זכר היו מקיימים מנהגים שונים בשבטים שונים, כגון: מריחת בצק על יריעת האוהל ו/או ביקור השכנות אצל היולדת והבאת מתנות, וכמובן ברכות לאב המאושר, ועוד. אבל היה טכס מיוחד, הראוי לתיאור מפורט והוא נקרא סַ בּוּ (שבוע) וזו מהותו ועניינו.

משמלאו ליילוד שבעה ימים היה אביו מביא לאוהל האירוח (שִק* או מַקְעַד אַל-רְגַאל) מגשים או קערות עץ, שבדרך כלל הכילו בשר כבש שנשחט לכבוד המאורע. כל אנשי המאהל ידעו כי זו ארוחה לכבוד הבן. במעמד זה היה האב מכריז: "קראתי לו בשם פלוני", והוא קורא בשם שבחר למענו. הנוכחים היו עונים בברכה, כגון:

  אִנְשַאלְלַה מַ בּר וּכּ)יהי מבורך, ברצון האל).

  יַעִיש פִי חַיַאתַ כּ)שיחיה בימי חייך, משמע שלא ימות לפניך).

  אַלְלַה יִגְעַלַה מִן חַדַמִינַ כּ)יתנהו האל ממשרתיך המצייתים לך ועושים רצונך).

  מַ בּר וּכּרַאעִי אַלְ בּל (ברוך הבא, רועה הגמלים).

משסיימו לאכול ובטרם הסירו את הכלים, יַקִימ וּאַלְפַאתחה (קוראים את פרק הפתיחה של הקוראן), הספר הקדוש למוסלמים. עתה מגיע תור הנְק וּ (טפטוף הכסף). כל אחד מניח בתוך הכלי שבו הוגש המזון סכום כסף כמתנה לילד. בכסף זה תקנה לו אמו בגדים וחפצים הנחוצים לו.

היו שהאמינו כי לשמו של היילוד ולהכרזה עליו יש משמעות והוא קובע במשהו את עתידו. לכן, היו שקבעו את השם על פי הגורל, או ההגרלה (ק וְּעַה). להמחשת עניין זה מסופר על מקרה שכותב פרק זה היה עד לו. בראשית שנות השישים נולד בן זכר לשייח עודה אבו מעמר. הוא החליט לקרוא לו בשם אחד משלושה האנשים שהעריך וחשבם לידידיו. האחד אברהם יפה המנוח, אלוף הפיקוד; השני פנחס עמיר, המושל הצבאי של הנגב; והשלישי ששון בר צבי. כשמלאו לבן שבעה ימים ישבו אלה באוהלו של השייח שהיה מלא מפה לפה. לקחו שלושה פתקים ורשמו את שמותיהם: אברהים על שם אברהם יפה, עאמר על שם עמיר פנחס, פריח ששון בר צבי. את הפתקים קיפלו ושמו בכלי, ובא ילד ובחר באחד מהם. באותו מקרה עלה הגורל על השם עאמר. הילד הרך ההוא משמש כיום מורה ומזכיר מועצת היישוב שגב-שלום. היו שאמרו שאין למהר לתת שם לילד, אלא כדאי להמתין עד החג הקרוב. כך נהגו שבטי התראבין שחנו ונדדו בצפון סיני על גבול רפיח. הם היו מעניקים לילד את השם הזמני לַ בּאד. יש שהקריבו גמל בתור מִטִיְיֵה, ויש שנתנוהו חי במתנה או הפקירוהו לכל המוצא אותו.

לגבי הבת (נקבה), כמעט שלא קיימו טכס, או שציינו את האירוע במסגרת המשפחה, בארוחה קלה, יחסית, פַת אִ בּסַמֵן (פת בחמאה), והברכה המקובלת הייתה: מַ בּר וּכּה רַאעִית אַלְעַנַם (ברוכה הבאה, רועת הצאן).

מְר וּ = הוצאת הבן בפעם הראשונה מהאוהל שבו נולד

כל עוד לא מלאו לו ארבעים יום, אין מוציאים את הילד אל מחוץ לאוהל משפחתו, והוא מרותק לאמו בגלל ימי טומאתה. כעבור ארבעים יום מוציאה האם את בנה מהאוהל (אִתְמַרְקוֹ) לראשונה, ומביאה אותו לאוהל של אבי אביו. שם היא מניחה אותו ב"מיטתה" של סבתו, אֵם אביו. והסבתא מעניקה לו בגד חדש. ביום זה התקיים המֱר וּ שבעצם אינו אלא טקס-מעבר בין 40 ימיו הראשונים של היילוד לתקופה הבאה. בעלי היכולת ציינו זאת בארוחה חגיגית.

