 המורשת
התרבותית של הבדווים בנגב
 החתונה הבדווית המסורתית,
הזוגיות והנישואין
הקדמה
החתונה נועדה בעצם להביא לכלל זוגיות גבר ואישה, על-פי הנהוג באותה תרבות או
דת, וראוי להבהיר מלכתחילה שאם בתרבויות אחרות, ובכלל זה בחברה המודרנית, הצירוף
בין הגבר והאישה (או נכון יותר התחברותם וחתונתם) היא במישור האישי, הנה-כי-כן
בחברה הבדווית ההתחברות היא של שתי משפחות. בעבר הייתה ההשתדכות בין שתי משפחות
מורחבות, אף כי בפועל היא הצטמצמה למשפחות הגרעיניות, וזאת עקב המעורבות הרבה
בחיי הזוג למן שלב הגישושים, דרך האירוסין ועד לחתונה, וגם לאחריה. בני הזוג
קשורים קשר בל-יינתק במשפחותיהם, עד כדי כך שבעבר לבני הזוג לא היה שום שיקול
דעת ויכולת להתנגד לשידוך שקבעו ההורים ובני משפחה אחרים.
גם בחברה הבדווית, כמו בכל חברה אחרת, הנישואין מהווים קשר חוזי, בין אם
נחתם על-ידי הצדדים על הנייר ובין שהוסכם בעל-פה. אגב, על-פי האסלאם גם כן קשר
הנישואין הוא קשר חוזי. יתר-על-כן, הדת מחייבת שהחוזה ייערך בנוכחות שני עדים,
וכך הדבר גם בתרבות הבדווית, ובייחוד בה, משום שחוזים נעשו בעל-פה, כל עוד לא
נמצאו בחברה זו יודעי קרוא וכתוב.
עם הזמן אצל שבטים שונים יש והגבר חופשי לבחור את בת זוגו, והאישה לא. יש גם
מעט שבטים שהאישה רשאית לומר אם היא מתנגדת, אף-כי אין ביטחון שיתחשבו
בהתנגדותה. מכל מקום, על-פי-רוב המו"מ לקראת ההשתדכות של שתי המשפחות הוא
שלב חשוב, משום שבשלב זה נעשים הבירורים של כל צד על הצד האחר, והקשרים לייחוס
ולמוצא ("אלאצל ואלפצל") וכן למצב הכלכלי. כל זה, כמובן, כאשר החתן
והכלה לא נימנים על אותה ח’מסה. תהיה אשר תהיה הדרך בה מבוצע השלב הראשון, החתן
והכלה המיועדים מודיעים, כל אחד בדרך המקובלת בשבטו, על כוונתו להינשא. גבר
בדווי שנמצא מתבייש או רוצה לתת כבוד להוריו ולמשפחתו, אינו אומר להם ישירות על
כוונתו להתחתן אלא פונה לחבר טוב או לשכן שאפשר לסמוך עליו ומספר להם על
כוונותיו. אלה אמורים לסייע לו על-ידי פנייה לאבי החתן-המיועד ואז בעצם עוברת
היוזמה אליו.
החברה הבדווית רואה במשפחה מסגרת שנועדה להעמדת צאצאים ולהמשך הקיום, ומשום
שבתנאי המדבר הקשים מספר הילדים במשפחה היה קטן, לא ייפלא שערך חייו של אדם היה
גבוה מאוד. להתייחסות לאדם ולחייו היו ביטויים רבים, כמו הכלל של "נפש תחת
נפש" במקרה של רצח, שהתבטא בנקמה. אף-כי ידוע שהייתה קיימת האופציה של
כופר-נפש במקום נקמה, הנה-כי-כי שבטים שהחשיבו מאוד את חייו של האדם לא ויתרו על
הנקמה. בביטוי אחר, השגור גם כיום בהקשר זה הוא באימרה הידועה: "בלמאל ולא
ברג’אל" (ברכוש ולא בגברים — דהיינו, בנפש). כשקורה אסון, כגון שריפה,
רעידת אדמה, הרס בית וכדומה, אזי מתפללים או מודים לאל שהפגיעה היא ברכוש ולא
באנשים, ויש לשים לב שדווקא פתגם זה מדגיש את המלה גברים, ללמדנו מה היה ערכם
בתקופת הנוודות כשכל גבר היה גם מעין חייל בשבט.
נשוב לתהליך החתונה ולנישואין בכלל. בחברה הבדווית במדבר לא תמיד נמצאו כלי
הקודש שינהלו את הטכס, ואפילו לא את עריכת ההסכם, שנעשה על-ידי
ה"מואד’ן" (עורך הסכם הנישואין — ה"מאדוניה"). ולכן, די היה
בטכס המסורתי (ראה להלן) ואשר לא היה לו שום אופי דתי לבד מקריאת ה"פאתחה".
כמו כן נכחו בטכס שני עדים, אשר נוכחותם נתנה תוקף לנישואי בני הזוג.
הטכס העתיק המכונה "אלספאח" (החלפת אפוטרופוס על הכלה המיועדת,
שהרי לכל אישה יש מספר אפוטרופסים) התקיים באוהלו של אבי החתן או בשק. אבי
החתן-המיועד פנה לאבי הכלה המיועדת וביקש ממנו להסכים לנישואי בתו לבנו. ברור
שהטכס היה פומבי ואילו המשא-ומתן כבר התקיים קודם לכן. הטכס פשוט נותן להסכם
הנישואין מעמד פומבי. אם הסכים אבי הכלה, הוא הושיט לאבי החתן גְזר-גבעול תבואה
("גצאלה") כאות להסכמתו. מיד אחר-כך קוראים את ה"פאתחה"
(הפרק הפותח את הקוראן) ומכאן ואילך מתחילה חגיגת הנישואין. יש המכנים את הערב
שבו התקיים הטכס "לילת אלד’חלה" (במשמעות של "הכנסת כלה",
ולא כפי שמפרשים הליצנים כ"ליל ה בּיאה"). הלילה שבו מתקיים טכס
החתונה נועד בעיקר להתייחדות בני הזוג. המקום היה בדרך כלל ה"בורזה"
(אוהל קטן ומבודד) או כילה שהותקנה במיוחד בתוך אוהל ההורים של החתן והוצבה עליו
שמירה לבל יתקרב מאן-דהוא אל הזוג המתייחד. מן הראוי להעיר, שבליל החתונה משפחת
הכלה נמנעת מלהיות נוכחת בחגיגה בגלל ההקשר המיני שלה ובשל העובדה שמשפחת החתן
כאילו בועלת את משפחת הכלה. כששאולים את בני משפחת הכלה "מדוע אינכם משתתפים
בחתונת בתכם", הם עונים: "עֵם" (בושה). אגב, על אוהל השמחה
("בית אל-פרח") נהגו להציב בובה עשויה מבדים צבעוניים, והיא הייתה יפה
מאוד. האמונה היא שבליל החתונה מסתובב מלאך המוות בין האוהלים ומתכוון במיוחד
להתנכל לכלה, עד כדי נטילת נשמתה. כדי לבלבל אותו מציבים את הבובה, שיתנכל לה
במקום לכלה.
התייחדות בני הזוג הייתה בדרך כלל אחרי הארוחה החגיגית, שלקראתה זבחו ראשי
צאן רבים, שמספרם עלה על כמות האוכל שהייתה דרושה לאורחים. אגב, סימני הבזבוז
העצום ניכרים גם כיום, משום שהמזון שנותר מושלך לוואדי הקרוב.
הבדווים מתייחסים לנישואין כאל מוסד/מסגרת שנועדה לחזק את הקשר בין המשפחות
במסגרת הח’מסה וכן להולדת ילדים ולהעמדת דורות המשך. לעומת זאת, הטכסים הקשורים
בשלבי המו"מ ויום החתונה נועדו לתת תוקף להתקשרות בין המשפחות, וכמובן לבטא
את האירוע בשמחה ממשית, על ידי הכנת ארוחת-זבח גדולה.
מקובל שלאחר החתונה עוברת הכלה להתגורר במאהל או ביישוב של החתן, ונדירים
המקרים שבהם הגבר מתגורר במאהל של הכלה. כן מקובל שאֵם החתן מכינה לבנה אוהל קטן
שיספיק לצורכי הזוג עד שיהיו לו ילדים, ואילו אם הכלה דואגת לנדוניה שלה,
הכוללים בגדים ומעט כלי בית.