תַרְיִיק = העברת תכונות טובות לילד

לאחר המְר וּ היו עושים לילד תַרְיִיק: מביאים את הבן ונותנים אותו בחיקו של איש נכבד, נשוא פנים ורם מעלה. האיש היה מרטיב את אצבעו ברוק ושם אותה בפי התינוק. היה אחד שאמר לתינוק: ח וּ מִן רִיקִי וְאִתְ בּע טַרִיקִי (קח מרוקי ולך בדרכי). הבדווים האמינו כי בכך הנכבד מעביר לתינוק את תכונותיו הטובות.

היו נכבדים רבים שהיו מבוקשים לטקס התַרְיִיק, משום שהציבור האמין שהם נושאים תכונות ראויות להעברה ליילודים, למשל: השייח עודה אבו מעמר, השייח חמאד אבו רביעה והשייח סלִמאן אלהזייל.

תַחְצִין אַלְעַיְיֵל = "חיסון" התינוק

יש כנראה מנהגים ששרדו בקרב הבדווים עוד מתקופת הבערות (אלגהאלייה) שלפני האיסלאם. הבדווים לא מודים בפה מלא בקיומם, אבל מחזיקים בהם. אחד מהם הוא תַחְצִין אַלְעַיְיֵל. ומה פירושו של זה?

ארבעים הימים לאחר הלידה אסורה האישה על בעלה. אבל פעם אחת ויחידה בתוך ארבעים ימים אלה, בא הגבר הבדווי אל אשתו שילדה לו בן זכר, כסגולה שהבן יהיה "מחוסן" ולא יירתע או ייבהל או יתעלף בראותו דם. אישה שבעלה נעדר או מת נהגה להביא את בנה אל אישה אשר בעלה בא אליה באותו לילה וזו הניקה אותו. גם זו הייתה דרך לתַחְצִין.

טיפול בילד המאחר ללכת

אם באה העת והתינוק גדל אבל אינו מגלה נטייה ללכת על רגליו, נהגו לקיים טכס כדלהלן: בלילה שבו הירח מלא ובהיר, היו מוציאים את הילד כשרגליו עקודות בחוט צמר דק (קֵיד). לוקחים גחלת בוערת ובעזרתה שורפים את חוט הצמר ומתירים את רגלי הילד, תוך אמירת המשפט: יַא הְלַיְיֵל מַשִי הַלְעְוַיְיֵל (הו סהר! הולך נא את הילד הזה). האֵם הייתה חוטפת את בנה ונסה אתו לתוך האוהל. האמינו כי לאחר מכן הילד יתחיל ללכת.

חאג חליל, מזקני שבט אלאסד, סיפר שבנעוריו נהגו שהאם הייתה עוברת מאוהל לאוהל, נושאת בידה ע וְּ בּאל (כברה) שבה ניפו את התבואה להוצאת המוץ והקש, ומבקשת קצת קמח או מזון אחר. מכל אשר קיבצה הייתה מכינה ארוחה, מושיבה את כל ילדי השכנים במעגל מסביב לבנה, ומגישה להם את האוכל. הייתה זו סגולה בדוקה לכך שהילד יתחיל ללכת!

זריקת שן חלב אל מול השמש

הרגישות ליופי ולמראה החיצוני אינה פוסחת גם על הבדווים. כבר בילדותו דואג הילד להופעתו, לשלמות גופו וליופיו. במיוחד נתנו את הדעת לשלמות הפה. הילד ששן נשרה מפיו, זורק אותה אל מול השמש ואומר: יַא שַמְס יַא שַמ וְּה, יַא עֵין אִלְעַר וֵּה, הַא כּי סִן חְמַאר וַאעְטִינִי סִן יַזַאל (הו שמש, הדומה לעינה של כלה. קחי את שן החמור ותני לי שן איילה). הבדווים האמינו שדי באמירה זו להבטיח שתגדלנה בפיהם שיניים קטנות ונאות, כשיני האיילות, ולא גסות וגדולות כשיני חמורים. מנהג זה מקוים עד היום הזה.

ארוחה לכבוד מ וְּעַאן ראשית ביכורי חמאה

אין יודעים בדיוק מי היה מוצעאן. סבורים כי היה זה אבי אבות הנוקדים שנדדו עם צאנם ("יִצְעַנ וּמַעַ חַלַאלַה וּ"; "ודען" פירושו צאן) ומה עניינו של מוצעאן לסיפורנו זה?

לשבטים מגדלי הצאן, עונת האביב היא עונת ברכה ושפע; בעונה זו יש חלב, לבן, חמאה וסמנה (חמאה מבושלת), יש גדיים וטלאים וכל טוב. אומרים כי פת חמה טבולה בסמנה (או חמאה) טריה עדיפה על ארוחת בשר. בבוא עונת חליבת הצאן, נהגו לאגור בנאד עור (ע וּכּה) את החמאה שהופקה מהחלב במשך שלושת הימים הראשונים בעונה. ביום השלישי היו מכינים ארוחה, פַת אִ בּסַמִן, מביאים אל השִק, מגישים לנוכחים ואומרים: ארוחה זו לכבוד אלוהים ולמוצעאן (הַאדַא לַוִגְה אַלְלַה וִלְמ וְּעַאן). ולאחר הארוחה היו קוראים את פרשת אַלְפַאתְחַה.