תפקידה הראשוני של האישה הוא ללדת בנים זכרים, שיצטרפו את כוחם לאביהם,
לחיזוק מסגרת ההגנה והכלכלה. הפתגם הבדווי אומר: "עִז אלעאילה בלמאל
וברג’אל" (חוסנה של המשפחה ברכושה ובמספר גבריה). על אדם שאין לו בנים
זכרים נאמר: "בית אלח’ראב" (חורבה). ערכן של הבנות במשפחה נחות לעומת
הבנים, גם משום שבסופו של דבר הן נישאות ועוזבות את בית אביהן. ולמרות זאת,
חשיבותן מסתברת בכך שהן משמשות כ"בְדְלִיֶה" (חלופה) לכלות של אחיהן
בנישואי ה"בדל" (חילופין). דהיינו, כלה תמורת כלה. אי-לכך, גם מצב של
מחסור בבנות הוא לא טוב, ומתברר שהאיזון יפה גם כאשר מעדיפים את הבנים.
בחירת בן הזוג או בת הזוג
אין בשום מקום איסור של בני הזוג להיות מאוהבים, אך מעולם הקשר לא התחיל
מהעובדה שהם אהבו, משום שהאהבה היא לא נקודת המוצא להתקשרות בני-הזוג.
יתר-על-כן, הבחורה מנועה מלהצהיר על אהבתה, אלא אם נתבקשה לכך, בנסיבות מסוימות,
כמו במקרה של חטיפתה. בשלב הבירור והחקירות, שבהן היא נשאלת על נסיבות חטיפתה
(חטיפה — "שראד" או "ח’טיפה"). כאשר המגמה היא להשיא אותה
לחוטף, אזי היא עשויה להישאל אם היא אוהבת אותו, או שהיא עצמה מצהירה על-כך כדי
שתוכל להינשא לו. יוצא אפוא שהאהבה יורדת מסדר היום, וגורם זה לא קיים בשלב שבו
פונה כל בן זוג להוריו או לשליחיו. אכן, האהבה נעדרת משיקולי ההורים ו/או זקני
המשפחה, שעצם השידוך חשוב להם ולא הקשר בין בני הזוג לפני החתונה. ובכל זאת,
האהבה המוקדמת קיימת, אף כי לא בכל המקרים, ולעתים היא נותרת אהבה נכזבת. המצב
האידאלי לגבי זוגות אוהבים הוא שאהבתם נפגשת ביוזמת המשפחות להשיאם, מבלי
שהאחרונים ידעו על כך. מכאן שהתאהבויות בין בני זוג צעירים קורות בדרך כלל בתוך
המשפחה המורחבת או הח’מסה, משום שבמציאות מעטים הסיכויים להיפגש עם בן חמולה או
שבט זרים. הסיפורים על אהבה בדווית בין רועים ורועות ליד מקורות המים הם אומנם
אמת ולא יד הדימיון בהם, אך ההזדמנויות למפגשים בין צעירים לצעירות הם מצומצמים,
ולכן כל סיפור אהבה שהתגלה זוכה להד גדול, בייחוד זה שנסיבותיו ומקומות התרחשותו
הם רומנטיים, כמו: מעיין או שוקת, עדר צאן, ירח מלא של בין-ערביים, הדיאלוגים
בין בני הזוג שכולם שירה (ולא דיבור רגיל) ועוד ועוד. אלה מדליקים את הדימיון,
הן של המשורר הבדווי והן של אנשי המערב. בפועל, רוב האהבות מסתיימות באכזבות,
עקב כך שאין אפשרות לבני הזוג האוהבים לממש את אהבתם.
על-פי-רוב הורי הכלה אינם מסרבים לשידוך ולפניית הורי החתן, ובמידה והם
מסרבים, הם עלולים לפגוע בהם קשות. אם הורי החתן אינם מתעקשים ואינם חוזרים
ומבקשים, הדבר עובר בשתיקה והעניינים חוזרים לסדר היום. ואולם, אם הורי החתן
מתעקשים ושבים לבקש את הבחורה, למרות סירוב הוריה, הם בוחרים במשלחת גדולה
ובפיתויים חומריים לשכנוע ההורים. הדבר קורה באחד משני המקרים: הכלה המיועדת היא
ממש שם-דבר ובעלת כשרונות וכישורים רבים, או שהשידוך הוא עקרוני, בתוך המשפחה
המורחבת או הח’מסה, ובמקרה זה הם עלולים אפילו להשתמש באיומים כלפי הורי הכלה
ומשפחתה.
היו מקרים שאבי הכלה התנגד לנישואי בתו לאחד מבני אֶחְיו, ולכן הוא נאלץ
לפצות אותם על סירובו שאחד מהם יישא אותה. וכאמור, הדבר נובע מהנוהג הנוקשה
ביותר, לפיו כל בן-דוד הוא בעל זכות ראשונים לשאת את בת-דודו (בתו של אחי אביו).
במידה שמספר מבקשי ידה גדול, אזי נעשית בחירת החתן במו"מ בשק, שבו מעורבים
גם זקני המשפחה המורחבת. למען האמת, שיקולי הורי הכלה מתמקדים בעיקר בטובת הכלה
ובהערכת יחס החתן-המיועד אליה בעתיד. ואילו הורי החתן בוחנים את תכונותיה של
הכלה, יחסה לחמותה וכישוריה כעקרת בית לעתיד. ולכן, מקובל היה שמשפחת החתן מעמידה
את הכלה המיועדת למבחן חמותה לעתיד, כיוון שמדובר בקרובי משפחה (אך הדבר מקובל
גם בשידוך בין בני זוג שאינם קרובי משפחה). אֵם החתן הייתה "מארגנת"
לעצמה ביקור בבית הורי הכלה, כאשר ההורים יודעים מה מטרת הביקור. הכלה המיועדת
התכוננה לקראת הביקור, לבשה את מיטב בגדיה, התנהגה בנימוס והשתתפה בכל המחוות
האפשרויות לריצוי האורחת. כך בעצם התנהגה בחורה שהייתה מעוניינת בשידוך. אולם,
אם הוריה או היא לא רצו בשידוך, היא השתדלה בכל דרך אפשרית להיות בוטה, מרושלת
ולא נעימה, כדי למנוע את השידוך. בחורה שנפשה נקעה מהמחשבה שתינשא למי שאינה
רוצה בו, התנהגה כך גם אם הוריה היו מעוניינים בשידוך. אם נרמזו וגילו התחשבות,
הרי שסירבו לפניית הורי הבחור, אך אם היו מעוניינים בשידוך, הם לא התחשבו בבתם
והשיאו אותה למרות רצונה. לעתים, כאשר סירוב הבחורה היה קשה ופגע בהורים, הם לא
היססו אפילו להכותה. אף בחורים סיפרו שחטפו מכות מאביהם או אחיהם כאשר גילו
התנגדות להצעת ההורים.
לעתים קורה שהורים מודיעים לבתם על נישואיה, וזה כאילו התייעצו עמה, שהרי הם
לא חייבים בכך, ובאמת בעבר לא שאלו אותה.
ככלל, הצעירה הבדווית אינה בוחרת בן-זוג, אף כי היא יודעת במי היא רוצה. גם
הוריה לא שואלים אותה לרצונה, משום שהבחירה היא שלהם. על-פי הנוהג המקובל, הורי
החתן המיועד הם בעלי היוזמה. אם היו משפחות ששאלו את בתם או התייעצו עמה ביחס
לזהות החתן המיועד, הם היו נדירים. לעומת זאת, ידוע שבשלב הבירורים, לאחר שהורי
(או שליחי) החתן פנו להורי הכלה, מתנהלות שיחות בין אביה ואמ הּשל הכלה-המיועדת.
כאן יכולה האֵם להטיל את מלוא משקלה ונימוקיה, בעד או נגד החתן, אך ההכרעה לא
מובאת לידיעת איש, גם לא לידיעת בתם, למרות שהם עשויים להתחשב ברצונה. יוצא אפוא
שעניין הבחירה איננו שחור-לבן, ויש אפשרות שמאחורי הקלעים, הן האימהות והן הכלות
המיועדות, ישפיעו על הבחירה.