כל עוד לא "האכילו את מוצעאן" לא היו אוכלים ולא מאכילים את אורחיהם בחמאה ובסמנה החדשה. האמהות היו אומרות לילדיהן: "חמאה זו, של שלושת הימים הראשונים, דומה לכלה היא מסתתרת ואינה נגלית". לא פעם היה המארח מתנצל בפני אורחו ואומר לו: "האורח! אומנם יש לנו חמאה וסמנה, אבל אל תכעס כי לא הגשנו לך, יען כי טרם האכלנו את מוצעאן". המנהג הזה עדיין מקוים במטות ובשבטים רבים בנגב.

ר וּבּ אַלְחַלִיל = הפרשת ביכורי התבואה לעניים

הבדווים נוהגים לומר כיום: "פעם הייתה הברכה שורה בכל. הבדווי תלש את התבואה, ריכז אותה בהיכר הגורן, דש, זרה לרוח, ערם את ערימות התבן לחוד ואת הגרעינים לחוד, ורק אחר-כך איחסן אותם בבורות או בצורות איחסון אחרות. פעולות אלה נמשכו ימים לא מעטים, ובינתיים אכלה מהם הנמלה, הציפור והזוחל". לאחר שזרע שדהו, הבדווי היה מבקש מאלוהים: "אלוהי, תן פרנסה לנו, לעוף, לרמש הזוחל ולכל אשר בראת". בקשתו אכן הבטיחה ברכה ביבולים. היום אומר הבדווי "אין ברכה בעמלנו". התבואה עוברת ממכונת הקציר לשקים או לשוק, בעוד שבימים ההם, כשבא הבדווי ובידו הסִאְה (סַאע) או כלי אחר (ר וּבּוּ), כדי לשקול את התבואה (בדרך כלל לשם חלוקה בין שותפים), היה ממלא את הכלי הראשון, שופך את הגרעינים על בדל-שק או עַ בּא למען הנזקקים. לפעולה זו קראו ר וּבּע אַלְחַלִיל או סַאע אַלְחַלִיל (הסאה או הרובוע של אִ בּרַהִים ידיד האלוהים), על שם אברהם אבינו, שהיה נדיב והקפיד להפריש מתבואתו לנזקקים בטרם ייהנו ממנה הוא ובני ביתו. וברור שלפני שניגשים למדוד את כמות התבוראה קוראים בשם ה!

וַנִיסֵה = ארוחה לזכר הנפטר

לאחר סתימת הגולל, כששבו בני משפחת הנפטר לאוהלם, היה שכן או קרוב משפחה שוחט ראש צאן, בדרך כלל עז ולא כבש (עקב הסמליות של הצבע השחור), ומכינים ארוחה לזכר המת. ארוחה זו נקראת וַנִיסֵה או עַשַא אַלְמַיְיִת (ארוחת הנפטר). הנוכחים היו רק נוגעים במזון זה ולא אכלו ממנו בכדי לשבוע, אלא כדי חתיכה אחת או שתיים, בדומיה וללא תיאבון או שיחת גברים. על פי רוב אכלו הילדים את המזון, כי מי יכול לאכול שעה שזכר-המת טרי כל-כך. אולי יש במנהג זה רמז למה שאומרים אצלנו על אלה שאכלו ולא אמרו דברי תורה, "כאילו אכלו זבחי מתים". ארוחה שאין בה כל הנאה.

פַד וּאַלְמַאל = פדיון וכפרה על העדר

אחד מביטויי הלעג של הבדווי כלפי הקמצנים היה: מַאלְה וּ מ וּ אִמְזַ כּה, ומא היא זַ כּאת אַלְמַאל. פדו אלמאל פירושו המילולי הוא הפידיון להון, וההון היה בעצם עדר הצאן.

בראשית עונת ההמלטות היו לוקחים את הטלה הבכור בעדר וגודעים את אוזנו, לסימן, כשיגדל ישחטוהו ויכינו מבשרו כירה לגברים. יש שיעשו כך רק לזכר הראשון בצאן, יש שיעשו כך לטלה הראשון ולגדי הראשון וכן ל בּכֶר בגמלים. אבל בדרך כלל עושים זאת לגבי הצאן, ככפרה על העדר ושמירתו ממוות, מחלה או סכנה אחרת.

עושים זאת רק לגבי בהמה מותרת באכילה (בדת היהודית נהגו לקיים פידיון גם לגבי פטר חמור). מובן שכשגמרו לאכול את בשרו של הפַד וּקראו שוב את פרשת אלפאתחה, להשלמת הטכס.