צריך להדגיש שבחורה שהוריה חשים כי נישואיה יוכשלו במתכוון על-ידי בתם,
עשויים אומנם להיעתר לרצונה, אך חזקה עליה שתהיה צפויה לסנקציות ואפילו לנידוי
פנימי ולבדידות. משום כך, כמעט כל צעירה נוטה לקבל את הכרעת הוריה, ואולם לאחר
שתינשא היא תנקום בבעלה ותמרר את חייו, דבר שכמובן יפגע גם בה. נישואין כאלה
נידונים לעתים קרובות לכישלון, בין אם סופן גירושין או חיים מרים עד מות אחד
מבני הזוג. יש ונישואין כאלה מאלצים את הבעל לשאת אישה שנייה ושלישית, אם משאלותיו
מהנישואין אינן מתמלאות. אופציה זו כמובן לא קיימת לגבי האישה, אך כמו בכל חברה
אנושית, עשויה לצוץ בגידה מצד האישה. ואגב, מושג הבגידה אינו קיים לגבי הגבר,
שגם אם ייוודע על בגידתו, אין הדבר מעלה או מוריד בחיי הזוגיות עם אשתו/נשותיו.
לסיכום, התסריט השכיח בחיי בני הזוג הוא, שבני זוג נישאים ללא אהבה, ואולי
גם לא שאלו לרצונם. הם נישאים, מולידים ומתרגלים (או לא מתרגלים) לחיות זה עם
זה. לעומת זאת, יש אפילו מקרים לא מעטים שהם מתאהבים לאחר שנישאו והולידו. הורים
חכמים, שגם אם לא התאהבו והולידו, מופיעים בפני ילדיהם כאוהבים ונאמנים למען
הערך החינוכי של ילדיהם.
החטיפה ("שראד" או "ח’טיפה")
במסורת הבדווית וגם בימינו קיים מוסד החטיפה. החטיפה היא אכן מוסד, משום
שהיא משתווה לנוהג ואיננה סתם מקרה. חטיפת בחורה (לא, חלילה, אישה נשואה,
שחטיפתה הגוררת מיידית רצח) מהווה דרך עקיפה של זוג אוהבים שהוריהם לא ניאותו
להשיא אותם. לאמיתו של דבר, כמעט ולא קיימת חטיפת בחורה ללא הסכמתה, משום שהחוטף
יודע שחטיפה ללא הסכמה פירושה גזר-דין מוות עבורו, ואולי גם עבור אהובתו. מכיוון
שהכול מודעים לקיומו של מוסד החטיפה, הוא הפך למעשה ממ וּד בחברה הבדווית, באשר
היא נעשית על-פי כללים ברורים. סטייה מהכללים עלולה לגרום להריגת אחד מבני הזוג
או שניהם. הסכמת הבדווים לקיומו של מוסד החטיפה נובעת מהעובדה שהם מודעים לכך
שעם כל האיסורים החלים על צעירים וצעירות לא להיפגש לפני הנישואין, הם בכל זאת
מוצאים דרכים להיפגש. ומכיוון שהחברה מודעת לכך שבני הזוג עלולים באמת להימלט
למקום שלא ימצאו אותו שם (וזה קרה וקורה גם כיום), יש חטיפה אמיתית (והיא לא
מתרחשת בפועל, משום שדינה הוא דין אונס, והאונס מתחייב במוות), ויש חטיפה
"לגיטימית" ומוסכמת. על פי הכללים, הבחור לעולם לא יחטוף את אהובתו
בעצמו, משום שאז יאשימו אותו באונס ובחילול כבוד המשפחה. את החטיפה הוא מבצע
בעזרת חבריו, המקפידים שהבחור לא יתקרב לנערתו/אהובתו, ולאחר שהשתכנעו בעצמם
שאהבתו אמיתית וכי בסיום פרשת החטיפה הוא ישא אותה לאישה. אי-השתתפות הבחור עצמו
בחטיפה, אלא בידי חבריו, ישכנע אחר כך, בשלב הבירורים כאשר ישובו הביתה, שכוונתו
אפילו לא הייתה להיפגש עימה אלא לגרום לכך שהוריה יסכימו שישא אותה לאישה. תנאי
אחר וחשוב הוא שלוקחים את הנחטפת לביתו של אדם הנחשב למכובד ואמין בשבט או אפילו
לשבט אחר. מכניסים את הבחורה לאוהלו (או ביתו) ומצהירים בפניו: "יא ראעי
אלבית, אלבנת האדי דח’ילה ענד כּ (הוי, רועה הבית, נערה זו נתונה לחסותך). גם
נותן החסות חושש כמובן לחייו, ולכן הוא אינו נותן לנערה לשהות באופן סתמי בביתו.
מיד הוא פונה לנכבדים משבטו, ויחד הם מהווים משלחת היוצאת לבית הורי הנחטפת, והם
פותחים במסע שכנוע, שכל כולו מושתת על שכנוע אבי הנחטפת, ומילותיהם עשויות להיות
כאלה: "אלבנת עאריה ובאריה, לא לקט ימין ולא חב להא ג’בין" (הנערה
נקיה וברה. הבחור לא נגע בידה ואפילו לא נישק אותה). אם השתכנע האב, המבין שאין
ברירה ושהאלטרנטיבה עלולה להיות אפילו התאבדות, הוא נעתר, ומכאן ואילך מתחיל
מו"מ לקיום טכס חתונה לבני הזוג האוהבים.
המוהר
המוהר ("סְיְאק" או "מְהְר") הוא דבר מחויב המציאות.
המוהר ניתן על-ידי משפחת החתן למשפחת הכלה, והוא מהווה סוגייה מורכבת, משום
שיעדיו הם בעלי משמעות חברתית. כוונת המוהר איננה קניית האישה אלא הכבוד והערך
שמשפחת החתן מייחסת לכלה. כמו כן המוהר (בדומה לסכום המצוין בכתובה היהודית)
נועד להבטיח את קיומה של האישה המגורשת. בנוסף לכך קיימים שני סוגי מוהר: המוקדם
והמאוחר, אך שניהם מהווים מעין פיקדון בידי משפחת הכלה. יש לציין שגובה המוהר משתנה
על-פי הקירבה בין בני הזוג. ככל שקירבתם גדולה, כן יילך ויקטן סכום המוהר.
ולהיפך, אם בני הזוג זרים זה לזה, סכום המוהר יהיה גבוה במיוחד. המוהר המאוחר,
שאיננו משולם לפני החתונה, מהווה מעין פיקדון שנועד להבטיח שבמקרה גירושין, יהיו
בידי האישה אמצעי מחיה. אין ספק שמוהר גבוה מרתיע בעלים מלגרש את נשותיהם, והם
יעדיפו להשקיע את הכסף בנשיאת אישה נוספת ולא לגרש את זו שהתכוונו לגרש.
גם המוהר המוקדם מהווה פיקדון בידי אבי הכלה, משום שבמקרה שהתנהגות בתו
תצדיק את החזרת המוהר לבן-זוגה, אזי אביה מתחייב בכך. ברור שההחזרה מתבצעת רק
לאחר התדיינות ולאחר שאבי האישה השתכנע שבתו לא מילאה את חובותיה כרעיה ו/או
כאֵם.
החתונה
טכסי חתונה מסורתיים התקיימו בנגב עוד בשנות ה-50 וה-60. ואולם, עם התפשטות
ההשכלה והדת הם פינו מקומם לטכסי חתונה דתיים או מודרניים, שבהם הכרחיים היסודות
הבאים:
1. ניסוח
"מאד’וניה" (הסכם נישואין — מעין כתובה אצל היהודים) על-ידי
ה"מאד’ון" (עורך ההסכם), שחייב להיות בעל ידע בקריאה ובכתיבה ובקיא
בכתיבת הסכמי-נישואין.
2. נוכחות
שני עדים ("שְה וּ"), ולא חשוב מי הם, כאשר אישורם נחוץ למתן תוקף
להתקשרות בין בני הזוג וכן למקרה של גירושין.
3. רישום
הנישואין בבית הדין השאריעי בבאר-שבע. ראוי לציין שאדם הנושא יותר מאישה אחת
יימנע מיידוע הרשויות המוסכמות, כדי למנוע הפללתו לפי חוק הפוליגמיה.
בעבר קרה שהנערה הבדווית שמעה על מועד חתונתה אך ורק ימים ספורים לפני כן.
היו גם מקרים שלא ידעה שהיא עומדת להינשא, ואפילו מיהו החתן, וביום חתונתה אף
יצאה לרעות את צאן המשפחה, ורק לעת ערב הופתעה משציוו עליה ללבוש את מיטב
מחלצותיה ולהתכונן לחתונתה.
כדאי להעיר, שהחתונות התקיימו בעבר אחרי הקציר ואחרי ייצור החלב, בתקופה
שהיה שפע תבואות לצורך אפייה ושפע בבעלי חיים לצורך בשר. בתקופה זו יכלו האנשים
להביא מתנות מתנובות אלו לבני הזוג.