רַחְמְה = ארוחה לזכר נשמת הנפטר

הרחמה כפשוטה כן היא: רחמנות, ואין הכוונה אלא שאלוהים ירחם על נשמת המת. כשרוצה משפחה לפקוד לטובה זכרו של אחד מבניה שמת, נוהגים להביא אל השִק ארוחה, בדרך כלל חיטה גרוסה בסמנה (גִרִישֵת קַמְח אִ בּסַמְנֵה) או אורז בסמנה. הנוכחים אוכלים ואחרי כן יְקִימ וּאַלְפַאתְחַה (אומרים את הפאתחה).

הבדווים מקפידים לקיים טכס זה ביום חמישי בשבוע, בשעות הערב. יש המכינים רחמה כארוחת תודה בגמר גז הצאן או משסיימו לזרוע את השדה. לזה, האחרון, יש ביטוי מעניין, והוא בּיַאצִי אַלְק וּה (ק וַּה היא סלסלה, ובּיַאצ לבנה, ריקה). רוצה לומר כי הסלסלה שבה היו הזרעים ריקה כבר, והבדווי כבר השלים את זריעת שדהו. גם כאן קוראים את פרק "אלפאתחה".

צֵחִיֵה = קורבן החג

בהגיע חג הקורבן, הוא עִיד אַל אַצְחַה, או כפי שהוא נקרא בפי הבדווים עִיד אַ-צַחִיֵה, נוהג כל ראש משפחה לשחוט עז או כבש כקורבן לחג.

סיפר זקן מאחד משבטי התַרַ בּין: שלאחר ששחטו את זבח החג, בחזית האוהל, היה האב טובל אצבעו בדם הזבח ושם טיפת דם על מצחו של כל אחד מבני הבית. גם בשבטי קְדֵירַאת רבים נהגו לעשות כן. יש שהיו מורחים את הדם גם על הגמל או הסוס.

אצל חלק מהתרבין קיימו מנהג יפה בכך שהיו מכנסים את כל בני המשפחה לתוך האוהל, והאב היה מקיף את האוהל שלוש פעמים, עם הכבש המיועד להיות זבח החג, כדי שישמש כפרה על כל בני הבית. יש שכינו את זבח החג בשם ק וְּ בּאן (התקרבות), כי בדרך זו התקרב אברהם על בוראו (אִתְקַרַ בּסַיִדְנַא אִ בּרַהִים לַרַ בּה וּ.

כששואלים לסיבת המנהג לשים דם על המצח, הם משיבים שזה לברכה ולזכר האייל שנזבח במקום ישמעאל, כי לפי המסורת המוסלמית עקד אברהם את ישמעאל ולא את יצחק, והוא נפדה באייל. יש סברה נוספת, הרווחת בשבט אלאעסם שביום החג נהגו הנשים להתכנס יחד על גבעה סמוכה למאהל, כשהן עוטות בגדי חג ופניהן רעולות והן שרו בקצב, כשכל הילדים מסביבן וסמוך להן. כשהביטו וראו כי אין סימן דם על מצח ילד ידעו כי משפחתו לא זבחה חג בגלל מחסור, ואז היו מפרישים לה חלק מהבשר של זבחם".

מַנ וַּה = השאלת בהמה לשם חליבתה

בעל עדר נהג להשאיל, בעונת האביב, כבשה או עז לידיד, מכר או שכן שאין לו צאן, כדי שבני ביתו ייהנו מחלב וממוצריו. לאחר העונה היה השואל מחזיר את הבהמה לבעליה בהבעת בתודה. לתודה זו קראו "מנוחה", וכאמור: יִתְמַנַח וּ)יביעו את תודתם על המחווה היפה והאנושית).

מִטִיֵה = קורבן "אישי"

יש מין קורבן שכדאי להזכיר אותו גם-כן ושמו מִטִיֵה. כל בדווי שואף לשחוט פעם אחת בימי חייו מִטִיֵה. ומה היא זו?

לוקחים אייל (כבש) בן ארבע שנים ומעלה, שאין בו מכה או מום. בעליו היה שוחט אותו ומקפיד שלא לשבור עצם מעצמותיו ומחלק את בשרו לנצרכים. את הבשר המפורק לנתחיו שמו בכלי וכיסו בבד לבן. בעל הבית היה מכניס ידו אל מתחת לכיסוי, לוקח נתח ומגיש לנזקקים, באופן עיוור, כדי שהנתינה תהיה ללא משוא פנים. מִטִיֵה משמעותה בהמת רכיבה. ההסבר לכך הוא במשמעות המושאלת מתחום התחבורה.