הטכס עצמו הוא בעצם לא טכס אלא אירוע הדומה לכל אירוע שמחה אחר, ורק במקרה
שמציבים על האוהל את בובת ה"עומרייה" ("ע וּ וּ" — חיים)
הבאה להבטיח שמלאך המוות יקח אותה ולא את הכלה. על פי האמונה, מלאך המוות מסתובב
בשטח האירוע והוא מעוניין לקחת את נשמת האישה היפה ביותר, ומי היא אם לא הכלה.
ולכן, מקובל להציב על האוהל בובה יפה מאוד, שיופיה אפילו יאפיל על יופי הכלה (אם
בכלל היא יפה), כדי שיקח אותה ללא היסוס.
ובאשר לשיא האירוע, הוא קורה עם הגשת ארוחת-הזבח למאות הנוכחים באוהל השמחה
("בית אלפרח"). המשפחות של החתן המעוניינות באירוע גדול ומרשים, היו
מציבות את אוהל השמחה כשבוע-שבועיים לפני ערב השיא, במקום מרוחק מהמאהל או
היישוב, באופן שכל עובר אורח יראה אותו. עובר האורח שאיננו מהמשפחה יודע שהאוהל
מיועד לאירוע שמחה, שבדרך כלל הציבו עליו דגל לבן. דגל לבן סימן שבעלי האוהל
עומדים לחגוג ברית מילה או חזרה מה"חאג’" (העלייה לרגל למֶ כּה) או
הצלחה בניתוח קשה והחלמה ממחלה קשה וכיו"ב. בחתונה, כאמור, מציבים את
העומרייה. עובר-האורח בראותו דגל לבן מוצב על האוהל, מברר לפשר השמחה, ולאחר
ששמע במי מדובר ומה מהות השמחה, הוא מחליט אם ברצונו לכבד את בעלי השמחה
בנוכחותו. אם ראה את העומרייה, ידע מיד שמדובר בחתונה, אך עדיין היה צריך לברר
מי בעלי השמחה. אם כן — אזי הוא בא ביום השיא ומביא עמו "גַאוַד"
(מתנה בצורת בעל-חיים — עז או כבש). עם הזמן החלו הבדווים להביא את
ה"חמולֵה" (כל מתנה שאיננה גאוד), שהתבטאה במצרכי-מזון וכן בכסף.
הביטויים לשמחה הם: שירת נשים באוהל סמוך; לעתים ארוחת זבח (של ראש או
שניים) במשך כל הימים שהאוהל מוצב ועד ליום השיא; חלוקת ממתקים לאורחים; רכיבה
ודהירה על סוסים מול פתח אוהל השמחה — כמחווה לבעלי השמחה; נגינה
ב"רבאבה" (הכינור הבדווי); ריקוד ה"דחייה" בלילה, על-ידי
הגברים. ביום השיא, כאמור, זובחים מספר גדול של בני צאן, ובמקביל — סמוך לארוחה
— מבשלים אורז. התקרובת מסודרת במגשים מיוחדים, כאשר בתחתיתם מונחות כיכרות
ה"שְרְא כּ (לחם בדווי דקיק הנאפה על ה"סאג’" — מצע ממתכת). על
הלחם מניחים ערימת אורז שבושל ב"סַמֵן" (חמאת צאן), ועל האורז שמים
נתחי בשר. המהדרים שבמהדרים בבישול מפזרים על כל התקרובת את ה"עְפִיק"
(לבן מוקשה שהותך והפך למעין יוגורט טרי).
מגשי האוכל נישאים בעשרותיהם על-ידי בני משפחת החתן אל אוהל השמחה, וכל
ארבעה-חמישה גברים אוכלים ממגש התקרובת בהושטת יד ימין בלבד לתוך האוכל. בסיום
הארוחה, שהיא שעת אחר-צהריים מוקדמת, קמים האנשים בזה אחר זה, אומרים את מילות
הברכה המקובלות והולכים לדרכם.
יש להעיר, שכיום השיא והארוחה הם דווקא בערבים ולא בשעות היום, כך לפחות
בחתונות, ואילו טכסי ברית-מילה נערכים ביום, בהתאמה לימי המנוחה והחופשה
המקובלים במשק העבודה הישראלי, דהיינו: ימי שישי ושבת.
דף ראשי
|