הבדווים האמינו שכבש זה יסייע לאיש בבוא יום פקודתו ויעביר אותו בשלום מעל אותו הגשר הנקרא אִלְסִירַאט, שהיה חד מחודה של חרב ודק מחוט השערה. הזכאים עברוהו בשלום והרשעים והחוטאים נפלו מעליו אל הגהינום למטה. והמשמעות היא שהמטיה היא בעצם הגשר שעליו יעבור בשלום לגן-עדן מי שהקדיש אותו לאלוהים וחילק בשרו לנזקקים. טכס מטיה עדיין שכיחים בקרב הבדווים בדרום הנגב. יש שהקריבו גמל בתור מטיה, ויש שנתנוהו חי במתנה או הפקירוהו לכל המוצא אותו.

הדלקת משואות חג

במוצאי היום האחרון של חודש הרַמַצַאן, הוא ליל עִיד אֵל פִטֵר, מדליקים בני הנעורים מדורות קטנות מאחורי האוהלים או במקום גבוה בין האוהלים. הילדים היו מקפצים ומדגלים מעל למדורה (יִנִ בּל וּ ומתחרים בקפיצה לגובה, עם שהיו אומרים: מַעַא אַ-סַלַאמַה יַא רַמַאצַאן (לך לשלום, הו רמצאן), או: אַוְצַעְ נּא כּאַלְלַה יַא רַמַצַאן (מסרנוך לידי האלוהים, הו רמצאן; ואולי וַדַעְנַא כּ במובן של נפרדנו ממך). יש שהיו מוסיפים: יַמַא אַ כּלְנַא פִי כּק וְּצַאן ( ק וְּץ הוא לחם עבה וגס שהיה הרועה או הגבר אופה לעצמו בשימו את הבצק ישר על הגחלים). אגב, בדרך כלל הביאו מדי יום לרועה שרעה סמוך לבית את ארוחתו פיתות דקות מלאכת ידי האישה. בחודש הצום המעיטו הבדוויות להדליק אש באוהל, שמא יחשדו בבני הבית שאין הם צמים. על כן בחודש זה היו הרועים אוכלים בעיקר ק וּץ.

האיסור לקיים נישואין בימים שבין שני החגים

שבעים הימים שבין עיד אל פיטר לעיר אל אצחה היו הימים שבהם נמנעו הבדווים לערוך חתונות. הם האמינו כי העושה כן יינזק, הוא או אשתו, שתמות בטרם עת (רַאחְלֵה), או שלא תלד בנים. יש שהקפידו גם לא למול את בניהם בימים אלה, ואפילו לא להעתיק את מקומו של האוהל. משום כך, רבים היו מזדרזים ומתחתנים ביום השני של חג גמר הצום (עיד אל פטר) שנמשך 3 ימים "בטרם יסגרו עליהם שבעים הימים" (ממש בדומה לל"ג בעומר אצל היהודים).

איסור הליכה בראש גלוי

הבדווי חובש לראשו כיפת צמר קטנה (טַקִיֵה), עליה הוא שם את המטפחת הלבנה הגדולה, אַל מַנְדִיל (או כופייה), ועליו את המְרִיר (או העקל). גבר לא ייראה כשראשו גלוי. הליכה בראש גלוי יש בה משום חרפה וחוסר נימוס. רק ילד או איש שהוא קל דעת, אִלִי מַא יִעְרֵ כּוַלַא יִדְרֵ כּ)מי שאינו במניין הלוחמים ואינו בר-דעת), או מי שזינק בבהלה ממשכבו להזעיק עזרה (אִמְפַזֵע), רק לאלה היה מותר להופיע בראש גלוי. על כן נהגו להעיר למי שהופיע בראש גלוי, באומרם לו: לֵיש רַאסַ כּזַי רַאס אל-אִמְפַזֵע? עַלַאמַ כּ? (מדוע ראשך כראשו של המזעיק לעזרה? מה היה לך?).

אכילת אבר מן החי

ליהודים נאסר לאכול אבר מן החי. ובכלל, קשה להבין איך אפשר לאכול אבר מן החי. סיפר בדווי ישיש משבט אלאסד על חיתוך בשר מגמל ואכילתו, ויש בסיפורו ובהסברו מן ההיגיון. אל-חאג חליל סיפר, כי בנעוריו הירבה במסעות-מסחר, על גב גמלים, עם בדוויי עְקֵיְל הירדניים שהיו מגדלי גמלים וסוחרי גמלים מובהקים. כששהו בדרך כעשרה או חמישה-עשר יום וחשקה נפשם באוכל ראוי לשמו, היו בוחרים גמל בעל דבשת גבוהה, חותכים בעור הדבשת, מורידים קצת שומן. על הפצע נהגו לשים כּ בּרִית (גופרית) למניעת זיהום ותופרים. את השומן היו מבשלים באורז, וכך נהנו מ"סעודת מלכים", ולגמל בעצם לא קרה כלום, משום שלא פגעו בשריריו או בכלי הדם, כי בעצם רק שאבו מעט מהשומן הנאגר בדבשתו.

קבורת הציפורניים הגזוזות באדמה

לאחר שהבדווי גזר את ציפורניו, הוא לא היה משליך אותן, אלא חורץ חריץ באדמה (יִש וּ שַק), ושם אותן בחריץ, מכסה באדמה ואומר: חַטֵיתְ כּוּ בּלְשַק וַאִשְהַד וּעַלַיְי פִי י וּ אִלְחַק (טמנתי אתכן בחריץ ואתן תעידו עליי בבוא יום הדין שלי יום הצדק הסופי שבו לא יעזרו לאדם אלא מעשיו הטובים). ההנמקה המקובלת לנוהג זה הייתה כי הציפורניים הן חלק מהגוף, ועל כן ראויות לקבורה (היו שאמרו, כי ציפורן שנזרקה סתם, תגדל ותחנוק את בעליה בבוא יומו). גם אצל חלק מבני עדות המזרח היהודיים אסור להשליך ציפורניים גזוזות באופן סתמי, והן נחשבות לטמאות. ולכן, טוב ייעשה אם הן יושלכו לשירותים או גם כן יוטמנו באדמה. אך שלא כמנהג הבדווים, אין להן מעמד של איבר מהגוף הראוי לקבורה.

חלום = חִלְם, א וְּיֵה

הבדווים מאמינים כי החלומות מרמזים על העתיד לקרות, והכוונה לחלום שחלמוהו אנשים יודעי חלום ומנוסים בפירושו, שחלומותיהם אינם בבחינת "אדם רואה מהרהורי לבו", או כמאמר הבדווי: חִלְם אַלְג וַּן ח וּבּז, וַחִלְם אַלְעַטְשַאן מַיֵה (הרעב חולם על לחם והצמא על מים). נהוג לומר לחולמים: חְל וְּ כּוּעְל וְּ כּוּיַא  בּלְם אִלְעַרַ בּ)חלומותיכם הם הידיעות שלכם, הו שוטים שבבדווים, כי הם האמינו אמונה מלאה בחלום ובפשרו.

שני אישים חשובים מבדוויי הנגב, שבינתיים הלכו לעולמם, סיפרו על חלומותיהם. היו אלה השיח דְוֵיחִי, שהיה ראש שבט אַ בּוּרְקַיְיֵק וחַאג חַלִיל אַלְאַסַד. אמר השייח: "חלמתי והנה אנו יושבים בשק אצלנו. הגשנו שישה מגשי מזון לאורחים, ואני עברתי ממגש למגש ואכלתי הרבה מכל ששת המגשים. אמרו לי ידידי: איך אתה מתנהג כך? הרי זו בושה לעבור ממגש למגש! אמרתי להם: אני אוהב לאכול עם הגברים." "כשהתעוררתי משנתי", מספר השייח, "אמרתי לנוכחים באוהל כי השנה תהיה שנת שפע. ואמנם היו לנו שישה גרנות גדולים באותה שנה".

אמר חאג חליל: "אני ראיתי בחלומי אישה עירומה (אִמְגַרַדַה) מכל בגד. ידעתי כי אותה שנה תהיה שנה עירומה מכל תבואה, כלומר, שנת בצורת קשה. וכך היה".

אין ספק שהפרשנות נובעת מהסמליות של החפץ אותו רואים בחלום, או ההתנהגות המתרחשת בו. ובעצם, הפרשנות הפכה במרוצת הזמן לדבר טכני, כי לכל דבר הנחלם יש פירוש קבוע, ורק במקרים מיוחדים של חריגה מהפרשנות המקובלת, פונים לפותר חלומות מקצועי.

סיפרו על אַ בּוּגַ בּוּ, מי שהיה עַקִיד (מנהיג לוחמי התִיַאהַא) בימי מלחמות השבטים, שלא פעם דחה יציאה למסע קרב, או חזר באמצע המסע, לאחר שחלם חלום "לא טוב". אין ספק שהוא לא היה פחדן אלא היטיב לפרש את חלומותיו.

ריקוד הדַחִיֵה המסמא

צעירי הבדווים היו מצפים בקוצר רוח לחגיגת חתונה, ברית מילה, חזרה מעלייה לרגל למכה ועוד חגיגות, כי אז יצאו בריקוד הדַחִיֵה. הריקוד התקיים בלילה, כשהירח מלא. בשִיק ישבו הזקנים והנכבדים ולגמו קפה, ואילו חבורת הצעירים ניצבה בשורה חזיתית ארוכה מול מחיצת הנשים באוהל, יד אוחזת ביד וכתף צמודה לכתף, ורקדו. אל מול הרוקדים הייתה יוצאת נערה, שנקראה בּעִירֵה או חַאשִי, ובידה מקל קטן. אגב, בסיני שלאחר מלחמת ששת הימים ניצפו נשים נושאות חרב בריקוד זה. היא הייתה מתפתלת ורוקדת אל מול טור הגברים. ואם אלה העזו והתקרבו יתר על המידה היא הייתה מכה במקלה ומניסה אותם אחורה, כי גם בנגב החזיקה הרוקדת בעבר בחרב במקום במקל. הגברים חזרו בקול על חרוז שמילותיו לא ברורות: רֵיחַאנִי יַק וּ אַלְרִידַאַה (ריחאני הגד לרידה). הזקנים אמרו, כי ריקוד הדחייה הוא "מהשטן", וכל מי שרקד הזיע מזיעתו של השטן, ועליו לטהר את בשרו, שהרי ריחאני ורידה הם שני בני השטן, שמילות הפיתוי שבפיהם מושכות לריקוד זה, שהשד יודע למה הוא עלול להוביל. אגב, אנשי התנועה האסלאמית הנלחמים במסורת הבדווית מנמקים את מלחמתם גם בצורך להילחם בשטן. ואכן, ריקוד הדחייה מאוד נדיר כיום בקרב שבטי הבדווים.

על פי גירסתו של עיד, מזקני תרבין אַ בּוּצְהֵי בּאן, על גירסה אחרת אמרו שריחאני ורידאה היו שני אלילים. אלה שרצו לעבוד אותם היו צריכים לרקוד מולם, וגם האישה המרקדת היא שליחת השטן.

ועוד סיפרו, כי בשבטי הרְמֵיְלַאת שבצפון סיני היה מנהג שונה בריקוד הדחייה. אצלם היו יוצאות כל הבנות ורוקדות אל מול הרוקדים הגברים. ומשפסקה השירה, הייתה כל אחת נסה לכיוון מסוים, כשהבנים דולקים אחריהן, כל אחד אחרי זו שבה בחר. אבל הם לא העזו להתקרב זה אל זו, אלא ישבו מרוחקים זה מזו ושוחחו ביניהם מילות אהבה. בבוקר היו הגברים בודקים את העקבות, ואוי לזוג שעקבותיו נפגשו! בחיוך כלשהו הוסיפו המספרים ש"הרמילאת הם מהיהודים שתעו ונשארו בסיני". אולי יש כאן דימיון למנהג שרווח אצל היהודים, שבנות בלבן מחוללות בכרמים בט"ו באב. וידוע סיפור המקרא, לפיו באו בני בנימין וחטפו מהן...

המיוחד שביום שני ויום חמישי

לימים שני וחמישי חשיבות מיוחדת אצל היהודים, וכל יהודי יודע, שבימים אלה מוציאים ספר תורה וקוראים בו בתפילת הבוקר. מסתבר שגם הבדווים העדיפו ימים אלה. החתן בא אל כלתו במוצאי יום חמישי. את הרַחְמַה (שדובר בה קודם) לזכר המתים ערכו במוצאי יום חמישי. יש שהקפידו לימול את בניהם ביום שני. השאלה היא: האם ייתכן כי רק מקרה יש כאן, או אולי שריד למנהג עתיק שאין זוכרים את סיבותיו. מכל מקום, חשיבות ימים אלה היא בשבטים רבים, שבהם נהוגים הדברים שצוינו קודם.

זריקת אבנים על קברו של עַמְרִי הארור

בוַאדִי אַל אַ בּיַצ, הוא נחל לבן (בין צומת הנגב לניצנה), בסמוך לדרך, ישנו גל אבנים גדול. זהו קברו של עַמְרִי אַל לַעִין (עמרי הארור). כל העובר על פניו חייב להשליך עליו אבנים. נראה שכך עשו רבים מאז מותו במאה הקודמת, עד שנוצר גל אבנים גדול. הבדווים מאמינים כי מי שלא ירגמנו יקרה לו אסון. הדבר מזכיר את האליל מרקוליס, שעליו אמרו אבותיהם של היהודים: "הזורק אבן למרקוליס מתחייב בנפשו, כי זה אליל שעבודתו היא על ידי רגימתו באבנים". כאן הדבר הפוך, כי דווקא מי שזורק אבן למרקוליס נמצא עובד אלילים".

הבדווים עצמם טענו, כי עמרי היה ארור, יען כי בא אל אמו או אחותו ושכן עימן משכבי גבר ועל כן ארור הוא.

האישה הזקנה שעל הירח = עַג וּ אִל-נַאס

כשהירח מלא ובהיר אפשר לראות עליו עץ סִדְרֵה (עץ שיזף) ותחתיו אישה זקנה. היא נראית כמחזיקה בידה מִסְוַאט (כף עץ גדולה). בכף זו היא קולטת כל משאלה שאדם מוציא מפיו, או כל קללה והשמצה. על אדם שמקבל הכול אומרים: הוא כמו הזקנה שעל הירח; הוא לוקח הכול גם טוב גם רע. יש בדווים הטוענים כי סיפור זה הוא הבל הבלים. ה"אמת" היא, שיש על הירח עץ הנקרא שַגַרַת אַל מ וְּתַהַא (עץ אחריות הימים). לכל אדם בעולם יש עלה בעץ הזה. נולד אדם מיד צומח עלה; נובל עלה תמיד מת אדם. כשהבדווי רוצה להדגיש כי אין בית שלא פקד אותו אסון אי פעם, הוא אומר: מַא פִי שַגַרַה אִלִי הַזְהַא אַל-רִיח (אין עץ אשר לא טולטל על ידי הרוח). פתגם זה אולי מושפע מאגדה עתיקה זו.

אבנים כקמיעות

הקמיעות מקובלים במזרח, ובכלל זה אצל הבדווים, ובמיוחד הבדוויות. יש קמיעות מסוגים וממינים שונים. המעניינות ביותר הן קמיעות האבן. כל אבן והסגולה שלה, לדוגמה:

אל-סַלְוַה = אבן אדומה שצורתה כצורת כבד. אישה שנושאת אבן זו תזכה שהחתן יבוא אליה מהר (אַלְעַרִיס יִקְ בּל עַלֵיהַא).

אל-מַדְוַס = אבן מוארכת, שצבעה ירוק. אישה שנושאת אבן זו "תדרוך" על בעלה (אִתְד וּ עַלֵיהַ) והוא ייכנע לה ויעשה רצונה (יש שתבשל לו ותאכילנו מוח של חמור לאותה מטרה).

אל-סִמְלֵ כּ= זו אבן הדומה לסלוה, אלא שהיא לבנה יותר. ועל סגולתה אמרו: סִמְלֵ כּ י וְּח וּבּוַלַא יִמְלֵ כּ)סמלכ תגרום לבעל שיארס לו אישה נוספת אבל לא יזכה לשאתה לאישה).

אל-עִמְלַאקַה = אבן חומה, הדומה בהשפעתה לסמלכ. עליה אמרו: עִמְלַאקַה י וְּט וּ וַלַא יְוַפִי סְיַאקַה (העמלאקה תגרום כי האיש יארס אומנם אישה נוספת, אבל לא ישלים את תשלומי המוהר ולא יישאנה לאישה. דהיינו, שהם ייפרדו, או שאחד מהם ימות, בטרם נישאו.

סיפרו על אישה שבעלה נשא אישה שנייה. לקחה אבן אחת מזוג אבני הריחיים שלה ותלתה אותה באוהלה. כששאלוה הנשים: "למה אין לאבן בת זוג? למה היא גרושה?" (רְחִי אִמְטַלַקַה), הייתה עונה: "גם היא (הכוונה לצרתה) תיפרד כאבן הריחיים שבאוהל".

מלכודת = פַח

ביטוי שגור הוא: "נפל בפח", ויש גם פסוק האומר: "היעלה פח מן האדמה ולכוד לא ילכוד?" מה הוא הפח?

כשרצה הבדווי לשמור על יבול הירקות הדל שלו ששתל או שזר בסַדֵה (סכר עפר פשוט שנועד לאגור מי גשמים באדמה), מפני מכרסמים ומזיקים למיניהם, נהג להציב בכניסה לסַדֵה מלכודת עשויה ברזל בעלת קפיץ חזק ושיניים גדולות. מלכודת זו נקראה פַח. הפח הוסווה והונח בעפר בין העלים הירוקים. כאשר בעל-חיים דרך על הפח הוא נלכד. ילדי הבדווים נהגו לחוד חידות (חַזֵזִיר). נוסח אחת החידות היה כזה: מַיֵת וְמַרְ כּד אִ בּלַ בּשַה. אַגַאהְ אַלְחַי וַנַ בּשַה. קַאם עַלְחַי. מִן ה וּ)מת ומונח בין השיחים. בא אליו החי ונגע בו, קם זה על החי ותפס בו. מי הוא?), והתשובה הייתה, כמובן, אַלְפַח (המלכודת).

קְלַאדֵת קְר וְּפ וּ = מחרוזת מסיבי ציפורן

האישה הבדווית איננה שונה מהנשים בתרבויות אחרות, והיא רגישה לכוח-משיכתה כלפי הגבר. הנשים הבדוויות נהגו לענוד לצווארן, על בשרן, מחרוזת ארוכה עשויה סיבי ציפורן יבשים, שצבעם חום כהה ובמרכז המחרוזת אבן או מטבע גדולה כמשקולת. הריח החזק של הציפורן טישטש את ריחות הזיעה של האישה והדיפה ריח נעים. הדבר מזכיר את האמור בשיר השירים א: "צרור המור, דודי לי בין שדי ילין".

 

דף ראשי